• תפריט
18.8.11

החוליגן שבתוכנו

מה גרם לאלפי אזרחים בריטים לצאת לרחובות, לשבור חלונות ראווה, לבזוז חנויות אלקטרוניקה, להעלות באש שכונות שלמות ולחזור הביתה כאילו לא קרה כלום, ובאיזו קלות זה יכול היה לקרות גם לכל אחד מאיתנו

גיא שפר, לונדון 10:0918.08.11

לרגע לונדון הקרירה להטה. ברחוב הראשי של רובע האקני, לא רחוק מהתיאטרון המיתולוגי וכמה מהגלריות החשובות בעיר, עמדו בשורה עשרות שוטרים מצוידים בקסדות ומגנים. מולם הצטופפו מאות אנשים, רובם צעירים. בין שני הצדדים הפרידו כמה מכוניות הפוכות ופחי אשפה שרופים. מדי פעם אחד הצעירים התקרב בריצה אל השוטרים והשליך אבן או בקבוק תבערה. קקופוניה של אזעקות נשמעה מכל עבר.

 

אני מכיר את הרחוב הזה היטב. ביליתי בו אינספור שעות בשנה האחרונה. עכשיו אני בקושי מזהה את המקום.

חנות אלקטרוניקה ששכנה ברחוב הוצתה, וכן חנות משקפיים משפחתית. זגוגיות שבורות מכל עבר. ברחוב אחר עלה באש בלוק שלם. בכל ערוצי הטלוויזיה מוקרנת תמונתה של מוניקה קונזילץ, מהגרת צעירה מפולין, הקופצת לזרועות השוטרים מקומתו השנייה של בניין מגורים בוער.

 

אבל ברוב הרחובות בלונדון היתה בעיקר ביזה. אדירה, חסרת תקדים בהיקפה. ליד עשרות חנויות מכולת, אלקטרוניקה ובגדים רחשו צעירים, כולם עם ה'הוּדי' - שכבר מזמן הפך לסמל ההתרסה של נוער האנטי - מין סווטשירט עם קפוצ'ון גדול שבמקרה הצורך מסתיר את הפנים. כשהרחוב היה צפוף מספיק, אחד שבר את חלון הראווה, לעתים באמצעות מטף או לום. אחריו שניים או שלושה ניקו את שאריות הזכוכית ונכנסו פנימה. אחריהם כל השאר.

 

מהומות בלונדון. אזעקות מכל עבר מהומות בלונדון. אזעקות מכל עבר צילום: MCT

 

נערים ונערות, וגם מבוגרים, נראו ברחובות כשהם סוחבים טלוויזיות דקיקות, מחשבים ושקים של בגדי מותגים. כמה בנות צעקו למצלמות הבי.בי.סי בלי בושה: "איזה כיף, אנחנו לוקחות את המסים בחזרה". בתמונות שהוקלטו במצלמה במעגל סגור באחד הסופרמרקטים אפשר לראות את התהליך גם מהצד האחר: מהרגע שהזכוכית נפרצת ועד שהחנות מתרוקנת - ממוצרים ואנשים גם יחד - עוברות כמה דקות לכל היותר. בווידיאו זה נראה כהתקפת ארבה. גלי המהומות, שהתפשטו במדינה במהירות, הוציאו לרחובות יותר מ־16 אלף שוטרים בו בזמן, במה שנחשב למבצע המשטרתי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. המשטרה עצרה עד כה יותר מאלף מתפרעים. לא נמצאה הנהגה או אג'נדה, רק התכנסות מאולתרת שהפכה למגיפה אדירה.

 

במשטרה המקומית יודעים לומר שאת הגרעין הקשה של המהומות הובילו צעירים החברים בכנופיות רחוב. הם היו גם אלה שביצעו את מעשי הוונדליזם והאלימות הקשים ביותר. אבל מי היו האלפים סביבם, שרוקנו את החנויות בזו אחר זו? מצלמות האבטחה הראו בבירור גברים ונשים בטווח גילים רחב. פרצופם לא היה מוכר למשטרה. המראה וסגנון הלבוש שלהם לא תאם שום פרופיל מוכר. למעשה, הם נראו כמו האנשים הרגילים שמסתובבים ברחוב בדרך כלל. וזה, למרבה ההפתעה, בדיוק מה שהם היו.

 

אחד מהם, ומי שהפך לאחד הסמלים הבולטים של גל המהומות כולו, הוא אלכס ביילי. ביילי (32) שימש בשנים האחרונות כעוזר הוראה בבית ספר מקומי והתמחה בסיוע לילדים עם קשיי למידה. הוא הועמד לדין השבוע לאחר שנתפס על חם כשהוא בוזז חנות ריקה למחצה, שבורת זגוגיות, למוצרי אלקטרוניקה. מה זה אומר על בריטניה 2011 ועל מערכת החינוך שלה, צעקו הצהובונים, שלא רק נערים, אלא גם המורים שלהם, השתתפו בביזה? עד מהרה מילאו את הכותרות עוד ועוד מקרים דומים. הצעירה לורה ג'ונסון, למשל, נתפסה כשרכבה מלא בציוד גנוב בערך כולל שמתקרב ל־9,000 ליש"ט. החוקרים המופתעים גילו שהיא גרה עם הוריה באחוזה עצומה ומטופחת בת שלוש קומות, הכוללת בין היתר שני מגרשי טניס וקילומטרים של מדשאות. הוריה מולטי־מיליונרים והיא עצמה למדה בכמה מבתי הספר היוקרתיים ביותר באזור. והיו גם רקדנית בלט, עובדת סוציאלית ושף המתמחה במזון אורגני, וזאת רק רשימה חלקית ביותר.

 

האנגלים מתקשים לעכל את מה שקרה כאן. בעיקר, כך נדמה, הם מתקשים להבין את המהירות שבה ציבור גדול ומגוון, המורכב בחלקו הגדול מבני המעמד הבינוני, העובד והנורמטיבי, הפך לגנבים מהזן הנחות ביותר. מאיפה צצה המפלצת הזו? והאם היינו כאלה, בעצם, כל הזמן?

 

העבריין שבפנים

 

משהו מבהיל למדי נגלה על טבע האדם בבוקר של 7 באוקטובר 1969. בקנדה, אחת המדינות המפותחות, העשירות והבטוחות בעולם, החליטה משטרת העיר מונטריאול לשבות למשך 17 שעות סמליות. השוטרים עשו זאת כדי למחות על שכרם הנמוך לעומת זה של שוטרי טורונטו. לא במשטרה ולא בעירייה ציפו שלעניין יהיו השלכות דרמטיות. מונטריאול תמיד נחשבה לעיר רגועה מאוד. החשש היחיד היה שכמה ילדים מופרעים ינצלו את ההזדמנות להתפרע ברחובות.

 

השביתה נאלצה להיפסק לפני הזמן, בהוראת צו בהול של הממשלה, רגע לפני שהצבא נכנס לעיר. 108 אנשים נעצרו וקצין משטרה נהרג אחרי 16 שעות של כאוס מוחלט. שיעור הפריצות עלה פי 13 כמעט מהרגע הראשון, וכ־50 ניסיונות שוד נערכו בכל הבנקים בעיר. שישה מהם צלחו. מרצפות מונטריאול התמלאו בזכוכיות כתוצאה מפריצה המונית ליותר ממאה חנויות. 12 מבנים ציבוריים הוצתו. אוטובוסים נהפכו. חלק מבעלי החנויות יצאו חמושים לרחובות, להגן על רכושם. רבים נפצעו. מסעדות ובתי מלון רוקנו מתכולתם, בעוד עובדיהם מתחבאים מההמון תחת השולחנות. ההפתעה הגדולה היתה זהותם של המתפרעים: חלקם הגדול היו סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים, חלקם נשואים עם ילדים, שפרצו לבנק שבו יש להם חשבון וגנבו מהסופר שבו הם עושים קניות. נדמה כי כולם השתגעו. "לילה של טרור", כינו זאת בטלוויזיה הקנדית. בעקבות המקרה חוקקה הממשלה חוק מיוחד האוסר על המשטרה לשבות, וכן העניין הודחק היטב, ברמה האישית והלאומית, מטעמים מובנים.

 

חוקרים רבים בעולם האקדמיה, ובהם הקרימינולוג האמריקאי הידוע (והיום חוקר ומרצה בכיר בקיימברידג') פרופ' לארי שרמן, למדו במשך שנים את מה שקרה באותו לילה במונטריאול. "מצאנו כל מיני תשובות, אבל שום הסבר הגיוני באמת", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "המקרה במונטריאול הוא היחיד שאני מכיר שדומה למה שקרה בלונדון. זה מאוד יוצא דופן. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים לא מובטלים שנאסרו על ביזה. בארצות הברית היו לנו הרבה אירועי ביזה המוניים בעבר, אבל המחקר הראה שרוב המעורבים היו חסרי עבודה. למועסקים בדרך כלל אין כוחות לדברים כאלה".

  

ביזה בחנות בלונדון. כל שכבות האוכלוסייה ביזה בחנות בלונדון. כל שכבות האוכלוסייה צילום: MCT

 

אבל איך הציבור הכללי - עובד או מובטל - מוצא את עצמו בכלל משתתף בביזה? פרופ' דיוויד וייסבורד, חתן פרס שטוקהולם לקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית, טוען שזה הרבה פחות מפתיע ממה שנדמה. "התפיסה האינטואיטיבית, הנפוצה בציבור הרחב, היא שהעולם נחלק לשני סוגים של אנשים: שומרי חוק ועבריינים", הוא אומר, "אבל זו טעות. בעולם האמיתי האנשים שמבצעים עבירות הם בדרך כלל מהסוג הראשון. חלק גדול מהפשעים נגרמים על ידי אנשים שלא היית חושב בחיים שיעשו את זה. רובם מגיעים לסיטואציה מסוימת ודברים קצת יוצאים משליטה, אם זה בגלל לחצים כאלה ואחרים או בגלל איזושהי השפעה קולקטיבית. ברגע שכמה בני נוער שתויים פורצים את חלון הראווה, ועוד שלושה אנשים רגילים למראה נכנסים אחריהם ולוקחים מוצרים, זה פתאום נראה יחסית הגיוני לעשות את זה גם. כשהגבולות נפרצים, גם אם לרגע קצר, הגבול בין לא עבריינים לעבריינים נעלם מהר מאוד".

 

שרמן טוען שכדי להבין באמת את ההתפרעות הספונטנית בלונדון חייבים להתמודד עם עובדה אחת, קשה לעיכול: תחושת הביטחון המוכרת ברוב מדינות המערב היא שיטה שעובדת לרוב מצוין, אך רובה ככולה אשליה. "אנחנו מכנים את זה הקו הכחול הדק", הוא אומר, "מה שמבדיל, באופן עקרוני, בין מצב תרבותי נקי יחסית מפשיעה לג'ונגל מוחלט הוא הידיעה שברגע שאחד מאיתנו יעשה משהו לא חוקי המשטרה תגיע ותעצור אותו.

 

כל עוד כולם מקבלים את ההנחה הזאת, השיטה עובדת. אבל, ופה יש אבל גדול - אם נדמה לרגע לכמה אנשים שהמשטרה אינה מתפקדת, גם אם זה כלל לא נכון, כל החוקים משתנים בבת אחת. אם מספר מסוים של אנשים מצליחים להתגבר על החשש מכוחות החוק, זה גורם מיד לאנשים אחרים לחשוב את אותו הדבר. מהר מאוד גם אתה ואני נחשוב שלמשטרה אין שום סמכות. גם אם כולנו צודקים וגם אם אנחנו טועים והניידת בדרך - זה כבר בכלל לא חשוב. ברגע שהרבה אנשים לא מאמינים במשטרה, אשליית הכוח שלה מתפוגגת. זו נבואה שמיד מגשימה את עצמה.

 

דיוויד וויסברד דיוויד וויסברד

"אפשר לראות את זה בנסיעה על הכביש. יש פחד מוצדק מלעבור צמתים באור אדום. אף על פי שאתה מבין את ההיגיון מאחורי החוק - הסיבה העיקרית שאתה מציית לו היא כי אתה מפחד מהמשטרה ואתה יודע שכולם סביבך מפחדים גם הם. אבל אם תתחיל לראות סביבך אנשים עוברים בחופשיות באדום, מהר מאוד תתחיל לעשות את זה בעצמך, גם אם שום דבר באכיפה לא השתנה. מספיק שתהיה לנו תחושה כללית ומאוד לא מבוססת שכוחות החוק לא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך, והנורמות משתנות. המחקרים שעוסקים בהתנהגות קולקטיבית בתחומים רבים - ממחאה חברתית דרך סובלנות דתית ועד רצון להרוג יהודים בפוגרום נניח - מראים שאנשים הופכים למשהו אחר כשהם מרגישים חלק מקבוצה גדולה עם חוקים משלה. הכביש או קבוצה אקראית ברחוב הם סוג של קבוצות כאלה".

 

השפעת העדר

 

אחד המחקרים המרתקים והמדוברים שנעשו באחרונה בנושא השפעתן של נורמות חברתיות על התנהגות בודדים שייך לחוקר ההולנדי קיס אוורט קייזר מאוניברסיטת גרונינגן. קייזר ביצע סדרה של ניסויים שמטרתם להוכיח את תיאוריית "החלונות השבורים" שפיתחו הקרימינולוגים ג'יימס ווילסון וג'ורג' קלינג.

 

תיאוריית החלונות השבורים היא מאבני היסוד של עולם הקרימינולוגיה העכשווי. היא זכתה לפרסום רב כאחת משיטותיו של רודולף ג'וליאני לנקות את רחובות ניו יורק מהפשע ששרר בה.

 

היא טוענת שכאשר יש בתים מוזנחים וחלונות שבורים בשכונה, שיעור הפשיעה יעלה באופן משמעותי ויגיע גם לבתים שאינם מוזנחים, וזאת ללא קשר לחשש מהסיכויים להיתפס על ידי המשטרה. בעוד שהתיאוריה המקורית כוונה בעיקר לעבריינים מועדים, קייזר כיוון את ניסוייו לאנשים נורמטיביים.

 

ההיפותזה שביקש לבחון היא שעדויות להפרת נורמה באזור מסוים (נניח זריקת לכלוך על הרצפה, גרפיטי במקום שבו הדבר אסור או הותרת עגלות של הסופר בחניה) יביאו אנשים שיגיעו למקום לא רק להפר את אותה נורמה בעצמם, מה שאולי נשמע פחות מפתיע, אלא גם להפר נורמות אחרות בכלל ונורמות חמורות יותר, כגון גניבה.

 

את הניסוי הראשון שלו הוא ביצע עם צוות החוקרים באזור שבו רוכבי אופניים נוהגים להחנות את אופניהם לצד קיר. על הקיר החוקרים העמידו שלט המזהיר מפני כתיבת כתובות גרפיטי. החוקרים הצמידו לכידון של כל אחד מזוגות האופניים פיסת נייר גדולה, סוג של עלון פרסום, כך שכדי שהרוכבים יוכלו להשתמש בהם - הם ייאלצו לסלק את הנייר. בנוסף סילקו החוקרים את פחי האשפה מן האזור.

 

הם ביקשו לראות כמה מהרוכבים יזרקו את הנייר על הרצפה, וכמה ייקחו אותו איתם כדי לזרוק אותו מאוחר יותר בפח האשפה. אבל הם בדקו זאת בשני מצבים: מצב אחד שבו הקיר היה מלא בכתובות גרפיטי ומצב שני שבו הקיר היה נקי ללא רבב. כשהקיר היה מלא בכתובות גרפיטי 69% מרוכבי האופניים זרקו את העלון על הרצפה או הניחו אותו על כידוניהם של אופניים אחרים. במצב שבו הקיר היה נקי רק 33% זרקו את העלון על הרצפה.

 

בשתי קבוצות המחקר השתתפו, בלא ידיעתם, 77 רוכבי אופניים. תוצאות דומות הושגו עם עלונים שהוצמדו לשמשות מכוניות בחניה בשני מצבים שונים - כאשר כמה עגלות סופרמרקט הושארו פזורות בחניות בניגוד לשלט האוסר על כך, וללא העגלות. גם כאן במצב הראשון כמעט 60% זרקו את העלון על הרצפה. כשלא היו עגלות באזור רק 30% עשו כך.

בניסוי השלישי קייזר וחבריו בנו גדר זמנית, בדרך המוליכה לחניה ציבורית, ותלו עליו שלט האוסר להמשיך בדרך זאת ומבקש מאנשים שבאו לקחת את מכוניתם ללכת לחניה בדרך עקיפה, כ־200 מטר ארוכה יותר.

  

מהומות בטוטנהאם. כל שכבות האוכלוסייה השתתפו מהומות בטוטנהאם. כל שכבות האוכלוסייה השתתפו צילום: MCT

 

החוקרים הותירו סדק בגדר שיאפשר לאנשים שירצו להפר את ההוראה לעשות זאת. במקביל הם תלו על הגדר גם שלט שאוסר לקשור אופניים לגדר. הם בדקו את ציות העוברים והשבים לשלט בשני מצבים: בראשון היו ארבעה זוגות אופניים שנקשרו לגדר (בניגוד לשלט האוסר זאת) ובשני לא היו כלל אופניים הקשורים לגדר. התוצאות היו דרמטיות אף יותר מבניסויים הקודמים: 27% מן העוברים והשבים הלכו בדרך האסורה כשלא היו אופניים קשורים לגדר, לעומת 82% (!) כשהאופניים היו קשורים לגדר.

 

בניסוי הרביעי החוקרים העלו את רף הנורמה למשהו חמור בהרבה: גניבה. הם שמו בתיבת דואר ציבורית מעטפה שחציה תקוע בפנים אבל חציה יוצא החוצה, ורואים בבירור שיש בה שטר כסף. הם רצו לראות כמה אנשים שיגשו לתיבת הדואר ייקחו את המעטפה או את השטר בשלושה מצבים שונים. בראשון כשהתיבה מלאה בכתובות גרפיטי, בשני שבו סביב התיבה יש אשפה המפוזרת באופן אקראי, ומצב שלישי שבו אין גרפיטי ואין אשפה. גם כאן התוצאות היו חד־משמעיות. 87% מהנבדקים לא נגעו במעטפה כשהתיבה היתה נקייה מגרפיטי ואשפה. כשהתיבה היתה מלאה בגרפיטי מספר הלא־גנבים ירד דרמטית ל־73%. "המחקר הוכיח באופן חד־משמעי שהפרת נורמות משפיעה על התנהגותם של אנשים, גם אם ה פרים הם זרים מוחלטים", סיכם קייזר את המחקר. ואז עלתה השאלה ההפוכה: איך זה שלא יותר אנשים מתפרעים, גונבים ומרמים, גם אחרי שראו "שכולם עושים זאת"?

 

פרופ' סר אנתוני בוטומס, אף הוא מהמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', עוסק במשך יותר מעשור בדיוק בשאלה הזאת. בעוד שעיסוקה של הקרימינולוגיה הוא בדרך כלל מדוע אנשים מפרים את החוק, הוא מנסה להבין מדוע אנשים דווקא מצייתים לחוק. "יש ארבע סיבות שגורמות לאנשים לציית לחוקים או לנורמות חברתיות", אומר בוטומס. "הראשונה היא ההרגל. השנייה היא תמריצים שליליים, כגון החשש ממאסר. השלישית היא מגבלות פיזיות לביצוע הפשע - כמו מנעולים חזקים, בניין ללא מעלית או מזג אוויר גרוע. הרביעית, שלרוב לא מקבלת את ההכרה שהיא ראויה לה, היא הסיבה הנורמטיבית.

 

"נכון שיש חשיבות לסיטואציה, אבל אני לא מקבל את העמדה שהיא מבטלת לגמרי את הנטיות הבסיסיות של האנשים. יש מחקרים שמראים שגם בסביבות של לחץ חברתי חזק המופעל על בני נוער, למשל בחדרים סגורים שבהם מתקיימים משחקי מזל - יש בני נוער שלא ייקחו חלק בעבריינות בשום מצב. ההתנגדות חזקה מהסיטואציה".

 

פרופסור לורנס שרמן פרופסור לורנס שרמן

האם אפשר להניח שלו מנגנוני המשטרה היו מתרופפים עוד יותר, למשל, אם השוטרים בלונדון היו שובתים, האם אנשים נוספים היו מצטרפים למעגל הפשיעה? בוטומוס משיב בחיוב ומתייחס למחקרים שנעשו על כמה משביתות המחאה הבולטות של שוטרים מ־30 השנים האחרונות. כמעט תמיד זה נגמר בנזק גדול לרכוש ובעבריינים לא צפויים שצצים בשטח. "יש עדויות ברורות לכך שכאשר המשטרה שובתת הפשע מזנק. מצד שני, תמיד יהיו אנשים שהנורמות שלהם חזקות, ושלא יצטרפו בכל מצב גם אם לא תהיה שום אכיפה. העניין הוא, וזה מפתיע חוקרים בכל פעם מחדש, שהאנשים האלה הם מיעוט. רוב האנשים יצטרפו להמון הגונב אם לא ימצאו לפחות שתי סיבות למה לא לעשות זאת. גם אלה שיש להם מחויבות נורמטיבית טובה זקוקים למערכת אכיפה פלילית שתחזק אותה. למשל, הרבה אנשים בקיימברידג' חושבים שנהיגה בשכרות היא דבר מסוכן. בכל זאת, אם הם לא היו יודעים שהם עלולים להיתפס על ידי שוטר, ייתכן בהחלט שהיו שותים יותר מכפי שהם שותים היום. קבלת הנורמה באופן עקרוני לא היתה מספיקה, צריך גם את האכיפה".

 

האם ביזה היא בכלל ביג דיל?

 

רות ארמסטרונג, דוקטורנטית במכון לקרימינולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', לא מבינה מה העניין הגדול שכולם עושים מגניבה המונית. בעיניה זה לא יותר חמור מתופעות שאינן נתפסות כעבריינות חמורה, כמו שופ ליפטינג (גניבות קטנות מחנויות), אי החזרת ציוד שנלקח ממקום העבודה, הגדלת הנזק המדווח לביטוח במקרה של אירוע ביטוחי, אי דיווח מלא למס הכנסה ותשלום ללא חשבונית. "גם אם לא כולם מבצעים את העבירות האלה, אף אחד לא היה טורח לדווח עליהן או להתרגש מהן אם היה מגלה שאחד מחבריו או שכניו ביצע אותן", היא אומרת. "תחושת הדחייה והזעזוע שלנו מהביזה ההמונית היא עניין של מעמד. אנחנו רוצים להפריד את עצמנו, שומרי החוק, מה'עבריינים', אף שחלקנו עושים דברים גרועים בהרבה".

 

אבל האם באמת כולנו באותה סירה? אחת התופעות המעניינות בנוגע למהומות הללו היא הקונצנזוס שנוצר מיד בתחילתן, שלפיו אין כאן שום עניין של מחאה חברתית או פוליטית אלא עבריינות לשמה, "הצטרפות לחגיגה". ד"ר ג'סטיס טנקבה, שחוקר את היחסים בין המשטרה לבין מיעוטים אתניים, מתעקש שאי אפשר לנתק את המהומות האחרונות מההקשר הפוליטי־חברתי. כשאני מזכיר לו שאף שהטריגר שהצית את המהומות היה מותו מירי המשטרה של סוחר סמים בשם מארק דוגן, כמעט לא היתה מחאה מסודרת והמהומות מתחילתן גלשו לוונדליזם וביזה, הוא מציין שזה לא מדויק. "זה נכון שלא היו מחאות ענק, אבל היו קבוצות מחאה קטנות שהגיעו למשטרה מיד לאחר הרצח. הם ביקשו לקבל תשובות במשך חמש שעות, אבל המשטרה סירבה להגיב, ואז זה הידרדר לאן שזה הידרדר. זה לא באמת צץ משום מקום: יש כאן היסטוריה בקהילות מסוימות של חוסר כבוד ועוינות כלפי המשטרה. זה חלק מהמחיר של אתוס ה'שיטור בהסכמה' הבריטי. המשטרה פה מנהלת דיאלוג מתמיד עם הציבור, עובדת בשביל לחזק את הדימוי של השוטר החביב ו'בובי', והשוטרים עצמם הולכים ברובם בלי אקדחים. זה הצד השני של המטבע".

 

דבר נוסף שגרם למהומות בלונדון לפרוח כל כך היה מעורבותן של הרשתות החברתיות. אם בהתחלה המהומות נוצרו באופן ספונטני, מהר מאוד הפכו פייסבוק וטוויטר לצמתים המרכזיים להעברת המידע בין המפגינים, וכן למתן לגיטימציה חברתית לכל המעורבים.

 

אבל זאת היתה גם חרב פיפיות. ברגע שהמשטרה עלתה על הערוצים הרלבנטיים, השוטרים החלו בעצמם לעקוב אחרי המסרים והקדימו את המפגינים בכל מקום שאליו הגיעו. במשטרת לונדון טוענים שזה היה הכלי המשמעותי ביותר למיגור התופעה. פייסבוק עזרה בדבר נוסף: אזרחים קראו באמצעות הרשת לחבריהם לבוא ולנקות את הרחובות מהנזק שהשאירו המתפרעים. תמונה מפורסמת שכיכבה בשערי העיתונים בימים האחרונים היתה של מאות אנשים שהגיעו עם מטאטאים לאחד הרבעים, ועם ראש העירייה ניקו את ההריסות.

  

רחובות לונדון בערו רחובות לונדון בערו צילום: אי פי אי

 

אולי עוד קיץ כולנו ניפגש

 

האם בישראל ההפגנות ההמוניות יכולות להידרדר לאלימות? ד"ר באדי חסייסי מהאוניברסיטה העברית חוקר זה עשור את הדינמיקה הייחודית של מסת מפגינים, והרגע שבו הן הופכות להמון זועם. "ההפגנה היפה בתל אביב יכלה בקלות להיות משהו אחר לגמרי, כולל פריצות לבנקים והרס בתי עשירים, ראינו דברים כאלה בעבר במקומות שונים בעולם", הוא אומר.

 

"מה שמנבא בדרך כלל התפתחות אלימה במחאות הוא מצע רדיקלי מאוד - ואת זה אפשר לומר ללא ספק שיש במקרה הזה. מה שמנע מהמחאה ברוטשילד להפוך לקטסטרופה הוא שילוב חריג של שלושה דברים: שהמשתתפים הם לב הקונצנזוס, שבחורה הנהיגה אותם, ושלרשויות היה מספיק שכל או מזל לא לנסות לפנות אותם לאורך הדרך. כל אחד מהדברים בנפרד, לו היה שונה, היה מביא לתוצאה אחרת לגמרי.

 

"חשוב להבין גם את גודל המזל. 400 אלף איש במקום אחד זה משהו שכוחות משטרה לרוב מתקשים מאוד להתמודד איתו. הנזק שיכול היה להיגרם אדיר. נהוג לחשוב שכדי לשמור על סדר בהפגנה צריך שוטר על כל 30 איש בערך. זה אומר 13 אלף שוטרים, שזה יותר מחצי מכלל השוטרים במדינה. המזל הנוסף היה שהשוטרים הרגישו לאורך כל הדרך חלק מהמאבק. אני יכול לתת לך דוגמה הפוכה. בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם היו סטודנטים כמו קלינטון וחבריו שלא הלכו למלחמה, ומולם שוטרים שהאחים והחברים שלהם היו בווייטנאם בדיוק באותו זמן. הם הרגישו שהמחאה נגדם, והתגובה היתה אלימה מאוד. הפעם השוטרים מרגישים שנלחמים בשבילם, וזה כבר שינה חלק גדול מהתמונה".

  

הכוכבים הגדולים של המהומות על שער דיילי טלגרף הכוכבים הגדולים של המהומות על שער דיילי טלגרף

 

ובמדינות שיש להן פחות מזל, מה אפשר לעשות כדי למנוע מהמונים לאבד שליטה? פרופ' שרמן אומר שהדבר הראשון שיש להימנע ממנו הוא הגברת חומרת הענישה. "אנשים שעוברים ליד חנות פרוצה לא חושבים על מידת העונש. מחקרים הראו שאפילו ביטול עונש מוות לא משפיע על מספר וסוג הפשעים. העדויות נגד היעדר ההשפעה של החמרת הענישה הן חזקות מאוד".

 

וייסבורד טוען שהמשטרה צריכה לפתח קשרים טובים יותר עם הקהילה, כדי לעזור לה לזהות את הבעיות כשהן עוד קטנות. "ברגע שהאירועים צוברים תאוצה המשטרה חייבת להיות חכמה בדרך שבה היא מנהלת את זה. אתה צריך שיהיה לך צבא של שוטרים במקום שבו הם נחוצים, אבל בשום פנים ואופן לא תגובת יתר של המשטרה שרק תחמיר את המצב".

 

על דבר אחד כולם מסכימים. זה לא מקרה שכל המהומות הגדולות במאה השנים האחרונות קרו בקיץ, כשבני הנוער - המובילים האמיתיים של כל כאוס משמעותי - היו מחוץ לבתי הספר. אבל העונתיות הזאת אינה מנחמת את מינהלת משטרת לונדון. בשנה הבאה יש אולימפיאדה, ועכשיו, נוסף על הלוגיסטיקה הרגילה של המשטרה, ענייני האזנות הסתר ואיומי הטרור, בוער החשש שהמהומות יתחדשו ללא כל הכנה מוקדמת.

   

טבעם של אנשים מתברר פעם אחר פעם כבלתי צפוי, אבל גם את זה, מתברר, אפשר לחזות. אחרי ארבעה ימים של מהומות שהתפשטו בכל רחבי הממלכה, הכל הסתיים בלילה אחד באופן פתאומי. נמצאה הסיבה השנייה למה לא לבזוז חנויות ברחוב. פשוט לפתע החל לרדת גשם.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x