• תפריט
14.7.11

לפתוח את גבולות העולם

200 מיליון מהגרי העבודה בעולם, רובם מסתננים ועובדים לא חוקיים, נחשבים לאחד האיומים הגדולים על עתיד מדינות המערב. עד ששומעים את ד"ר איאן גולדין, מהמומחים הגדולים בעולם להגירה וסגן נשיא הבנק העולמי לשעבר, שבספר חדש ומטלטל מסביר שהמהגרים הם התקווה להמשך צמיחת המערב, ולכן ממש חייבים

איתי להט 10:5814.07.11

"אם הייתי הדיקטטור של העולם ליום אחד, הייתי עושה רק דבר אחד", אומר ד"ר איאן גולדין, לשעבר סגן נשיא הבנק העולמי, כלכלן מוערך ורב תארים ואחד המומחים הגדולים בעולם בנושאי הגירה. "הייתי אוסר על אנשים לצרוך, להשתמש או לתקשר עם כל מה שיש לו קשר להגירה למשך יום אחד. הייתי פוסל שימוש בכל מרכיבי הסחורות שמגיעים מארצות אחרות, ואוסר על אנשים שאינם מאמינים בגלובליזציה להשתמש בפירותיה. האנשים האלה יהיו אומללים. הם לא יוכלו להשתמש בטלפון הסלולרי שלהם, לא ברכב, וכמעט לא לשמוע מוזיקה. התפריט שלהם יצומצם באופן דרמטי, והם כמעט לא יוכלו ליהנות משירותים, מרופא בית חולים ועד השגת תרופות. במשך יום שלם אנשים אלה ייהנו ממשק אוטרקי, אבל עולמם הנוכחי יצטמצם במידה ניכרת, וישאיר אותם עם חיים חדגוניים באופן משמעותי".

 

התרגיל המחשבתי הזה של גולדין מחדד את הטענה המרכזית שהוא מנסה זה כמה שנים להעביר לעולם: הגירה טובה לכולם - למדינות שאליהן היא מבוצעת, למדינות הנעזבות, למהגרים ולמקומיים. ניתוח הנתונים והמחקרים שגולדין ביצע במשך עשור לימד אותו שחרדת הזרים שלנו, המלווה כל גל הגירה עכשווי, היא תופעה חדשה יחסית, ומשוללת כל בסיס אמיתי.

 

מהגרים מקסיקנים על גג רכבת, בדרך לגבול עם ארצות הברית מהגרים מקסיקנים על גג רכבת, בדרך לגבול עם ארצות הברית צילום: אי פי איי

 

לטענתו, הגירה היא הכוח המניע האמיתי מאחורי התפתחות התרבות האנושית. היא מנוע צמיחה כלכלי עם כוחות אדירים, תהליך שמוביל לחדשנות מואצת, להתפתחות ולעולם טוב יותר. אז למה כל המדינות בעולם מפגינות כלפיה פחדים עמוקים? גולדין מסביר את זה בשתי מילים: "רגשות לאומניים", בעיקר מהסוג שמתחזק בעקבות משבר כלכלי. אבל לטענתו, מה שבאמת יכול להוציא את הכלכלה העולמית מהבוץ הוא פתיחת גבולות העולם לתנועה חופשית של בני אדם.

 

גולדין הוא תוצר מובהק של הגירה במאה ה־20, על האתגרים הייחודיים לה וכמה מהמגמות הכלכליות־מדיניות המובילות שלה. הוא נולד למהגרים יהודים בדרום אפריקה ב־1955. משפחת אביו למודת ניסיון מהפוגרומים של אירופה ומשפחת אמו איבדה את מרבית בניה בשואה. מצויד במורשת ברורה, גולדין נאבק בדרום אפריקה באפרטהייד, תמך בתנועות חופש בצ'ילה וניקרגואה, למד כלכלה והגיע עד לדוקטורט באוקספורד. בשנות השמונים עבד כיועץ כלכלי לחקלאים ברחבי העולם, בשנות התשעים היה היועץ לפיתוח אזורי של נלסון מנדלה, ואחר כך היה סגן נשיא הבנק העולמי, תפקיד שבו שימש עד 2006. ב־20 השנים האחרונות עבד עם מדינות מפותחות, מתפתחות ומה שביניהן ופרסם 12 ספרים - רובם על הגלובליזציה. כבר ב־1998 נבחר לאחד מ"מנהיגי המחר" של הפורום הכלכלי הבינלאומי, וב־2000 קיבל את אות מסדר הכבוד הצרפתי.

 

ב־2006, אחרי שעזב את הבנק העולמי, קיבל "הצעה שאי אפשר לסרב לה", כדבריו, לנהל את בית הספר למדעי המאה ה־21 על שם ג'יימס מרטין, השוכן באוקספורד. בית הספר מתמקד כולו בשאלת מחקר אחת: מה יעלה בגורל האנושות במאה הקרובה, ואיך אפשר לשמור עליה טוב יותר. טובי המומחים בתחומים השונים הוגים שם תרופות חדשות לסרטן, דרכים לעצור את ההזדקנות, פתרונות אנרגיה מקוריים וכלים לסיום המלחמות.

 

"נושא ההגירה נוגע בכל התחומים שאנחנו מטפלים בהם", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" בעקבות פרסום הספר החדש ומעורר המחלוקת שלו "יוצאי הדופן: איך הגירה עיצבה את עולמנו ומגדירה את עתידנו", "ואנחנו מתחילים להבין שאם נמשיך לעשות את הטעויות שאנחנו עושים עכשיו, אין כמעט תחום שלא יינזק כתוצאה מהגישה לזרים.

 

גולדין. "אני עצמי תוצר של הגירה" גולדין. "אני עצמי תוצר של הגירה"

"יש לנו זיכרון קצר, לחלקנו אפילו זיכרון קצר יותר, אבל כולנו מהגרים", הוא אומר, "המשפחות של רבים מאיתנו עזבו את ארצם בדורות האחרונים כדי להתיישב במקום חדש, אבל במקור, התרבות האנושית כולה היא תוצר של הגירה שהחלה לפני 200 אלף שנה מאפריקה. אבות אבותינו יצאו יום אחד ליישב את העולם, ומאז התהליך נמשך.

 

"לולא הגירה לא הייתי היכן שאני היום", מסביר גולדין. "אני תוצר של תהליכי הגירה מודרניים. חייתי בכל העולם, אבל במקור אני מהגר מדרום אפריקה של האפרטהייד, שאותה משפחתי עזבה כדי למצוא חיים טובים יותר בבריטניה. וזאת הסיבה המשותפת לכל המהגרים באשר הם: הם מחפשים חיים טובים יותר. זה משהו שאנחנו כבני אדם עושים מאז שחר ההיסטוריה האנושית, וזה אולי התהליך החשוב ביותר שעשה אותנו למי שאנחנו כיום. אנחנו מהגרים ממקומות יישוב בעיקר בגלל רצון להיחלץ מעוני, להשיג חיים מלאים יותר ובעלי פחות סיכונים. אבל הגירה היא גם תוצר של תנאים פוליטיים, חברתיים וסביבתיים. ברוב המקרים מדובר באזורים מוכי סכסוך שאנשים מבקשים לעזוב כדי למצוא מקלט, אבל יש גם הגירה על רקע שינויים סביבתיים, במקרה של בצורת למשל, הגורמים לאנשים לחפש עתיד טוב יותר במקום שבו יוכלו לכלכל את עצמם. האבסורד הוא כמובן שמי שזקוק נואשות לפתרון של הגירה, העניים והנרדפים ביותר, אינו מסוגל באמת להרשות לעצמו לעמוד בהוצאות הנדרשות כדי לעזוב למקום חדש. באופן אירוני, אולי אלה האנשים שאנחנו צריכים לעזור להם יותר מכל, ואפילו לנסות לממן את מסעם".

 

האמירה הזו של גולדין היא כמעט מהפכנית. מדינות ומשלמי מסים אמורים להזמין מהגרים ולשלם להם את הוצאות המסע? היש משלם מסים שמוכן לזה?

"ברגע שאנחנו בוחנים את היתרונות של הגירה לטווח ארוך, מתברר שהיא תהליך שהוא טוב לכולם. גם משלמי המסים במדינות שאליהן מהגרים מגיעים מרוויחים ממנו. מדינות מפותחות לא אחת עושות חשבון מוטעה בנושא, ואף בוחרות להתעלם מהתועלת העצומה שהגירה מביאה לכלכלה נתונה. זאת בלי להזכיר כלל את הערכים התרבותיים, הקולינריים, העושר הרוחני העצום שכל הגירה מביאה עמה, ואת האופן שבו תהליך זה מפרה ומעשיר את החברה המקומית".

 

מה שטוב לעולם השלישי

 

עם הנתונים הכלכליים היבשים שגולדין מציג ממחקרים שנערכו בנושא קשה להתווכח. על פי נתונים של הבנק העולמי והאו"ם, 350 מיליארד דולר עושים את דרכם מדי שנה במסלול ההגירה ההפוך בחזרה אל המדינות המתפתחות. מהגרים שיוצאים לעבוד במערב, ולא רק שם, שולחים סכום גדול פי שבעה מזה המוענק בסיוע בינלאומי מדי שנה לארצות שמהן הם באים. "צריך לזכור שלסכום הזה יש השלכה עצומה על הכלכלות בבית", אומר גולדין. "בהודו לבדה הוא עומד על 50 מיליארד דולר, שמפוזרים באחת המדינות העניות בעולם ויוצרים הבדל עצום עבור משפחות המהגרים שנשארו מאחור.

 

בחלק גדול מהמקרים הכספים משמשים לרכישת חינוך לדור ההמשך, תהליך שיוצר שכבת אוכלוסייה משכילה יותר. במקרים אחרים הכסף מחלץ משפחות שלמות וכפרים מעוני עמוק שהיו שרויים בו במשך מאות שנים. עבור חלק ממדינות המקור של מהגרים, סכומי הכסף האלה שנשלחים הביתה מהווים 50%–60% מהכלכלות של אותן מדינות, כמו במקרה של לסוטו האפריקאית. עלינו מוטלת האחריות לעזור לאנשים כאלה להעביר את הכסף בחזרה למשפחותיהם. בחלק מהמקרים העלויות של משלוח הכסף יכולות לעמוד על 10%–15% מהסכום. אנחנו צריכים לצמצם את זה כדי לתרום להשפעה הכלכלית של הסכומים האלה".

  

מהגרים אפריקאים על חוף כרתים. "אפריקה הופכת לספקית המהגרים הגדולה בעולם, ובשנים הקרובות מצרים תספק זרם עצום של מהגרים עניים" מהגרים אפריקאים על חוף כרתים. "אפריקה הופכת לספקית המהגרים הגדולה בעולם, ובשנים הקרובות מצרים תספק זרם עצום של מהגרים עניים" צילום: אי פי איי

 

החישובים של גולדין על השפעת ההגירה על המדינות המקבלות את המהגרים מוכיחים כי למדינות אלה יש אינטרס עצום לעודד את התופעה ולשמור על המהגרים. "שיחקנו עם מודלים כלכליים שבהם אנו מחשבים איזו השפעה תהיה לצמיחה במאזן המסחרי של מדינה, או בהשקעות שלה, על כלכלתה.

 

"הלכנו ובדקנו מה עלייה זעירה של 5% במספר המהגרים תעשה למדינה שאליה הם באים. גילינו שההשפעה הכלכלית היא עצומה - היא שוות ערך בטווח הארוך להגדלת המסחר של מדינה נתונה עשרת מונים. עלייה של 3% בלבד תיצור תוספת של 356 מיליארד דולר מדי שנה למדינות המערב שקלטו את המהגרים. והחישובים שלנו מראים שאם אנחנו פותחים לחלוטין את הגבולות להגירה, תיווצר תוספת של 40 טריליון דולר לכלכלה העולמית במשך 25 השנים הבאות. זה סכום שהוא פי 500 מזה שהעולם המערבי מוציא על סיוע למדינות המתפתחות מדי שנה. החישוב הזה בפני עצמו אמור להפוך את הצעד של פתיחת גבולות למתבקש והגיוני".

 

הנתונים ההיסטוריים מחזקים את הטענות שגולדין משמיע. בשיא פריחתן היתה אוכלוסייתן של ונציה, פירנצה, אמסטרדם ולונדון מורכבת מ־25% מהגרים. במונחים עכשוויים, הגירה היתה נפוצה ומקובלת יותר בעבר מאשר היא כיום. "נכון שכיום המספרים גדולים יותר מאשר בעבר. הגירה עכשווית מוערכת בכ־200 מיליון בני אדם ברחבי העולם. אבל במונחים של אחוז מהאוכלוסייה, רמות ההגירה ירדו מאז המאה ה־19 באופן דרסטי, והן עומדות כיום בממוצע, בבריטניה למשל, על 10% מהאוכלוסייה. צריך גם לזכור את ההגירות העצומות של המאה ה־19 - רבע מאוכלוסייתן של אירלנד וסקנדינביה היגרו, ברובם אל העולם החדש, אל אמריקה. אלה תהליכים שבמונחים של היום הם כמעט בלתי נתפסים, אבל בעבר הם היו מקובלים. למעשה, עד המצאתו של הדרכון בסוף המאה ה־19 להגירה לא היו גבולות והיא היתה תופעה נפוצה ומקובלת".

  

ילדי עובדים זרים בהפגנה בתל אביב נגד גירושם, מאי 2010 ילדי עובדים זרים בהפגנה בתל אביב נגד גירושם, מאי 2010 צילום: יריב כץ

 

הסדר הגיאו־פוליטי־לאומני שיצרו מדינות באופן מלאכותי הוא מהסוג שעל פי גולדין מנוגד לחלוטין לערכי השוק החופשי, העקרונות שעליהם לכאורה מבוססת כל השיטה הקפיטליסטית. "כל הפילוסופים הגדולים, כמו גם אבות מדעי הכלכלה המודרנית כמו אדם סמית, קראו למעבר חופשי של בני אדם. המודלים הכלכליים הבסיסיים שהניח אדם סמית מבוססים לא רק על תנאי שוק פתוח, שלפיהם סחורות ושירותים מסוגלים לחצות גבולות, אלא גם בני אדם, כוח עבודה. אנחנו חיים היום בשיטה שבה סחורות והשקעות, אלמנטים בסיסיים של כלכלת שוק חופשי, הם נטולי גבולות, אז מדוע לא בני אדם? אנחנו משלים את עצמנו שהאחד הוא לגיטימי והאחר לא, אבל ההפסד הכלכלי דומה לזה שנובע מסגירת שוק לסחר חופשי".

 

מאות אלפי מהגרים אפריקאים נוחתים על חופי צרפת ואיטליה, תופסים מקומות עבודה של מקומיים ומורידים את השכר הממוצע. אין להם הכשרה מקצועית, אין להם השכלה מודרנית. איך בדיוק הם מקדמים את הכלכלה במדינות האלה?

"בטווח הקצר קשה לראות את זה, אבל במבחן של 10 ו־20 שנה קורים דברים טובים. אחד התוצרים הנלווים של מהגרים ללא הכשרה הוא שהם תופסים את מקומות העבודה הגרועים - ודוחפים את המקומיים בלית ברירה לאקדמיה ולעבודות טובות יותר. כיוון שהם מקבלים שכר נמוך, הם מוזילים את עלויות הבנייה, הניקיון, השמירה והטיפול בקשישים. אלה דברים שהיו עולים לנו הון תועפות בלעדיהם. אפילו האוכל במסעדות היה יקר בלפחות 30% בלי המהגרים במטבח. רמת החיים שלנו עולה בזכותם בלי שנצטרך לשלם על זה מחיר אמיתי. בטווח של עשרות שנים, הילדים שלהם יטפסו מעלה בנחישות, ויהיו יזמים בולטים וכוח מניע חזק בכלכלה. עכשיו קשה לראות את זה, אבל זה קורה שוב ושוב כבר מאות שנים בכל העולם".

 

המהגרים מתאמצים יותר

 

למעשה, המספרים של גולדין מצביעים באופן כה ברור על התועלת של הגירה חופשית, שהוא אף מרחיק לכת ברעיונותיו הנוגעים לטיפול במהגרים. "אנחנו לא רק צריכים ליצור מערכת שמאפשרת למהגרים לשלוח חזרה הביתה כסף בקלות וללא פערי תיווך נשכניים. אנחנו גם צריכים להבין שחלק גדול מאוד מהמהגרים שמגיעים אלינו הם אנשים בעלי הכשרה, שממנה משלם המסים נהנה פעמיים: הוא גם מקבל את המומחיות של המהגר וגם לא משלם עבור הכשרתו.

 

בבריטניה, שבה יש שיעור עצום של רופאים מהגרים, הייתי מציע שהממשלה תשלם עבור הכשרתו של הרופא לארץ מוצאו. זו עסקת חליפין לגיטימית, שבה כל הצדדים מרוויחים. מובן שהתשלום צריך להיעשות על פי עלויות מקומיות בארץ שנהנית משירותיו של המהגר. כשעושים את החשבון הכולל, מגלים שבדרך זו הדרום העני של כדור הארץ מעניק למעשה יותר כסף למדינות העשירות מאשר הכסף שהן משלמות לו בצורת סיוע. אנחנו חיים באשליה שאנחנו עוזרים לעולם המתפתח, אך למעשה הוא זה שעוזר לנו הרבה יותר".

 

גולדין מסביר שצריך גם להתייחס לפרמטרים נוספים שמאפיינים מהגרים, שמהם נהנים יעדי ההגירה. "לרוב מדובר באנשים אמיצים, המוכנים לוויתורים וסיכונים מפליגים כדי ליצור לעצמם, למשפחתם ולקהילתם עתיד טוב יותר. אלה אנשים שמאופיינים ביכולת לקחת סיכון, להיות חדשניים, לגלות יוזמה, בדיוק מסוג האנשים שיוצרים דינמיות עבור כלכלה נתונה. וזה בא לידי ביטוי בשטח. כ־43% מהפטנטים הנרשמים מדי שנה בארצות הברית שייכים למהגרים. חצי מעמק הסיליקון מורכב ממהגרים. בקרב זוכי פרס נובל אפשר למצוא פי שלושה מהגרים לעומת גודלם באוכלוסייה. כל זה לא מקרי, למהגרים יש תכונות שהופכות אותם ברוב המקרים למנועי צמיחה כלכליים קטנים, המצטברים לכדי השפעה מהותית על הצמיחה הכלכלית במדינות שאליהן היגרו. הסיבה העיקרית לחדשנות והצלחה בקרב קבוצות קטנות, כמו גם אצל חברות מסחריות ומדינות, היא גיוון. מגוון אנושי, שונות, דעות ופרספקטיבות נבדלות שיוצרות את התופעה".

 

אני שואל את גולדין אם הוא באמת מאמין שהטיעונים שלו, לגיטימיים ככל שיהיו, מסוגלים ליצור שינוי תפיסתי בנוגע להגירה אצל האזרח הבריטי המובטל, או הישראלי לצורך העניין. האם הטווח הארוך מעניין את מחוסר העבודה בהווה? הרי עבורו המהגר הוא עוד כוח אדם זול המתחרה על מקום עבודתו.

 

"זה נכון שבטווח הקצר הגירה יוצרת לחצים על המערכת הכלכלית. בבריטניה עם 10% אבטלה מהגרים פוגעים בעובדים מקומיים בשל העובדה שהם זולים יותר, או בעלי מיומנות טובה יותר. אבל כשבודקים כמה מהגר עולה למשלם המסים, מגלים שלאורך זמן הוא מחזיר את ההשקעה שמתבצעת בו, או אפילו מעניק עליה רווח. וזה כולל את כל הוצאות האינטגרציה של אותה מדינה על המהגר כדי שישתלב. לכן, באופן כללי למדינה ולאזרחיה, הגירה היא דבר טוב. הכסף הזה שמהגר מייצר עבור מדינה, פלוס המומחיות שלו והיזמות שהוא מציג, הם גורמים שמדינה נבונה לא יכולה להתעלם מהם, בעיקר אם הולכים ובודקים קצת את המצפה לנו בעתיד".

 

ישנו גם העניין התרבותי. מספר גדול של מהגרים יכול להשפיע על התרבות במדינה והזהות הלאומית, וזה דבר שהאזרחים לא תמיד אוהבים.

"אלה פחדים מוכרים, וחלק גדול מהם מועצם מהפחד מאובדן מקומות עבודה, ומכניסה של שינויים לשוק העבודה. ייתכן שהעובדים הזרים בספרד, לדוגמה, מאיימים על המנהג רב השנים של הסייסטה המקומית, ובכך על הזהות המקומית. זה דבר קטן, אבל החששות מובנים. אני מאמין שממשלות צריכות להתייחס לחששות האלה ברצינות ולדאוג לכך שמהגרים ילמדו את השפה המקומית וירכשו כלים שיאפשרו להם ניידות בחברה. נוסף על כך, אסור לממשלות להזניח את המקומיים בשכונות שבהן יש רוב של מהגרים, ועליהן להשקיע באזורים כאלה כדי להקטין תחושות מרמור וקיפוח, ולהקטין את החיכוכים שנוצרים על רקע לאומני. זה דורש הוצאות כספיות, אבל הן לטווח קצר. לעומתן, הרווח מהגירה הוא לטווח הארוך, ואת זה כולם צריכים לזכור".

  

מהגרים מלוב לטוניס, מרץ השנה מהגרים מלוב לטוניס, מרץ השנה צילום: mct

 

להציל עולם מזדקן

 

כמי שעומד בראשו של בית ספר שכל עניינו הוא העתיד, גולדין עוסק בנושאים כמו אקלים, אנרגיה ומלחמות, אבל גם נובר עמוקות בעניינים בעלי סקס אפיל נמוך בהרבה, כמו הזדקנות. "העולם המערבי מזדקן, אבל הוא מעדיף לברוח לטיפולי אנטי־אייג'ינג במקום להתמודד עם העובדות", הוא אומר. אם בעבר המבנה הדמוגרפי האנושי היה של פירמידה, שאִפשרה לשכבות הצעירות לשאת בקלות יחסית את "נטל" הזקנים, כיום הוא נראה כמו פגודה: שכבת הגיל המבוגרת רחבה מאוד וממשיכה להתרחב, מתחילה להכביד על שכבות הגיל האחרות ומאיימת למוטט את המבנה כולו.

 

זה מה שקורה, למשל, באירופה. על פי תחזיות האיחוד האירופי, בעוד 25 שנה מספר התושבים ביבשת יתחיל לרדת באופן דרמטי. באיחוד עוסקים כעת דווקא בהגבלת ההגירה, שהיא המענה היחיד שיש כרגע למצוקת האוכלוסין, ובמקביל גובר החשש ממלחמת דורות: ביבשת שבה בשנת 2060, לפי התחזית, יהיו באירופה שני בני אדם בגיל העבודה (15–64) על כל מבוגר בפנסיה, עתידים להתפתח מתחים חריפים בין הדור הצעיר המצטמק למבוגרים.

 

"אבל זה לא רק באירופה", אומר גולדין. "מדובר בתהליך גלובלי, ואסיה מיישרת קו עם העולם המערבי הרבה יותר מהר ממה שחשבנו. בטייוואן, למשל, יש בדור האחרון נפילה מממוצע של שבעה ילדים במשפחה לילד אחד. הפוריות משתנה בכל העולם, אפילו באפריקה יש נפילה דרמטית בנתוני הילודה. על פי התחזיות שלנו, ב־2050 הממוצע העולמי יהיה קצת יותר מילד אחד למשפחה. במקביל תוחלת החיים עולה. כך שהאוכלוסייה מזדקנת, אבל מי ישלם פנסיה לכל האנשים הללו? מי יטפל בהם? מי יאייש את המשרות הפנויות בשוק? התשובה הקצרה והיחידה היא - המהגרים.

"כמו שאני רואה את זה, ואני לא לבד, למדינות העשירות יש רק ברירה אחת בעידן של משפחות קטנות וצמיחה שלילית באוכלוסייה - עידוד הגירה. לשינוי הדמוגרפי הזה יש השפעות מרחיקות לכת. ביום שבו נבין כי מי שיטפל בנו לעת זקנה, מי שימשיך לדאוג לצמיחה בכלכלה, מי שיישא בנטל העבודות השחורות - הם מהגרים, זה גם היום שבו תתחיל שנאת הזרים להצטמצם".

 

החשש של גולדין הוא שזה יהיה מאוחר מדי עבור העולם המערבי. "גם תהליכי הגירה הם דינמיים, ובעשור האחרון אנחנו רואים הרבה שינוי בתנועת מהגרים, מבחינת יעדים חדשים שנפתחים. יש הגירה עצומה למשל מהודו למדינות המפרץ העשירות. בחלק מהמדינות הללו המהגרים הם הרוב המוחלט. בדובאי ואבו דאבי למשל, 90% מהאוכלוסייה מורכבת ממהגרים. זוהי מגמה חדשה שאנו עדים לה, שבה מתבצעת הגירה מדרום לדרום, כלומר האוכלוסייה הענייה והמהגרת נשארת בחצי הכדור הדרומי. אנו עדים למגמה הזו גם בתנועת ההגירה הגדולה שיש באפריקה עצמה; היעד מספר אחת למהגרים כרגע הוא דרום אפריקה. בכלל, אפריקה הופכת לספקית המהגרים הגדולה בעולם, ובשנים הקרובות אני מאמין שמצרים תספק זרם עצום של מהגרים עניים שיחפשו לעצמם עתיד טוב יותר, עד שהמצב במדינה יתייצב".

 

התהליך ממשיך להתפתח, גם באסיה מתרחשים שינויים מפתיעים בזרמי ההגירה. מדי שנה בעשור האחרון חוצים את הגבול הצפוני של סין כ־600 אלף סינים בדרכם למזרח רוסיה ולסיביר. זרם המהגרים הזה פשוט פולש אל שטחים שננטשים על ידי רוסים העוזבים את המזרח למערב. גם כל מדינות הלוויין של רוסיה, ברית המועצות לשעבר, שולחות אלפי מהגרים מדי שנה אל הערים הרוסיות הגדולות. זרמי המהגרים מוצאים להם יעדים חדשים. "אנחנו עדים לתהליך שבו מהגרים מבקשים הזדמנות, וארצות מתפתחות, שבהן קצב הצמיחה השנתי הוא כפול או משולש מאשר זה שבמערב, מספקות להם את ההזדמנויות האלה. תנועת המונים היתה מאז ומעולם אינדיקטור כלכלי להצלחתם של אזורים מסוימים. התהליך הזה גם יבוא לידי ביטוי במשיכה של מהגרים מיומנים. למשל, אנחנו כבר רואים תנועת הגירה של אנשי כספים מיומנים מהמערב למזרח. בעוד שנגחאי הופכת להיות בירה פיננסית, עוד ועוד אנשי כספים מלונדון וניו יורק מהגרים אליה".

 

מוחות בורחים, מוחות באים

 

צד נוסף של הגירה בעולם הגלובלי הוא זה של בריחת המוחות, תופעה שאינה זרה כלל לישראלים. במקרים קיצוניים, כמו בקאריביים או במלאווי האפריקאית, חצי מהרופאים עזבו בעשורים האחרונים כדי לבסס קריירה במדינות אחרות בעולם, אבל גולדין משוכנע שזה תהליך שטומן בחובו גם יתרונות רבים.

 

"בריחת מוחות היא ללא ספק תופעה מאתגרת, אלא שצריך לבחון אותה לאורך זמן", הוא מרגיע. "ברוב המקרים מתקיימת סגירת מעגל שבה חלק גדול מאותם מוחות שהיגרו חוזרים למדינות המקור שלהם מועשרים בניסיון המגוון שצברו. מדובר בבעלי אמצעים שמביאים איתם הביתה הון לא מבוטל להשקעה, רעיונות חדשים, חדשנות ומומחיות. בטווח הארוך אין צורך לדאוג מפני התופעה, יש לה אפילו השפעות חיוביות על המדינה שהמוחות עוזבים. קח לדוגמה את הפיליפינים, שבה נוצרה תעשיית מטפלים. בעקבות הביקוש העצום ברחבי העולם למטפלים ומטפלות מהפיליפינים, נוצר במדינה גם ביקוש עצום ללימודי סיעוד מקצועיים, תואר שמקנה יתרון בעת ההגירה. כתוצאה מכך, הפיליפינים היא אחת המדינות עם שיעור האחים והאחיות הגבוה בעולם.

 

"כאן אנחנו רואים תהליך של הגירה, ובריחת כישרונות, שיוצר במדינה עצמה שינוי חיובי בכך שהוא משפר את מערכת הרפואה המקומית. בבריטניה למשל אנחנו עדים כרגע לתנועת מהגרים אדירה החוזרת מבריטניה למקורותיה בפולין, שם סיכוייהם הכלכליים להצלחה גבוהים יותר כיום מאשר בבריטניה. אבל יש גם מקרים שבהם המהגרים לא חוזרים ועדיין משרתים את מדינות המקור. למעשה, אני מעז אפילו לומר שיש מדינות שלא היו מתקיימות לולא הפזורה שלהן.

 

"נדמה לי שישראל, כמו גם טייוואן, הן שני מקרים קיצוניים שבהם מדינות המקור לא היו מצליחות לשרוד בלי הלובי הפוליטי החזק והתמיכה הכלכלית העצומה שהן מקבלות מבני עמן שחיים בפזורה. וכיהודי, אני חושב שהניסיון של אבותיי כמהגרים, שהיה לא אחת טראומתי, יכול לתת את הצידוק החשוב ביותר לקבלת מהגרים בזרועות פתוחות. אני מדבר על הנימוק המוסרי. כי אם אנחנו מפקירים את החלשים, הנזקקים וחסרי הבית, אנחנו גורמים להנצחה של אותן הטעויות ההיסטוריות שחווינו אנחנו בעברנו כעם בגולה. וזה בפני עצמו כבר צידוק טוב לאמץ ללבנו בחום את המהגרים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x