האינטרנט שמח היום

בוקר במרכז אוסטין, טקסס. כבר בכניסה למתחם הפסטיבל תופסים את תשומת הלב גיקים שמשחקים בהתלהבות במשחק כדור כלשהו. במבט ראשון הם נראים כמו כמה חבר'ה שירדו לפארק ליד הבית. אחר כך אני מזהה את מנהיג החבורה, דניס קראוולי, מייסד האפליקציה הלוהטת פורסקוור, שחצתה לא מזמן את קו 6 מיליון המשתמשים. קראוולי בג'ינס, סניקרס וכובע בייסבול, מתמסר עם עוד שישה גברים צעירים על מגרש שצויר בגיר ועליו מוטבעים הבאדג'ים - התגים הצבעוניים המזוהים עם החברה.

זה נראה נכון. החברים הטובים, המייסדים של אחד הסטארט־אפים הצומחים בעולם, שהאפליקציות שלו מאפשרות למשתמשים לדווח על מיקומם תוך כדי משחק תחרותי וסופר־גיקי, לא יכולים להפסיק לשחק בעולם שהמציאו לעצמם גם מחוץ למשרדי החברה. עוד מבט אחד, הפעם רחב יותר, תופס את התמונה המלאה. הם משחקים במשחק הילדותי בתוך מתחם גדול של פפסי מקס שהונדס במיוחד עבורם, כחלק משיתוף הפעולה בין החברות. אין פה שום דבר ספונטני, ורמת ההשקעה בפרטים אינה מותירה מקום לספק - כל הכיף הזה נולד והונדס במוחם של אנשי שיווק שמנהלים את הכל מאחורי הקלעים. פורסקוור לא באו לשחק.

פסטיבל SXSW - South by Southwest - הוא אירוע אינטראקטיב, סרטים ומוזיקה שנערך מדי שנה באוסטין, טקסס. הוא החל ב־1987 כפסטיבל מוזיקה בלבד, והתפתח להיות הגדול בתחומו בעולם, תוך שהוא מספח אליו גם את תעשיות הווידיאו, האינטראקטיב והאינטרנט. כמעט 20 אלף בני אדם מבקרים בו מדי שנה, קוקטייל משובח של גיקים טכנולוגיים, יוצרי סרטים ומוזיקאים. השילוב המיוחד הזה הוא סוד קסמו, וגם מקור השפעתו: כשמוצגות בו טכנולוגיות מעניינות באמת, הן נופלות ישירות לא רק לידיהם של מובילי הדעה הטכנולוגיים, אלא גם למשפיעים בתחומי התרבות, הבידור והמדיה, ומשם לעולם כולו.

החבר'ה של פורסקוור משחקים. כאילו ספונטני, בעצם תפור מראש בחסות פפסי מקס צילום: ערן גפן

ייחוד נוסף של הפסטיבל לאורך השנים היה אורחי הכבוד שלו, תמיד האנשים החמים בתעשייה, לרוב רגע לפני שהם הופכים לקונצנזוס עולמי. ב־2006 היו אלה מייסדי ויקיפדיה וקרייגסליסט, ב־2008 מארק צוקרברג. השנה בולטים דווקא כוכבי המדיה הישנה, ובראשם קונאן אובריאן ואשטון קוצ'ר. שניהם לא עשו מהפכות גדולות ברשת, אבל ידעו לרכוב היטב על כאלה.

בכלל, אומרים שעד לא מזמן היה פה די שמח. ב־2007 חברה צעירה מאוד השיקה כאן את השירות שלה, שנקרא טוויטר. בכל חדרי הוועידה הותקנו מסכים ששידרו בזמן אמת את הפיד של טוויטר, ובתוך שעות אלפי משתתפי הכנס החלו לצייץ, להגיב לנעשה בפאנלים ולנהור בין האירועים בהתאם לציוצים המבשרים על מקומות שבהם מחלקים בירה חינם. ברגע, טוויטר נהפכה לחברה הכי לוהטת בשטח. לפני שנתיים עשתה פורסקוור את אותו הדבר, ובסוף הכנס אף הוכתרה כתגלית האירוע. עכשיו 50 סטארט־אפים מנסים לשכנע אותך להשתמש במוצר שלהם עוד לפני שרגלך דרכה במתחם הפסטיבל. לכן החוויה באוסטין חזקה במיוחד ליזמים כמוני. זהו המקום היחיד בעולם שבו אתה יכול באמת לפגוש את מנהיגי האינטרנט, יזמים בנפשם שהיו במקום שלך רק לפני שנתיים.

ואמנם, בשנים האחרונות SXSW היה המקום הטוב ביותר לפגוש יזמים צעירים וסופר־מעודכנים מרחבי העולם, וגם להתחכך במנהיגי תעשיית האינטרנט העולמית. אבל היום הוא נראה קצת אחרת. SXSW 2011 הוא מגרשם הבלעדי של החזקים. מתחם סטרילי של כסף גדול ומותגים רב־לאומיים וחברות ענק, עמוס אנשי פרסום ושיווק והמון אנשים בחליפות. אין פה ריח של חדשנות פרועה. זו חגיגה של שבעים על עוד כסף ושליטה. זו לפחות התחושה.

עיר מלחמה

הישראלים המתרוצצים במקום - ויש הרבה כאלה - רומזים לי שהאירוע האמיתי מתרחש מחוץ לכותלי הוועידה, ברחובות העיר הדרומית, בעשרות ברים ובתי מלון. לרגל הפסטיבל כל אוסטין הופכת למפקדת ענק של חברות האינטרנט. בקרן רחוב אחת מועדון ביליארד נהפך לבית Mashable, בלוג הטכנולוגיה המוביל. בר לידו הוסב לאולפן של חברת שידורי וידיאו באינטרנט, והאנגר מסחרי ענק הוסב למסיבת ענק שערכה אפליקציה להשוואת מחירים. בתי מלון מלאים במפגשים שאורגנו מראש באינטרנט (מיטאפס). אחד מהם, לדוגמה, מכנס את כל הסטארט־אפים שפועלים בניו יורק. כל חברה קיבלה עשר דקות להציג את המוצר שלה ולנסות לתפוס את תשומת לב המשקיעים או לפחות לנסות לגייס עובדים. העיר כולה מריחה מברביקיו, כמו פארק הירקון ביום העצמאות. עשרות אלפי האנשים המסתובבים ברחובות מזכירים לי, משום מה, דווקא את הטיילת של אילת בשיא העונה, רק שפה על תקן הצרפתים משמשים האסייתים.

בוועידה עצמה המילה "יזראל" נשמעת מכל כיוון. יוני בלוך נואם על הסטארט־אפ שלו לכל נציג קרן הון סיכון שמוכן לשמוע, ובסטארט־אפ הישראלי המבטיח בוקסי הזמינו את כולם לברביקיו מטורף שארגנו: הם שכרו בית מחוץ לעיר, והמייסד הגיש בירות ובשר טקסני לעשרות מעריצים, שותפים ועיתונאים. אנשי 5min, שרק לאחרונה עשו אקזיט ענק ונמכרו ל־AOL, יכולים להרשות לעצמם להרים כוסית בחיוך, וכבר מייצגים את המעסיקים החדשים בגאווה. האנשים של טייקאי, אינוביד של טל חילוזין, קונדואיט, קולטורה - כולם כאן, מזהים ישראלי בשנייה, קורצים, זורקים מילה בעברית ואז חוזרים לעשות פיץ' באמריקאית שוטפת לאמריקאי התורן. "אל תיתן לסניקרס ולבירה להטעות אותך, זו עיר במלחמה", מסביר לי אחד היזמים. "כולם נלחמים בשתי חזיתות במקביל: לבלוט מעל הרעש - ולהיראות לא מתאמצים. זה אפילו יותר קשה".

גם יוני בלוך היה בסטיבל. כולם באובססיית מגניבות צילום: CC by Shashi Bellamkonda

כל החברות כאן השיקו במיוחד לפסטיבל גרסאות חדשות לאפליקציות שלהן. פורסקוור השיקה את גרסה 3 לאפליקציה שלה, הכוללת שיתוף פעולה חדשני עם אמריקן אקספרס שמאפשר לקבל הנחות בבתי עסק בעיר. גם gowalla המתחרה השיקה אופציה דומה, עם עשרות חנויות המציעות הטבות כגון גלידה מתנה, הנחה על טיסות ועוד. במקביל להשקה, פורסקוור מפעילה לא פחות מחמישה אירועים שונים בעיר, ובהם מתחם משותף עם פפסי מקס, קונצרט ענק, אוטובוס מסיבה המשוטט בעיר, משחק רמזים בשיתוף ניקון ואשטון קוצ'ר ועוד. פייסבוק, שגם לה שירות מיקום חדש, לא ניסתה אפילו להרים תחרות מינימלית. עם זאת, היא דאגה מראש לנוכחות של דם כחול בכנס: רנדי צוקרברג, אחות של, הסתובבה בין המבקרים בחולצה של החברה ודאגה לספר לכולם, כמעט אחד אחד, על השירות החדש של דילים מבוססי מיקום שיעלה בפייסבוק ויתחרה בגרופון.

אפילו אפל השיקה את האייפד 2 דווקא ביום פתיחת הוועידה, וכדי להקל על המעריצים להעביר לסטיב ג'ובס את הכסף בקלות, נציגי החברה שכרו חנות לשבוע בלבד, עם מקום לתור ארוך בחוץ כמובן.

בחזרה לוועידה. דמי מור ואשטון קוצ'ר על הבמה, על ספה. הוא מספר שהוא בעצם גיק לכל דבר ועניין, שמגיל 10 מכור לדברים טכניים שעובדים יפה ועושים את החיים קלים יותר. הוא אומר שהתחיל להשקיע בסטארט־אפים במסגרת העבודה שלו בחברת הפקה לסרטי וידיאו למותגים, ונתקל בהמוני חברות צעירות ומגניבות. המנחה שואל אותו למה מכל כוכבי הקולנוע דווקא הוא צבר יותר מ־8 מיליון מעריצים בטוויטר. "אין לי מושג. אולי כי אני פשוט נהנה להשתמש בכלים של המדיה החברתית. אני מרגיש טבעי בהם", הוא מסביר. שואלים אותו מה למד על טוויטר. "באופן מוזר, אנשים משוגעים על ציטוטים. זה לא משנה של מי הציטוט ומה הוא אמר, אם יש בזה מרכאות, יש הרבה יותר סיכוי שאנשים יעשו לזה רה־טוויט", הוא מדווח.

אבל טוויטר היא סיפור ישן, וגם האפליקציות מבוססות המיקום נראות כאן קצת מיושנות. כולם מדברים השנה על הודעות קבוצתיות: אפליקציות המאפשרות לשלוח הודעות טקסט לקבוצת חברים ולבצע מעין צ'ט מבוסס מיקום. דמיינו חבורה שיוצאת למסיבה ותוך כדי נסיעה צריכה לתאם לאן להגיע. במקום לשלוח הודעות לכל אחד בנפרד, אפשר לנהל שיחה קבוצתית באמצעות הסלולרי. החברה המדוברת כרגע היא Group.me, המאפשרת שליחת הודעות טקסט קבוצתיות בחינם באמצעות ההתראות של טלפונים חכמים (נוטיפיקציות). היא הוקמה לפני כשנה כמין פרויקט־משחק בכנס האקרים של טק־קראנץ', וכבר גייסה יותר מ־10 מיליון דולר. חברת Fast Society מציעה שירות דומה עם טוויסט: האפליקציה מאפשרת לארגן קבוצת חברים לזמן מוגבל, בדרך כלל לצורך בילוי לילי, משחק כדורגל או כל התכנסות אחרת. למשך כמה שעות נפתח מעין חדר שיחה מבוסס טקסט שאפשר להפעיל מהטלפון הנייד ולתקשר באותו אזור. חברה נוספת בתחום בשם Beluga כבר נרכשה על ידי פייסבוק.

(מימין) גרג מוטולה, קריסטן וויג, ניק פרוסט וסיימון פג, יוצרי ושחקני סרט הגיקים "פול" בבכורה בפסטיבל צילום: Jesse Knish

חזקים בלוקאל, חלשים בגלובל

בבוקר שבו הגעתי לאוסטין התרחש אסון נורא במרחק 6,500 מייל משם. שאלתי את עצמי אם הגיהינום ביפן ישפיע על התנהלות הפסטיבל. להפתעתי כמעט לא היה לו זכר, למעט הדיסוננס שיצר במתחם של CNN. הרשת נשאבה לאובססיית המגניבות של כל חברות הענק, השתלטה על מסעדה מקומית והפכה אותה ללאונג' VIP מפואר בשם CNN Grill, עם ארוחות ברביקיו, מינגלינג ואלכוהול חופשי. ברקע, על המסכים הגדולים, רצות כל הזמן תמונות אימה של מדינה נמחקת. הסיטואציה האבסורדית והצורמת לא הטרידה איש, ושימשה מיצג אמנותי ממש לניתוק של התעשייה מכל מה שקורה בשאר העולם. בשלב מסוים הפסיקו השידורים לרגע - כדי להציג מאמר עם אוסף טיפים לגיקים על איך להשיג סקס בימי הפסטיבל - ובחזרה לתמונות הזוועה.

נראה שלמנהיגי עולם האינטרנט יש פחות מה לתרום באירועים עולמיים משמעותיים, ויותר בצ'ק אין מקומי לאירועים קטנים כמו מסיבות וברים. השנה אין ספק שההתמקדות היתה בלוקאל, אולי אפילו מיקרו־לוקאל; נקווה שבשנה הבאה המוחות המבריקים בעולם יחזרו לוועידה בניסיון לפתור צרכים גלובליים יותר.

ולתחושתי האישית, מארק צוקרברג הבא לא התמנגל עם מנהלי מדיה חברתית באוסטין השנה. הוא יושב ברגעים אלה במעונות שלו בעיירה נידחת בארצות הברית, או אולי בהודו או בסין, ומקודד את "הפרויקט הקטן שלו". אין לו באמת מה לחפש בחגיגת האינטרנט הלוהטת ביותר בעולם. שמח פה מדי. מי בכלל רוצה לשנות עולם כזה?

הכותב הוא מנכ"ל חברת הסטארט־אפ FanGager