• תפריט
1.9.11

איך עוצרים את הרגע?

למה כשאנחנו מתבגרים הזמן עובר מהר יותר ואיך זה שבסיטואציות מסוימות הוא פשוט עומד מלכת

אורן הוברמן 10:4101.09.11

1. מה קרה לזמן

 

11 טילים עפו במהירות לכיוונו של הטייס הצעיר גדעון שפר. הוא ראה אותם מציירים פסים לבנים על השמים הצלולים. הוא מספר איך הרגיש פתאום ששלווה גדולה וחמימה אופפת אותו. הוא זוכר איך, כשהטיל החמישי התפוצץ בסמוך למטוס, אחז בידית כיסא המפלט בשתי אצבעותיו הנתונות בחליפת חלל ושקע בחישוב התסריטים האפשריים.

 

בפסגת האוורסט, הרהר, שמונה ק"מ מעל פני הים, המים רותחים ב־70 מעלות. מטיילים תמיד מספרים זאת בהתרגשות. טמפרטורת הרתיחה ממשיכה לרדת ככל שהגובה עולה. ב־20 ק"מ, הגובה הבלתי אפשרי שבו שייט הפאנטום, מים רותחים בפחות מ־40 מעלות. תקלה קטנה בחליפת המגן, והוא עוד יצטער שהטילים של סאדאת לא הורידו אותו בפגיעה אחת אלגנטית.

 

הוא עצר ודמיין את הפגיעה הזאת, והשווה אותה למה שצפוי לו אם יפעיל את כיסא המפלט: הכיסא יעיף אותו מעלה אל תוך קיר יצוק של לחץ אוויר. אם המכה לא תהרוג אותו סביר שלפחות תתלוש לו את הידיים ממקומן. מספיק שהחליפה תישרט קלות כדי שייצלה בעודו בחיים. שבעה ליטרים של דם יבעבעו בעורקיו ובחדרי לבו, ואז ירתחו בבת אחת. וגם אם החליפה תציל אותו, מחכה לו נפילה חופשית ארוכה כנצח שאיש לא עשה כמוה לפניו, והיא עלולה להסתיים בהתרסקות אל האדמה או בטביעה באחת הביצות שליד העיר המצרית איסמעיליה. שפר חשב על הנווט שלצדו, על אשתו ושני ילדיו הקטנים, על המנון קבוצת הכדורגל שלו. בזמן שנותר הבטיח הבטחות. אם אצא מזה, אמר, אני חייב להיות מאושר כל החיים.

 

הוא משך בסוף את הידית. הוא והנווט שלו נורו כמו שני זיקוקים לשמים. הנווט, סרן עופר צידון, נפגע מרסיס טיל ונהרג במקום. שפר, היום אלוף במיל' בן 63, שרד כנגד כל הסיכויים. הוא נלכד בשבי המצרי, הוחזר בהסכם שבויים, וכעבור שנה חזר לחיל האוויר כטייס קרב ולימים מונה לראש מטה חיל האוויר.

 

אבל אם תשאלו את שפר מה היו הרגעים המכוננים של חייו - הוא יספר בלי למצמץ שאלה היו הדקות הארוכות, האינסופיות ההן, רגע לפני שמשך את ידית הכיסא. גם היום הוא מתקשה להאמין שלפי פרוטוקול התחקיר של הפלת מטוסו ב־9 בנובמבר 1973, בין הטיל המתפוצץ להימלטות ההירואית חלפו עשרות שניות בלבד. "אני לא יודע איך הספקתי שם כל כך הרבה", הוא אומר היום ל"מוסף כלכליסט". "ברור לי שבפועל הכל קרה מהר מאוד, אבל אני עדיין זוכר כל מחשבה שעברה לי בראש, ואת כל ההחלטות שעשיתי, שאני זוכר שקיבלתי לאט וברוגע. זה כמעט כאילו הזמן קפא שם למעלה, וחזר לעצמו בבת אחת כשנוריתי החוצה".

 

איך עוצרים את הרגע? איך עוצרים את הרגע? צילום: shutterstock

 

2. הקופסה השחורה

 

לפרופ' דיוויד איגלמן (40), ראש המעבדה לחקר המוח של ביילור קולג' בטקסס, יש מאות סיפורים כמו זה של גדעון שפר, מתועדים, מתוחקרים ומתויקים במגירות מיוחדות שהוא ממלא זה יותר מעשור. הוא אסף עדויות מפורטות מנהגי מירוצים, ניצולי פיגועים, אופנוענים, שוטרים ונפגעי תאונות דרכים. הסיפורים שונים זה מזה, אך בכולם יסוד דומה: ברגע של סכנה קיצונית ודרמה לא צפויה הם חשו שהזמן מאט, עד שכמעט נעצר. "זו אחת התופעות המוזרות והכי נפוצות שקשורות לתפיסה שלנו", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט".

 

הרומן של איגלמן עם הזמן הקופא החל בגיל 8, ולא בכוונה. בראיון שהעניק באחרונה למגזין "ניו יורקר" סיפר איך שיחק כילד עם אחיו על פיגומים של בניין בשיפוץ, ולפתע מצא עצמו נופל מהקומה השנייה. "המשטח שחשבתי בטעות ליציב נקרע תחת רגליי, והגוף פשוט נמשך קדימה", הוא נזכר. "לא הצלחתי להיאחז בכלום. ואני זוכר שהנפילה נמשכה נצח. תוך כדי נפילה חשבתי שזה בוודאי מה שאליס הרגישה כשנפלה אל מחילת הארנב".

 

היום איגלמן הוא השם החם ביותר בתחום חקר המוח. בין עשרות המחקרים שהוא מנהל במקביל, הרצאות וראיונות, הוא גם הספיק לפרסם השנה את ספרו הראשון על ממצאיו בתחום הנוירולוגיה, "אינקוגניטו", שבילה במשך חודשיים ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס".

 

פרופ' דיוויד איגלמן: "מוחם של ילדים לומד ורושם ללא הרף, כי הם נתקלים כל הזמן בדברים חדשים ומנסים ללמוד את חוקי העולם. כשאתה מתבגר אתה מבין את חוקי העולם, אבל החיסרון הוא שאתה מופתע פחות, ומוחך רושם פחות מידע. וככל שהמוח רושם פחות, הוא זוכר פחות" פרופ' דיוויד איגלמן: "מוחם של ילדים לומד ורושם ללא הרף, כי הם נתקלים כל הזמן בדברים חדשים ומנסים ללמוד את חוקי העולם. כשאתה מתבגר אתה מבין את חוקי העולם, אבל החיסרון הוא שאתה מופתע פחות, ומוחך רושם פחות מידע. וככל שהמוח רושם פחות, הוא זוכר פחות" צילום: Dan Winters

הוא תמיד היה טיפוס יוצא דופן. בגיל 9 כבר קרא בעצמו ספרי ביולוגיה ופיזיקה, והתפאר בכך שהוא יכול לזכור מאות פריטים בעל־פה ולדקלמם על פי הסדר המקורי ובסדר הפוך. בזמן לימודי התואר הראשון חלטר בהופעת סטנד־אפ. עד היום הוא נחשב לחיית במה. "למעשה, כבר בתקופת הסטנד־אפ התחלתי להתעניין בחקר תפיסת הזמן. אז האתגר היה למצוא נוסחה אבסולוטית לטיימינג המושלם לפאנץ'", הוא אומר. "אנשים חושבים שכדי להצחיק חשוב מה אתה אומר ואיך אתה אומר את זה. בסטנד־אפ אתה לומד שמה שחשוב באמת הוא הרגעים שבהם אתה לא אומר כלום. בשקט בזמן הנכון יש המון אינפורמציה. תאר לך שאשתך שואלת אותך אם היא נראית שמנה בשמלה הזאת. אין שום חשיבות למה שתגיד. היא לא תאמין לא לזה ולא לזה. אבל שבריר שנייה אחד לכאן או לכאן יעביר את כל המסר. מהר מדי, והיא תחשוב שאתה משקר. לאט מדי, והיא תחשוב שאתה חושב שהיא שמנה".

 

תחום המחקר העיקרי של איגלמן הוא הדרך שבה המוח האנושי תופס את הזמן החולף. זה נחשב אחד התחומים הקשים ביותר למחקר, אבל איגלמן מוצא דרכים מפתיעות להאיר מעט את החשיכה. אחת מהן היא הניסוי המשונה שערך ב־2007 ובמסגרתו ניסה לשחזר, בתנאים מבוקרים ובסטנדרט המדעי הנוקשה ביותר, את הנפילה המדוברת ההיא מגיל 8.

 

"המטרה היתה לבדוק עד כמה הזמן באמת 'קופא' ברגעים של אימה, והאם הוא מאפשר לאנשים לראות את העולם במעין הילוך אטי, או שהכל זה דמיון ושכתוב לאחור של הזיכרון", אומר איגלמן. "האתגר הראשון היה איך לגרום לאנשים לחוש סכנה קיצונית בלי לסכן אותם באמת. ניסינו לשים נסיינים על רכבות הרים, אבל שום דבר לא היה מספיק מפחיד. לבסוף עלינו על רעיון. יצרנו 'שעון זמן תפיסתי', סוג של מסך קטן שמולבש על היד ומציג מספרים שמהבהבים בקצב מהיר מזה שהמוח יכול לתפוס בתנאים רגילים. העלינו אנשים לאחד ממתקני השעשועים הכי מפחידים בעולם, מגדל פלדה בפארק שעשועים ביוסטון, שעולים אליו במעלית וקופצים ממנו עם חבל. ענדנו להם את השעון הזה, והורינו להם לקפוץ ולהביט תוך כדי כך בשעון. הרעיון היה שאם המוח של הנופלים באמת מאט את תפיסת הזמן שלהם במהלך הנפילה, הם יוכלו לראות את הספרות שיופיעו בשעון".

 

20 נבדקים צללו מהמתקן, והתבקשו אחרי הקפיצה לנקוב במספר שראו על צג השעון, לשחזר בראשם את כל האירוע ולנסות להעריך כמה זמן ארך. "רוב הנסיינים לא ראו שום מספר", אומר איגלמן, "במובן הזה, לא מצאתי את מה שקיוויתי לגלות. אבל הנתון השני היה די מדהים. הם הרגישו שהנפילה שלהם ארכה הרבה יותר זמן מכפי שנמשכה באמת. 36% יותר בממוצע. התפיסה החזותית שלהם אולי לא הורידה הילוך, אבל הזמן בראש שלהם עבר לאט יותר מכפי שעבר במציאות".

 

שאלת המחקר נותרה בעינה: איך המוח מייצר את תחושת הזמן המאט, ולמה? איגלמן, שמשתדל להיצמד לנוירולוגיה, עוד לא ניפק תשובה חד־משמעית. אבל יש לו השערה: למוחנו כוחות חישוב אדירים ששמורים למצבים קיצוניים. במצבים כאלה מוחנו מסוגל בשברירי שניות לתפוס כמויות גדולות במיוחד של מידע, לעבד אותן, לנתח, להסיק מסקנות ולגבש החלטה. תחושת האטת הזמן קשורה בהפעלת היכולת הזאת.

 

"ישנה אשליה אופטית שאני אוהב במיוחד, שנקראת ODDBALL", הוא אומר. "האשליה כוללת סדרת תמונות יומיומיות פשוטות, נעל חומה, כוס, דברים כאלה, שפשוט מהבהבות על מסך מחשב, והתמונות חוזרות על עצמן בקצב קבוע יחסית. מדי פעם תצוץ בסדרה תמונה של פרח יפהפה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, כל מי שאני בודק עליו את זה ושואל אותו כמה זמן הפרח הוצג על המסך נשבע שהפרח נשאר הרבה יותר זמן מאשר כל שאר התמונות. אבל למעשה זמן ההבהוב שלו היה זהה לזמן ההבהוב של כל התמונות האחרות. ההבדל היחיד הוא במידת תשומת הלב שהוא קיבל, לנוכח חריגותו. במובן הזה, מצב קיצוני לא שונה בהרבה מפרח צהוב וגדול באמצע שדה חצץ. מבחינת המוח, יופי חריג וסיכון חיים הם סיבות מצוינות לכופף קצת את החוקים".

 

3. להאט את החיים

 

לעיתונאי מאט דנזיקו יש תחושה משונה כבר תקופה ארוכה. "אני מרגיש שככל שאני מתבגר הזמן עובר לי מהר יותר. השנה, כשחגגתי יום הולדת 29, התחושה היתה חזקה מתמיד. הרגשתי כאילו כל השנה של גיל 28 נעלמה לי בין הידיים".

 

התופעה שדנזיקו מדבר עליה מוכרת. כשאנחנו ילדים חודשי הקיץ נמשכים נצח. עשור אחר כך החודשיים האלה חולפים בלי משים. אבל דנזיקו החליט שאין לו שום כוונה להפסיד עוד שנים יקרות. הוא החל להתעניין בתופעת הזמן המאיץ, ומצא, בין היתר, מחקרים שתלו את האשם בשגרה שמאפיינת את עולם המבוגרים.

 

"מוחם של ילדים לומד ורושם ללא הרף, בעיקר כי הם נתקלים כל הזמן בדברים חדשים ומנסים ללמוד את חוקי העולם", מסביר איגלמן, "כשאתה מתבגר אתה מבין את חוקי העולם, וזה טוב, אבל החיסרון הוא שאתה מופתע פחות, ומוחך רושם פחות מידע. וככל שהמוח רושם פחות, הוא זוכר פחות. מאוחר יותר, כשאנחנו מנסים להיזכר בפעולות שעשינו אנחנו נתקלים בריק אחד גדול. בהקשר של פעילות המוח והזיכרון, אם עשית משהו בפעם האלף זה כאילו שלא עשית אותו כלל".

 

"אחת ההמלצות שפסיכולוגים חזרו עליהן שוב ושוב בהקשר הזה", אומר דנזיקו, "היתה לשבור את סדר היום שלי ולמלא אותו בחוויות חדשות, כמו בתקופת הילדות. וכך החלטתי שאת השנה הקרובה אאריך כמה שאוכל, בדיוק בשיטה הזאת".

 

דנזיקו, שהוא גם מפיק וידיאו, צלם חובב ואקטיביסט חברתי, אסף מחברים, מכרים וקוראי הבלוג שלו יותר מ־300 רעיונות לחוויות חדשות. הוא איגד את הרעיונות לרשימה אחת והחל להוציאם לפועל בזה אחר זה, יום אחר יום. והוא עשה עוד משהו: בתחילת כל פעילות יזומה כזו הוא הפעיל את שעון העצר של האייפון שלו, ועצר אותו בסופה. הוא דאג לכך שלא יוכל לראות את הזמן שנרשם, אך שצילום מסך שלו יישלח אוטומטית לחשבון מיוחד שפתח בטוויטר.

 

כדי שיוכל להשוות בין תחושת הזמן שלו במהלך הפעילות לבין הזמן שבאמת עבר, בסוף כל יום הוא מעלה לבלוג שפתח עבור הפרויקט, thetimehack.com, פוסט שבו הוא מעריך כמה זמן ארכה החוויה שעבר. "חשבתי שזה יכול להיות ניסוי מעניין", הוא אומר, "לראות עד כמה המוח שלי תופס את הזמן נכון, ואילו חוויות גורמות לו להרגיש שהזמן עובר מהר או לאט יותר".

 

היום הוא אמור להעלות לבלוג שלו את החוויה ה־229. עד כה בין היתר הוא רקד שיכור על בר, השתתף בערב ספידייטינג, עלה לשידור ברדיו, ביקש העלאה מהבוס שלו, הלך מכות עם מתאבק מקצועי, השתמש בבידה יפני, בלע פלפל חריף שלם, הלך להלוויה של זר, ניגן ברחוב, עשה ג'וגינג בפארק חשוך ואכל ארוחת ערב עם הומלס.

 

מניסוייו של דנזיקו: מקלחת עם בגדים מניסוייו של דנזיקו: מקלחת עם בגדים צילום: Matt Danzico

 

הוא נשבע שהתאפק לאורך כל הדרך ולא הציץ אפילו פעם אחת בחשבון הטוויטר עם נתוני האמת - אף על פי שהנתונים נגישים ברשת, וכל גולש יכול להשוות את ההערכות של דנזיקו לרישומי הזמן באייפון. "ברור לי שאם אציץ בזמנים זה ישפיע עליי ויקלקל את כל הניסוי", הוא אומר.

 

עד כמה דייקה תחושת הזמן של דנזיקו? באופן מפתיע, כשבודקים את התוצאות רואים שהוא מצליח לא רע. הפער הממוצע בין הערכת הזמן האינטואיטיבית שלו למציאות היה לרוב זניח. ההערכות הכי מפוספסות שלו היו של יום הצום (שאותו העריך כארוך ב־46 דקות מכפי שהיה באמת) ושל נסיעה באופניים לאורך ברוקלין (שלתחושתו היתה ארוכה בחצי שעה מכפי שנמשכה במציאות). ומנגד, כשרקד שיכור על בר של פאב אופנתי הוא העריך שמשך החוויה היה 50 דקות, כשבפועל היא נמשכה שעתיים וחצי.

 

ובלי קשר לתוצאות, דנזיקו מרגיש שהניסוי כבר עכשיו משפיע באופן דרמטי על חייו. "הימים כבר לא חולפים בקצב שהייתי רגיל אליו", הוא אומר. "לכל יום יש שם. אין יותר עיסה אחת מעורבבת של ימים, שבועות וחודשים. זה גרם לי להעריך אחרת לגמרי את הזמן שלי".

 

הניסוי של דנזיקו אמנם לא עומד בסטנדרטים מדעיים, אבל מעלה שתי שאלות: איך הצליח לעתים כל כך קרובות לתזמן באופן כה מדויק את החוויות שעבר, ומה בדיוק קרה במקרים שבהם היכולת הזאת התפספסה לגמרי.

 

ניסוי נוסף של דנזיקו: שכיבה על הכביש ניסוי נוסף של דנזיקו: שכיבה על הכביש צילום: Matt Danzico

 

"השעונים הביולוגיים שלנו לא מסונכרנים באופן מושלם לזמן במציאות", מסביר פרופ' דן זכאי מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "בעוד שהשעון על הקיר נע קדימה באותו קצב, לא משנה מה קורה ולמה, קצב התקתוק של השעונים הפנימיים שלנו משתנה בהתאם להקשר".

 

זכאי הוא פרופ' לפסיכולוגיה ומבכירי חוקרי הזמן בעולם. המודל המהפכני שפיתח להבנת הזמן הנחווה ("זמן פסיכולוגי") נחשב לאבן דרך בהבנת התחום כולו ונלמד באוניברסיטאות ברחבי העולם. השנה זכה בפרס א.מ.ת - אמנות, מדע ותרבות של משרד ראש הממשלה, פרס שבו זכו בעבר אהרון ברק, אהרון צ'חנובר ועדה יונת, בגין הישגים אקדמיים שיש בהם תרומה מיוחדת לחברה - והתחלק בפרס בן מיליון דולר עם שמונה זוכים נוספים.

 

"נסה לדמיין את אחד השעונים במוח שלנו כסטופר שמהירותו נשלטת על ידי עוצמת החשמל שאתה מזרים אליו", הוא מסביר. "אם תנתב אליו הרבה חשמל השניות יעברו בו מהר מאוד, ואם תעביר לו מעט מדי חשמל הוא לא יכבה כמו סטופר חשמלי רגיל, אלא פשוט יאט מאוד את הקצב שלו, ורק מעט שניות יחלפו בו. מי שמספק לסטופר הזה את החשמל הוא מאגר אנרגיה שנמצא אצלך במוח. אנחנו מכנים את האנרגיה הזאת 'אנרגיה מנטלית', והיא מנותבת כל הזמן בין האזורים הפעילים במוח. הסטופר החשמלי הזה הוא השעון הפנימי שלך שמעניק את תחושת הזמן. כשהמוח שלך מחלק אנרגיה לאזורים השונים שלו, גם הוא מקבל את החלק שלו".

 

"כשאין שום גירוי אחר, הסטופר שואב אליו את כל האנרגיה המנטלית הזמינה. היא מעבירה בו הרבה יחידות זמן, וזה גורם לנו להרגיש שהרבה זמן עבר. אבל אם אתה כולך מרוכז בספר, רוב האנרגיה המנטלית במוחך תתמקד בספר, ורק מעט ממנה יגיע לסטופר. כתוצאה מכך הסטופר יאט את הקצב, יספור פחות זמן, ובתוך ראשך יהיה נדמה לך שמעט זמן עבר, אף על פי שהשעון על הקיר יראה שבמציאות עבר הרבה זמן. כשאנחנו מאוהבים, רואים סרט, או מרוכזים לחלוטין בעבודה שמעניינת אותנו, הסטופר כמעט לא זז. כתוצאה מכך נדמה לנו ש'הזמן טס'. כשאנחנו משועממים, מאחרים לפגישה בפקק, או כשמישהו אחר מאחר לנו - כל האנרגיה הולכת אל השעון, וקורה בדיוק ההפך".

 

האם אפשר איכשהו לשלוט בשעון הזה?

"קשה מאוד לשלוט בו באופן מכוון. אתה יכול לעשות ניסוי: הפעל סטופר חיצוני ובקש ממישהו לחכות ולומר לך מתי לדעתו עברה בדיוק דקה. במוחו של הנסיין כל האנרגיה תעבור בבת אחת לסטופר הפנימי. השניות בו ירוצו בקצב מהיר יותר, ולכן הוא ירגיש שהזמן הגיע מהר מאוד. לרוב הנסיין יקדים את השעון בפער לא קטן. יש שיטה להצליח במשימה הזאת: אתה חייב לספק לסטופר בדיוק את כמות החשמל שהוא צריך, לא פחות ולא יותר. אסור לך לחשוב על המשימה בכלל. אתה צריך לעסוק בדברים אחרים, ולתת למוח להקפיץ תזכורת על דעת עצמו. זה משהו שדורש תרגול, ואתה חייב לסמוך על המוח שלך. זה לא פשוט.

 

"עשינו ניסוי בדיוק על זה עם שחקני כדורסל מקצועיים", ממשיך זכאי, "חלק מהעבודה שלהם על המגרש היא להעריך זמנים. שלוש שניות מתחת לסל, 30 שניות להתקפה. הקרנו להם סרטי כדורסל ואמרנו להם ללחוץ על כפתור כשהזמן מגיע. התוצאות שלהם היו פנומנליות, טובות בהרבה מספורטאים בתחומים אחרים. אבל ברגע שבדקנו את התזמון שלהם בסיטואציות אחרות, הם לא היו טובים יותר מהאדם הממוצע. כלומר, בהקשר של כדורסל הם ידעו לווסת נכון את המשאבים לסטופר הפנימי, אבל זה לא יותר מכישרון תזמון מקומי מאוד".

 

מה קורה לסטופר הזה כשרגשות מעורבים? כשאנחנו כועסים, מדוכאים או כואב לנו?

"כשאנחנו מדוכאים הרבה אנרגיה עוברת לסטופר, כיוון שאנחנו נוטים להישאר בבית ולהימנע מגירויים. לכן התחושה היא שהזמן עובר לאט מאוד. כשכואב לנו הזמן לכאורה היה אמור לעבור מהר - כאב הוא גירוי רציני שאמור לשאוב אליו אנרגיה מנטלית. אבל כיוון שהוא גירוי שלילי, תשומת הלב חוזרת לשעון. אנחנו מחכים שזה ייגמר, ומאריכים בכך את תחושת הזמן. תחושה של זמן מתארך היא כמעט אף פעם לא דבר נעים. יש הרבה מחקרים שמראים מה קורה לתפיסת הזמן ברעידות אדמה. רעידות אדמה נמשכות בדרך כלל 20–30 שניות, אבל אנשים מרגישים את זה כדקות. הם חושבים 'מתי זה ייפסק?', וכל האנרגיה מושקעת בשעון שלהם".

 

איגלמן: "גשו למראה רגילה, הביטו עם שתי העיניים על עין ימין, ואז על עין שמאל, ובחזרה. כשהעין זזה ממקום למקום לוקח לה זמן לנוע ולנחות במקום החדש. והנה הדבר המוזר: אתם לעולם לא רואים את העין שלכם נעה. לאן השניות האלה הלכו?" איגלמן: "גשו למראה רגילה, הביטו עם שתי העיניים על עין ימין, ואז על עין שמאל, ובחזרה. כשהעין זזה ממקום למקום לוקח לה זמן לנוע ולנחות במקום החדש. והנה הדבר המוזר: אתם לעולם לא רואים את העין שלכם נעה. לאן השניות האלה הלכו?" צילום: shutterstock

 

4. השעונים הביולוגיים

 

גם בלי שעונים מכניים, אנחנו מתזמנים את העולם סביבנו ללא הרף. בכביש למשל אפשר לראות נהגים רבים המסוגלים לחזות באופן מדויק מאוד מתי לחמם את המנוע, כי הירוק מגיע עוד רגע. אנחנו מתזמנים את הזמן עד הפגישה הבאה, את מועד יום הנישואים, את כמות האוויר שתידרש לאמירת משפט ארוך ואת הפאוזה הקלה לפני פאנץ' ליין. אנחנו הרבה יותר מוכשרים בזה מכפי שנדמה לנו.

 

ולא פלא. אם היינו שומעים, ולו לזמן קצר, את תקתוקם הקצוב של כל השעונים הפועלים במוחנו, קרוב לוודאי שהיינו יוצאים מדעתנו עוד באותו היום. מחקרים עדכניים בתחום הנוירולוגיה מעריכים שבמוח האנושי פעילים בכל עת לפחות חמישה שעונים שונים. יש לנו שעון שעוקב אחרי מחזור היום והלילה, שעון שעוקב אחרי דקות, ועוד כמה שעוני עצר נפרדים המתמחים בשניות ובחלקיקי שניות ומגיעים לרמות דיוק מסחררות. לאף אחד מהם, כידוע, אין לנו גישה ישירה.

 

"חשוב להבין שהשעונים האלה הם בשום פנים ואופן לא מותרות, הם קריטיים להישרדות שלנו", אומר איגלמן, "לכן גם רמת הדיוק שלהם היא המלוטשת מכל החושים". במבחני מעבדה נמצא שאנשים מסוגלים להבחין ברווח של עד 5 אלפיות השנייה בין צלילים. "אם אתה בג'ונגל ואתה שומע אריה שואג ממרחק, תופתע לגלות שאתה יודע מהר, באופן די מדויק, בדיוק מאיפה השאגה הזאת מגיעה", מסביר איגלמן. "המוח שלך יחשב מתי הגיע הצליל לכל אוזן, יחשב את הפערים בין האוזניים, יאתר נקודה שלישית על פי עוצמת השאגה ויעביר לך תחושה מאוד ברורה מתי ולאן אתה צריך לברוח. החישובים האלה מאוד לא פשוטים, והם דורשים בין היתר כישרון עילאי למדידה ועיבוד של זמנים קצרים מאוד. הפלא הוא שאנחנו פשוט יודעים לעשות את זה, וזה לא דורש מאיתנו שום מאמץ מודע".

 

השעונים האלה אינם מרוכזים במקום אחד. הם מפוזרים ברחבי המוח, משום שהם ממלאים תפקידים שונים ברמות שונות. החשוב שבהם, שאנחנו נוהגים לכנות 'השעון הביולוגי', אחראי לכיוון שעות העוררות והשינה. השני בחשיבותו ידוע כאחראי להסדרת פעולת השרירים. השאר דומים יותר לשעוני עצר, ומסייעים לנו לתזמן את המציאות בחוץ עם זו שבפנים. איגלמן מגדיר אותם כמעין "חושי־על", מערכת הפעלה שחולשת מלמעלה על כל שאר החושים ומסנכרנת את כולם לחוויה אחת.

 

פרופ' דן זכאי: "השעונים הביולוגיים שלנו לא מסונכרנים לזמן במציאות. בעוד שהשעון על הקיר נע קדימה באותו קצב לא משנה מה, קצב התקתוק של השעונים הפנימיים משתנה בהתאם להקשר. כשמשהו אחר תופס את כל תשומת לבנו, השעון הפנימי מפספס את חלוף הזמן" פרופ' דן זכאי: "השעונים הביולוגיים שלנו לא מסונכרנים לזמן במציאות. בעוד שהשעון על הקיר נע קדימה באותו קצב לא משנה מה, קצב התקתוק של השעונים הפנימיים משתנה בהתאם להקשר. כשמשהו אחר תופס את כל תשומת לבנו, השעון הפנימי מפספס את חלוף הזמן" צילום: אלעד ברמי

בספר החדש שלו, "אינקוגניטו", מנמק איגלמן למה הסנכרון הזה דרוש בכלל. הוא עושה שימוש בתיאור מופלא מהספר "הערים הסמויות מן העין" של הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו, שבו מתואר הקיסר המונגולי קובלאי חאן, בנו של ג'ינגס חאן, השולט מארמונו המבודד באימפריה עצומה שעם חלקים גדולים ממנה אין לו כל ממשק. כדי לנסות לעקוב אחר העניינים בכל זאת, חאן מזעיק שליחים לטייל ברחבי העולם ולדווח לו על המתרחש בשטחים שבשליטתו. השליחים נוסעים וחוזרים ממרחקים שונים ובקצב שונה - בהתאם למזג האוויר, לבעיות בדרך ולכושרם הגופני.

 

חאן, אומר איגלמן, נאלץ להתמודד עם הבעיה הקלאסית של המוח האנושי: מידע מפוזר, לעתים קרובות לא רלבנטי ומנותק מהקשר, מגיע אליו ללא הרף מכל החושים. איך יבין מה באמת קרה, ובאיזה סדר?

 

"המוח שלנו, וזו נקודה עקרונית להבנת כל השאר - יושב מיומו הראשון ועד יומו האחרון בתוך חדר כספות חשוך ודומם שהוא הגולגולת. הוא לא רואה כלום ולא שומע כלום בעצמו", מסביר איגלמן. "הקשר היחיד של המוח שלנו לעולם החיצון הוא באמצעות אותות חשמליים שנכנסים ויוצאים ממנו ואליו. וכמו אצל חאן, סוגים שונים של מידע חושי - שמיעה, ראייה, ריח - מגיעים ומעובדים במהירויות שונות על ידי מערכות נוירולוגיות שונות. למוח יש אתגר עצום: מכל בליל המידע הזה הוא צריך לבנות את הסיפור הכי טוב שהוא יכול על העולם החיצון, מתוזמן על חלקיק השנייה".

 

למה זו עבודה כל כך קשה, בעצם? הרי הכל קורה בערך במקביל.

"הבעיה היא הבערך הזה. דמיין שאתה יושב במסעדה טובה. כל החושים שלך פועלים יחד בהרמוניה - העין רואה את הצלחת, היד מרימה את המזלג, קולטני הריח באף אוספים את הארומות והאוזניים שומעות את קול הלעיסה. נדמה לך שהכל עובד בסנכרון מושלם ושהכל קורה בו בזמן, אף שבמציאות הפיזיקלית זה פשוט לא ככה. בעולם החיצוני הקול נע לאט לעומת האור, הריח אטי משניהם והטעם אפילו יותר. הפער הוא אמנם בשברירי שניות, אבל בהשוואה למהירויות שבהם המוח עובד מדובר בנצח. נסה להקצין את הפערים האלה למונחים אנושיים. תאר לך שקודם אתה שומע את הלעיסה, אחרי כמה שניות אתה רואה את המזלג מתקרב אל פיך, ורבע שעה אחרי שאתה בולע אתה מתחיל להרגיש את הריח והטעם. זו תזמורת כאוטית שחייבת מנצח אסרטיבי".

 

אם נדמה לכם שאיגלמן רומז על כך שהמוח שלנו עורך את המציאות לפני שהיא מגיעה לתודעתנו, אתם לגמרי צודקים. "תחשוב על המוח כמו על תוכנית טלוויזיה שמשודרת לכאורה בשידור חי", הוא מסביר, "רובן לא משודרות באמת בשידור חי - הן מעוכבות לכמה דקות, או לפעמים כמה עשרות שניות, למקרה שמישהו יגיד משהו שאסור לו להגיד, או שמישהו יתפרץ לשידור. יש מישהו שמקבל את המידע הזה כמה שניות לפנינו ונמצא שם לערוך מהר במקרה הצורך. ככה עובד גם המוח - הוא אוסף המון אינפורמציה, מטפל בה ומסדר אותה לפני שהוא משדר חלקים נבחרים ממנה למודע שלך. בגלל זה המודע תמיד מפגר קצת אחרי המציאות. הוא מנצל את הפער כדי לעכב חושים מסוימים ולהאיץ אחרים כדי שתרגיש את הריח של המזון בדיוק לפני שהלשון נגעה בו. אגב, מי שמקבל פטור מחלק מהתהליך הזה ומגיע כמעט בזמן אמת הוא חוש השמיעה, משום שיש יתרון הישרדות מובהק לראשון ששומע את הנמר. זו הסיבה שאות הריצה לאצנים הוא דווקא יריית אקדח. הגוף מגיב לסאונד מיד, כמעט בעלי עיכובים".

 

בספרו איגלמן ממליץ על ניסוי שמדגים את אחת מיכולות העריכה המשוכללות של המוח. "גשו למראה רגילה בבית", הוא כותב, "הביטו עם שתי העיניים על עין ימין, ואז על עין שמאל, ובחזרה. כשהעין זזה ממקום למקום לוקח לה זמן לנוע ולנחות במקום החדש. והנה הדבר המוזר: אתם לעולם לא רואים את העין שלכם נעה. זה לא שהתנועה שלה מהירה כל כך, שהרי אצל אנשים אחרים אין לנו שום בעיה לעקוב אחריה. אז לאן השניות האלה הלכו? מתברר שהמוח על דעת עצמו עורך אותן החוצה. הוא לוקח סצינה מורכבת שבה העיניים שלך נעות ימינה ושמאלה וחותך אותה לסצינה פשוטה שבה העיניים שלך בוהות ישירות קדימה. זה שאלה טובה למה הוא עושה את זה, אבל בעיקר הדגמה די מרשימה לעד כמה הוא טוב בזה. מי שיודע איפה לחפש יכול למצוא את העריכות הקטנות האלה בכל מקום. ידעת, למשל, שאם תראה הבזק אור ובמקביל תשמע שני צפצופים זה ייראה לך כאילו האור הבזיק פעמיים? זה פשוט נראה למוח הגיוני, אז הוא מתקן את המציאות בעצמו".

 

5. למי שייך הקול הזה

 

חולי סכיזופרניה יכולים לדגדג את עצמם. כלומר, הם יכולים לרפרף בקצוות האצבעות על עור חשוף, לרוב במקומות רגישים כמו כפות הרגליים ובית השחי, ולהשתולל מצחוק מיד לאחר מכן. זה עניין ראוי לציון כיוון ש־99.8% מבני האדם לא יצליחו לדגדג את עצמם גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. מהות הדגדוג היא ההפתעה שבשניית המגע. כשאנחנו מנסים לדגדג את עצמנו ההפתעה נעלמת, ואיתה גם הצחוק.

 

פרט הטריוויה הזה כנראה לא יהפוך אתכם למסמר של שום מסיבה, אבל איגלמן, שחוקר את תפיסת הזמן של סכיזופרנים בשנים האחרונות, רואה בתופעה הזאת הזדמנות נדירה להציץ אל תוככי המכונה.

 

"אני חושד שהסיפור שלהם שונה לגמרי ממה שנהוג לחשוב", הוא אומר, "ייתכן שמקור הבעיה שלהם הוא בסך הכל שעון פנימי שמשום מה לא מכוון. ההשערה שלי היא שהם לא שומעים קולות של אדם נוסף בראשם אלא את מחשבותיהם שלהם, קולות של הדיאלוג הפנימי שלהם - למעשה את אותו דיאלוג שיש לכולנו כשאנחנו מהרהרים בדברים. אלא שבעוד שאדם נורמלי שומע את מחשבותיו בזמן אמת, לסכיזופרנים הן מגיעות באיחור ומחוץ להקשר. מכאן ועד למסקנה שעוד מישהו מסתובב לך בראש המרחק קצר.

 

"כשחוקרים מצאו לאחרונה שיש סכיזופרנים שיכולים לדגדג את עצמם, זה נהיה אפילו יותר הגיוני. הם מדגדגים עכשיו, אבל מרגישים את זה אחר כך בגלל התזמון הלקוי. בגלל פער הזמנים המוח שלהם לא מצליח לעשות את הקישור הנכון. יכול להיות שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למצוא דרך 'לכוון מחדש' את השעון המקולקל שלהם".

 

בספר שלך אתה מתאר את שיטות הפעולה של המוח קצת כמו העולם הבדיוני מהסרט "מטריקס". כלומר, זה לא שיש תזמון נכון ותזמון לא נכון. המוח כל הזמן מייצר לנו מציאות מתוקנת ומשופרת שהיא קצת מסולפת, בלי לשאול אותנו מה נעדיף לקבל.

"אני חושב שהדימוי של 'מטריקס' לא רחוק מהמציאות. אמנם אין כאן רובוטים, אבל כולנו חיים בתוך סימולציה מתוחכמת שהמוח יוצר עבורנו. אם נדמה לך שכאדם שפוי יש לך כל הכלים לזהות את ההבדל בין משהו אמיתי ללא אמיתי, אתה טועה. כל בני האדם מוכיחים מדי יום שהם מאמינים לכל מה שהמוח מספר להם, מופרך ככל שיהיה. בכל לילה כשאנחנו חולמים אנחנו נמצאים בסימולציה מלאה ומאמינים לה לחלוטין, ורק כשאנחנו מתעוררים אנחנו אומרים 'וואו, איך האמנו לזה'. תפיסת הזמן לא יוצאת דופן בהקשר הזה. אני חושב שזה הדבר שהכי הדהים אותי כשהתחלתי ללמוד את התחום, ההבנה שהמוח הוא זה שבונה את הזמן שלנו, ולא גורם חיצוני. אתה כבר לא יכול להסתכל על העולם באותה דרך אחרי שאתה מבין את זה".

 

לכתבות האחרונות בסדרה:

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x