• תפריט
28.4.11

"אני התעללתי בבנותיי? הן הילדות הכי מאושרות שאני מכירה"

כאשר פרופ' איימי צ'ואה, אמריקאית ממוצא סיני, פרסמה בראשית השנה את רב־המכר שלה על שיטות החינוך הדרקוניות שלפיהן גידלה את שתי בנותיה, ד"ר גיא שפר נדהם. הוא דווקא זכר את צ'ואה, המנחה שלו לעבודת התואר השני, כאשה חביבה ונעימת הליכות. אז הוא חזר אליה כדי לברר אם הביקורת שספגה שינתה במשהו את גישתה החינוכית

גיא שפר 11:1428.04.11

בפעם האחרונה שפגשתי את פרופ' איימי צ'ואה היא היתה מרצה בתחילת דרכה והמנחה שלי בעבודת הגמר בתואר השני באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה. במסיבת סוף השנה שהתקיימה אז ביום קיץ חם על אחת ממדשאות האוניברסיטה דיברו הסטודנטים והמרצים על תוכניותיהם ושאיפותיהם לעתיד, ותהו בקול מהם נושאי המחקר ה"חמים" שבהם כדאי להתמקד. ללא ספק איש מהנוכחים לא העלה אז על דעתו שמושאי המחקר האטרקטיביים ביותר, אלה שיהפכו כעשור מאוחר יותר למרכזו של אחד מרבי־המכר הפרובוקטיביים ומעוררי המחלוקת ביותר בהיסטוריה של החינוך, מתרוצצים על הדשא מולם. היו אלו בנותיה הפעוטות של צ'ואה, ששיחקו שם עם כמה ילדי מרצים נוספים בזמן שאמא שלהן פטפטה עם תלמידיה.

 

יותר מעשר שנים אחר כך, ספרה של צ'ואה ("הימנון הקרב של אמא נמרה", שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת מודן) על שיטות החינוך הדרקוניות שבעזרתן גידלה את שתי הבנות הפך לרב־מכר עולמי. הספר כולל את עשרת כללי הברזל המפורסמים־כבר של צ'ואה (בהם האיסור על שינה אצל חברות או פגישות אצלן בבית אחר הצהריים; איסור על השתתפות בהצגות בית הספר, צפייה בטלויזיה או משחקי מחשב; חובה להתאמן כמה שעות בכל יום בנגינה על פסנתר או כינור; והחובה להיות תמיד המצטיינות בכיתה בכל מקצוע למעט דרמה וחינוך גופני) והסנקציות המפחידות לעתים שנקטה כשהבנות לא עמדו בציפיותיה.

 

בניגוד לרושם שנוצר, הספר אינו פרופגנדה חד־צדדית למען שיטות החינוך של צ'ואה אלא תיאור כן ודי אמיץ, מלווה בלא מעט הומור עצמי, של האתגרים הכרוכים בניסיון ליישם אידאולוגיה חינוכית סינית ספרטנית על שתי בנות טובים אמריקאיות, אביהן היהודי והסביבה הסופר־ליברלית שלהן. יש בו עדיין, כמובן, לא מעט רגעים מקוממים מבחינת ההורה המערבי המצוי, וכמו כן, כפי שצ'ואה עצמה מציינת, לא מעט אנקדוטות שהן, בלשונה, "הפללה עצמית" של השיטה - ובראשן ההתפרצות הדרמטית של הבת הקטנה ו"המורדת" במסעדה במוסקבה, שבעקבותיה הסכימה צ'ואה לבסוף שהבת תנטוש את לימודי הכינור לטובת טניס. עם זאת, כיאה לאמא סינית, ואף שיש בסוף הספר נימה קלה של שינוי, צ'ואה מדגישה שגם בסוף המסע הזה היא עדיין מחויבת באופן בסיסי לאידאולוגיה החינוכית שלה.

 

צ'ואה צופה בבתה סופיה מנגנת. "אם תיתן לילד בחירה  לשחק במחשב או להתאמן בנגינה, די ברור במה הוא יבחר" צ'ואה צופה בבתה סופיה מנגנת. "אם תיתן לילד בחירה לשחק במחשב או להתאמן בנגינה, די ברור במה הוא יבחר" באדיבות הוצאת מודן

 

 

לא הייתי משנה כלום. טוב, לפחות לא הרבה

 

גם בראיון עמה צ'ואה מדגישה שהיא מצרה על כך שלא תמיד הובן האופי הפרודי או המוקצן בכוונה של חלק ממה שנאמר בספר, מבהירה שלא מדובר במדריך להורות נכונה ושהיא מודעת לכך שיש הרבה שיטות הורות אחרות שמייצרות ילדים נהדרים - אבל בכל זאת מתעקשת שאם היתה צריכה להתחיל מחדש היתה עושה הכל פחות או יותר אותו הדבר (אם כי, תשמחו לשמוע, מאז פרסום הספר כבר ישנה בתה הקטנה לפחות חמש פעמים אצל חברות).

 

פרופ' צ'ואה, אני חייב לציין שכאשר שמעתי לראשונה על הספר הפרובוקטיבי, על אמא קצת פנאטית ועל שיטות חינוך דרקוניות, התקשיתי להאמין שזו את. אני זוכר אותך בתור מרצה קלילה וחביבת הסטודנטים, בשום אופן לא יותר קשוחה ממרצים אחרים. זיכרוני מטעה אותי?

"הזיכרון שלך מדויק לגמרי. רק לאחרונה זכיתי בפרס המרצה המצטיין כאן בייל, והמוניטין שלי בקרב הסטודנטים הוא של מרצה תומכת ומעודדת, אשה נחמדה מאוד שכיף לדבר איתה. הסיבה להבדל בין היחס שלי לבנותיי ליחס לסטודנטים היא שסטודנטים למשפטים הם אנשים בוגרים, והגישה שלי היא מאוד לא פטרנליסטית. זה מתיישב אגב עם הגישה החינוכית שלי: הגישה הסינית המחמירה יותר מתייחסת לשנים שבהן הילד צעיר. זה אחד הלקחים שלמדתי עם בתי השנייה. הקפדתי מאוד עם הבנות שלי כשהן היו צעירות, כדי שהן ינצלו את זמנן בתבונה, אבל תופתע לדעת שכאשר סופיה, בתי הגדולה, הגיעה לגיל תיכון, אני הייתי הרבה פחות מעורבת מהורי חברותיה כי המשמעת העצמית והערכים כבר הוטמעו בה. כשהיא נרשמה לקולג' היא לא היתה צריכה שום עזרה ממני, בעוד שהורים אחרים היו צריכים לעזור לילדיהם לכתוב את החיבורים שהם מתבקשים לשלוח כחלק ממבחני הקבלה - אם לא לכתוב אותם בעצמם. אצלה היסודות כבר היו במקום".

 

צ'ואה. זכתה בפרס המרצה המצטיין בייל צ'ואה. זכתה בפרס המרצה המצטיין בייל צילום: mct

 

אז את לא מודאגת שהמוניטין שלך כאם קשוחה יגרום לסטודנטים לחשוש להשתתף בקורסים שלך?

"האמת היא שחששתי שסטודנטים לא ירצו להשתתף בקורס שלי, שהתחיל בינואר אחרי שהספר יצא, אבל אז גיליתי שנרשמו לקורס הזה פי שניים תלמידים מאשר בשנים קודמות".

 

ומה בנוגע לקולגות? הרבה אנשי אקדמיה היו מתים לרבע מהפרסום שהספר שלך זכה לו, ואנשי אקדמיה לא ידועים במיוחד ביכולת הפרגון שלהם.

"בדרך כלל הם התנהגו בסדר. אני בהחלט חשה במתח מסוים, וזה נכון שהעניין הזה של 'אמא נמרה' מוזכר בכל מקום ויש להם חברים שמתעניינים לגביי, אבל בסך הכל הם השתדלו לגלות כלפיי נדיבות, ואף אחד לא אמר לי ישירות שום דבר נבזי. גם נדמה לי שלצעירים קל יותר לפרגן לי, כי אני בכל זאת יותר ותיקה מהם. אבל אני בהחלט חשה איזשהו לחץ לחזור ולכתוב בתחום המשפטים, וגם אני עצמי מנסה לחזור לכתיבה הרגילה שלי, שהיא לא על ענייני הורות".

 

מעניינת במיוחד דעתו של אחד הקולגות שלך - פרופ' ג'ד רובנפלד, בעלך. את כותבת בספר שהוא עוד יספר את הסיפור שלו בעצמו, אבל בכל זאת אשמח לשמוע ממך מה עמדתו. בספר הוא מצטייר כמי שקצת נגרר בעקבותייך בכל עניין החינוך.

"זה רושם קצת מוטעה. האמת היא שיש לו אישיות חזקה ועצמאית. הוא לא רצה להיות דמות בספר כי לא יכולנו להסכים על הדיאלוגים. הוא אמר 'אני לא נשמע ככה'. אבל הוא היה כוח מאוד דומיננטי באיזון הדברים. וזה משהו

צ'ואה ורובנפלד ביום חתונתם צ'ואה ורובנפלד ביום חתונתם באדיבות הוצאת מודן

שצריך לקרוא בין השורות בספר. הילדות שלי לא גדלו במשפחת מהגרים טיפוסית, כי חצי מהמשפחה היא סינית אבל חצי היא יהודית־אמריקאית ליברלית. כך שבזמן שאני דרשתי שישננו ויזכרו בעל פה, בעלי עודד אותן להתעמת עם כל מקור סמכות ולשאול כל הזמן 'למה' ולחשוב עצמאית, וגם לקח אותן למשחקי בייסבול והכין איתן פנקייקס.

 

"בסך הכל הגישה שלו לפרסום הספר, כמו הגישה של כל המשפחה, היתה מאוד מגוננת. היו הרבה תגובות קשות לספר, אבל המשפחה הגיבה טוב. גם הבנות שלי, שקצת חששתי לגבי תגובתן, תמכו לכל אורך הדרך, והן גם נהנו, כמו כל בנות עשרה טיפוסיות, מהבאז סביב כל העניין והסלבריטאות שבאה עם זה. הן פגשו את מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, והיו בתוכנית של סטיבן קולבר, וחושבות בסך הכל שכל העניין הוא די קוּל. כך שהמשפחה היתה מאוד תומכת.

 

"בעלי אגב מאוד מצליח בעצמו מבחינת ספרים; הספר שלו מכר בשעתו מיליון עותקים באנגליה, אז הוא במידה מסוימת כבר היה שם ו'עשה את זה'".

 

זו דווקא נקודה לרעת השיטה הסינית, לא? כי גם בספר את טוענת שבעלך מוכשר ומצליח לא פחות ממך, וזאת אף שגדל במשפחה יהודית מאוד ליברלית בשנות השישים עם חינוך מתירני. את גם מציינת בספר שהוא נהנה הרבה יותר מהילדות שלו וגם היום הוא יודע ליהנות מהחיים יותר ממך. אז השיטה של הוריו מנצחת, לא?

"אני מאוד שמחה שאתה מעלה את הנקודה הזאת, וזאת אחת האכזבות שלי לגבי התגובות השליליות לספר - ההתעלמות מכך שיש בו לא מעט דמויות ואירועים שהם בבירור בבחינת הפללה עצמית לשיטה הסינית. אחת מהן היא אמא של בעלי, שהיתה דמות חשובה בחיינו אף שהיא היתה הפוכה ממני בגישתה החינוכית. הספר הזה הוא באמת לא מדריך הורות, ואני בהחלט מדגישה בו שלבעלי יש חיים נהדרים אף על פי שהוא לא חונך על ידי הורים מחמירים.

 

"עם זאת, עליי לציין שבעלי כן מצטער על זה שלא לחצו עליו לנגן, לדוגמה, או למצות יותר את יכולותיו הספורטיביות, וזאת אחת הסיבות שהוא תמך בשיטות שלי. הוא אמר לי יום אחד 'הייתי יכול להיות שחקן טניס נהדר', כי הוא טיפוס מאוד אתלטי, אבל הוריו, בהתאם לרוח שנות השישים, היו מאוד ליברליים ונמנעו מללחוץ עליו להתאמן.

 

"אני חושבת שהרבה מאלה שקראו את הספר החמיצו את העובדה שהוא נועד בעיקר להעלות שאלות. הוא לא מניפסט חינוכי. מי שקורא אותו לעומק ימצא הרבה יותר ספק עצמי וחיפוש אחר איזונים וניסיון למצוא את הטוב שבכל העולמות".

 

צ'ואה, בעלה והבנות סופיה ולולו. "האיסור ללכת לחברים אחר הצהריים או לישון אצלם נועד לפנות לנו זמן משפחתי" צ'ואה, בעלה והבנות סופיה ולולו. "האיסור ללכת לחברים אחר הצהריים או לישון אצלם נועד לפנות לנו זמן משפחתי" צילום: באדיבות הוצאת מודן

 

הבת שלי התקבלה להרווארד, אז אל תגידו לי שאני טועה

 

העמדה הפייסנית והמעודנת־משהו הזאת אולי מקלה לבלוע חלק מהשיטות המתוארות בספר, ואולי היא תגובת נגד שאימצה לעצמה צ'ואה לנוכח הביקורת הקשה שנמתחה על חלק משיטות החינוך שלה לאחר שהספר יצא לאור בארצות הברית. היא שונה בטון שלה מדברים שאמרה בראיונותיה בתקשורת האמריקאית בשיא הפרסום של הספר - אז נשמעה צ'ואה נחרצת למדי בהגנתה על שיטת החינוך הסינית המסורתית ובביקורת על החינוך האמריקאי הליברלי, שנותן לדבריה חופש רב מדי לילדים. אם תיתן לילד בחירה לשחק במחשב או להתאמן בנגינה, די ברור מה הוא יבחר - אמרה שוב ושוב. חייבים לגרום לילדים לנצל את זמנם באופן מרבי, הדגישה.

 

נכון שיש בספר גם ביקורת כלפי השיטה החינוכית שלך ואינדיקציות שיש בה חסרונות, אבל בכל זאת את מסיימת אותו עם תמיכה די לוחמנית בגישה שלך, וכך נהגת גם בלא מעט ראיונות בתקשורת האמריקאית. האם משהו בעמדתך השתנה מאז?

"אני חושבת שאם הייתי צריכה לעשות הכל מחדש הייתי נוקטת פחות או יותר אותה גישה. אולי הייתי עושה דברים טיפה אחרת, אולי הייתי קצת יותר רכה כלפי בתי הצעירה לולו, ונותנת להן קצת יותר בחירה לגבי הפעילויות שלאחר שעות בית הספר. אבל על הלימודים הייתי מתעקשת גם היום. בעיקרון אני גאה בתוצאות השיטה, בבנותיי וביחסיי איתן. אחת התוצאות של השיטה, ומשהו שאני גאה בו, זה הכבוד שזה יוצר כלפי ההורים.

 

"אז לשאלתך, אני עדיין מאוד מאמינה בשיטה, אבל זה לא אומר שאני חושבת שכולם צריכים לנהוג לפיה. אני מסתכלת על הסטודנטים למשפטים כאן בייל ואני רואה אנשים שגידלו אותם בכל כך הרבה שיטות שונות, ואני באמת מאמינה שיש דרכים חינוכיות רבות שאנשים יכולים לצאת מהן אנשים נהדרים.

 

"צריך גם להבין את שיטת החינוך שלי בהקשר לכך שאנחנו גרים במערב. הילדות שלי הולכות לבית ספר מערבי, יש להן חברות מערביות והכל מושך בכיוון המערבי, אז אני חשבתי שאני צריכה למשוך בכיוון השני. ואני אוהבת את התוצאה. הילדות שלי הן הילדות הכי מאושרות שאני מכירה. יש להן הרבה ביטחון עצמי, הן הטמיעו הרבה מהכישורים, אז הן לא צריכות היום להישאר ערות כל הלילה לפני בחינה. אני לא רוצה להשוויץ יותר מדי, אבל הבת שלי התקבלה להרווארד ויש ילדים אחרים בגילה שמאוד מאוד לחוצים ולא כל כך שמחים עם איפה שהם נמצאים.

 

"צריך גם להבין נכון את כל העניין של האיסור ללכת לחברים לשחק אחר הצהריים או האיסור לישון אצלם. את הזמן הזה ניצלנו כדי לעשות דברים ביחד כמשפחה ואהבתי את זה מאוד. קראנו ביחד, שיחקנו משחקים, דיברנו על החדשות. זה זמן משפחתי חשוב.

 

"בהקשר הזה, גם חשוב לי לציין שאני קרובה מאוד להוריי אף שהם היו אפילו יותר קפדנים ממני. אני גדלתי באמריקה להיות אמא הרבה יותר ליברלית מהם, וחלק ממה שאני מספרת בספר זה קצת פרודיה עצמית בעוד שאצלם זה היה ככה על אמת. ואף על פי זאת, אני מאוד קרובה להוריי ולאחיותיי. אנחנו משפחה מלוכדת מאוד.

 

"אני חושבת שאנשים בישראל יתעניינו בנקודה הזאת, כי אני הרבה פעמים אומרת שהמהגרים הסינים נמצאים שני דורות אחרי היהודים. המהגרים היהודים שהגיעו לכאן בתחילת המאה ה־20 היו מאוד קשוחים עם ילדיהם, וגם הם שמו דגש חזק מאוד על חינוך ועל המשפחה, אבל הם במידה מסוימת אפילו יותר מרשימים כי אצלם היה גם דגש על הטלת ספק בסמכות ושאילת שאלות, בעוד שאצל הסינים יש דגש הרבה יותר חזק על צייתנות. במידה מסוימת הגישה היהודית ניצחה".

 

סופיה מנגנת בקרנגי הול, 2007. "בעלי הצטער שלא לחצו עליו לנגן" סופיה מנגנת בקרנגי הול, 2007. "בעלי הצטער שלא לחצו עליו לנגן" צילום: באדיבות הוצאת מודן

 

בסולם מאחת עד עשר, כשעשר זו הגישה הסינית במלוא חומרתה כמו שהיא מתוארת בתחילת הספר, איפה את היום? תשע וחצי?

"הייתי מחלקת את זה לשניים. מבחינת הדרישות בלימודים אני חושבת שאני עדיין עשר (צוחקת). חברתית אני חושבת שאני חמש - יש להן אייפוד ופייסבוק וטלפון סלולרי, והן הולכות למסיבה לבושות איך שהן רוצות, לפעמים בשמלות מאוד קצרות. אני מתווכחת איתן על זה אבל הן הולכות בסוף. לבת הגדולה שלי אפילו היה חבר בתיכון במשך כמה שנים".

 

בספר את מקדימה תרופה למכה ומתייחסת להרבה מאוד מטיעוני הנגד שאפשר להעלות כנגד שיטת החינוך הסינית, אבל טיעון אחד שאת לא מתייחסת אליו הוא הבעייתיות שבדרישה להיות מספר אחת בכיתה בכל התחומים. הרי ברור שאם כולם יאמצו את השיטה הזאת עדיין יכול להיות רק תלמיד אחד שהוא ראשון בכיתה. ומה עם כל השאר? בכל כיתה יהיו 30 תלמידים מתוסכלים?

"כשאני אומרת שהן חייבות להיות ראשונות בכיתה בכל תחום למעט דרמה וחינוך גופני זו אחת הנקודות בספר שהיא קצת פרודיה והומור עצמי. המטרה האמיתית היא לא להיות מספר אחת, אלא למקסם את היכולת שלך, מה שהיא לא תהיה. אז אני לא צריכה שהבת שלי תהיה ראשונה בכל המקצועות, אבל אם אני חושבת שהיא יכולה להיות ראשונה - אז כן, שתהיה. זה קצת קונטרוברסלי, אבל אני מאמינה במצוינות, ואני מאמינה שאם לולו יכולה להגיע לשם אני צריכה לעזור לה להגיע לשם, אפילו אם היא לא רוצה".

 

אז את לא חושבת שכולם צריכים להיות מספר אחת בכיתה, אבל לולו בהחלט חייבת להיות.

צ'ואה צוחקת. "זה באמת לא העניין של מספר אחת, זה עניין של ביטחון עצמי ושל לא לוותר לעצמך גם כשקשה. אני חושבת שהורים צריכים שיהיו להם ציפיות גבוהות מילדיהם, יחד עם אהבה. אהבה זה הכי חשוב, אבל להאמין ביכולות שלהם ולעזור להם להצליח יותר ממה שהם חושבים שהם יכולים זה גם חלק מהפילוסופיה שלי".

 

לולו וסופיה על הבמה באקדמיה על שם ליסט בבודפשט 2008 לולו וסופיה על הבמה באקדמיה על שם ליסט בבודפשט 2008 צילום: באדיבות הוצאת מודן

 

אולי הגזמתי עם לולו, אבל אחותי בדיוק חלתה בסרטן

 

אחת מ"עלילות המשנה" בספר קשורה לשינויים בתפיסת העולם של הוריה של צ'ואה, שהגיעו לארצות הברית עם תפיסות שמרניות לא רק בנוגע לחינוך ילדים אלא גם בנוגע לתפקידן של נשים, היחס לילדים עם צרכים מיוחדים, מהם מקצועות מכובדים ומה לא, וכדומה. במהלך חייהם בארצות הברית, מתארת צ'ואה, אימצו ההורים עמדות מערביות ליברליות על רוב הנושאים הללו, אבל בענייני החינוך מיעטו להתגמש. עם זאת, לקראת סוף הספר נדמה כי הם גמישים יותר מצ'ואה עצמה לגבי השאלה כיצד עליה לנהוג עם בתה הצעירה.

 

האם אינך רואה בתגובות של הורייך סימן לכך שכמו העמדות המסורתיות בנוגע לשאר התחומים, גם תפיסת החינוך הסינית צריכה להתעדכן?

"כמו שקורה לכולם, ברגע שהם נעשים סבא וסבתא הם נהיים קצת רכיכות", צ'ואה צוחקת, "אבל ברצינות, אני חושבת שהם למדו מהטעויות שלהם. אתה יודע, אני הייתי צריכה לחמוק דרך החלון כדי להגיע לנשף הסיום של בית הספר שהם לא נתנו לי ללכת אליו. אבל אנחנו שוכחים תמיד כמה צעירים היו ההורים שלנו כשהם גידלו אותנו. אני מבינה רק היום כמה צעיר היה אבא שלי אז, כשכל כך פחדתי ממנו, ממש ילד.

 

עטיפת ספרה של איימי צ'ואה עטיפת ספרה של איימי צ'ואה באדיבות הוצאת מודן

"אני גם באמת לא חושבת שהגישה הסינית המסורתית היא טובה יותר בכל דבר ועניין. חשוב לי להדגיש את זה. אני חושבת שבסין יש המון בעיות, וידוע שיש להם בעיות לייצר יצירתיות ודינמיות. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות בסין, וזה נכון גם לגבי אבא שלי. הוא היה מורד, הכבשה השחורה במשפחה, והוא עזב את סין ונהיה האמריקאי המושלם, אחד שמאוד אוהב לחקור כל דבר ולא הולך עם הדעות המקובלות. אני דומה לו במובן הזה. הספר לא אמור להיות ספר על כך שדרך החיים הסינית היא עדיפה. הוא אמור להיות הרבה יותר אוניברסלי. אמא שלי - שהזהירה אותי אחרי שקראה את הטיוטה שאני אצא בספר מישהי שקל לשנוא, וכמובן לא הקשבתי לה - אמרה לי גם שפרסום הספר זה מעשה מאוד לא סיני. החשיפה שבו היא משהו מאוד לא סיני".

 

עד כמה את חושבת שאת מייצגת של האמא הסינית־אמריקאית בספר? כי אני חייב לומר שבקטעים מסוימים בספר נראית לי קצת פנאטית אפילו לעומת מה שאמורה להיות אמא סינית.

"כמו שאמרתי, חלק מזה נועד להיות פארודיה עצמית, ואני מקווה שאנשים יקראו גם באתר שלי (http://www.facebook.com/amytigermother), שמספק עוד הרבה אינפורמציה ומאזן את התמונה. מעבר לזה, עליי לציין שבדיוק בשנתיים שבהן לולו פתחה ב'מרד' שלה אחותי חלתה בסרטן, ואם אני עושה לעצמי פסיכואנליזה לרגע ייתכן שמשהו בחוסר יכולתי לשלוט במחלה גרם לי להגזים בתגובותיי עם לולו. הגזמתי איתה כדי לפצות על חוסר שליטתי במצב של אחותי. הייתי חוזרת מבית החולים וקצת מוציאה את זה על לולו כי הייתי כל כך נסערת".

 

דיברנו על סין ואמריקה, אבל אי אפשר בלי הנקודה הישראלית. גיסך אור גוזני, בעלה של אחותך קתרין שלה מוקדש הספר, הוא ישראלי במקור, ואני תוהה מה הוא חושב ואיך כל זה ישים לישראל. הישראלים, גם כילדים וגם כמבוגרים, הם כמעט ההפך המוחלט של תוצרי החינוך הסיני, כלומר מאוד לא ממושמעים ומאוד לא מרוסנים.

"אני חושבת שהישראלים מרתקים. מבחינות מסוימות הם כמו הסינים, אבל מבחינות אחרות הם כל כך שונים. אני חושבת שיש בהם איזה דחף מיוחד, בעיקר כשהם מגיעים לכאן. אולי זה משהו שקשור לחיים במזרח התיכון. אולי זה

השילוב של יהודי ומהגר. אתה יודע, כל המוזיקאים הקלאסיים הגדולים במחצית הראשונה של המאה ה־20 היו מהגרים יהודים, ועכשיו כל כך הרבה מהם הם קוריאנים או סינים, אם כי עדיין יש גם המון ישראלים. כאן בייל יש אחוז לא פרופורציונלי של תלמידים שהם גם מהגרים ויהודים, ולחלקם יש הורים די קשוחים. זה אופייני לדורות ראשונים של מהגרים, וחלק מזה נעלם בדורות הבאים. ילדים של דור שלישי או רביעי למהגרים הם עדיין ילדים נהדרים אבל לא מגיעים כל כך רחוק".

 

שאלה אחרונה. את חושבת שהגישה הסינית לחינוך ישימה גם לעסקים? יש לה מה לומר על מדינות מזרח אסיה וכלכלתן?

"אני לא חושבת. אני חושבת שגישה יצירתית ודינמית יותר היא כנראה טובה יותר לעסקים וכלכלות מצליחות. אבל זה משהו שאני עומדת להתייחס אליו בספר הבא שלי".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x