• תפריט
מוסף כלכליסט 3.3.11

"לקחתי את מרקסטון על עצמי"

דני גילרמן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, מנהל כבר יותר משנה את קרב ההסברה הקשה של מרקסטון, קרן ההשקעות הפרטית שאיבדה את אמון משקיעיה. בראיון ל"מוסף כלכליסט" הוא מספר למה נתן את שמו לאחת החברות המושמצות בשוק ההון ובאילו שיטות דיפלומטיות הוא משכנע את המשקיעים שבסוף יהיה בסדר

עמיר קורץ ודיאנה בחור-ניר 10:1203.03.11

לפה סגור אפילו זבוב לא נכנס. זו המנטרה שעליה גדל דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם עד 2008 ובשנה האחרונה היו"ר שגויס לקרן מרקסטון כדי לסייע לה להתגבר על משבר האמון שיצרו כמה השקעות כושלות ובעיקר קודמו בתפקיד, המנהל המושחת אליוט ברוידי. "אבא שלי היה אומר לי את המשפט על הזבוב. והמשמעות היא 'תדבר, תעלה דברים, אחרת כלום לא יקרה'".

 

גילרמן מספר שהעצה הזאת ליוותה אותו כל חייו - כילד הוא חטף את המיקרופון בחגיגת בר המצווה של בן דודו, מיקי גילרמן, ונאם במקומו נאום שגרר מחיאות כפיים סוערות. כאשר למד בתיכון באנגליה הוא זכה בפרסים בתחרויות דיבייטינג. גילרמן, שמספר שכבר בבית הספר היסודי העריץ את אבא אבן וחלם להיות "שגריר ישראל באמריקה", נעזר ביכולתו הרטורית בהמשך, כאשר היה מנכ"ל של חברות במשק, נשיא איגוד לשכות המסחר, ולבסוף שגריר ישראל באו"ם בתקופה הלחוצה של שלהי אינתיפאדת אל־אקצה, בניית גדר ההפרדה, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה ובתקופה שקדמה למבצע עופרת יצוקה בעזה.

 

אבל יש עוד משמעות למשפט, וגם אותה גילרמן השכיל לאמץ: הוא יודע גם מתי לשתוק. הוא אחד המסבירים הישראלים החביבים על התקשורת הזרה. תמונות על קיר לשכתו במשרדי מרקסטון בקומה ה־22 של בניין אלרוב בתל אביב מציגות אותו מחובק עם אנג'לינה ג'ולי וביל קלינטון ולוחץ יד בחמימות לנשיא פקיסטן פרבז מושארף. למסיבת הפרידה שלו מהאו"ם הגיעו ברברה וולטרס ומתיו ברונפמן. הוא זה ששידך בין אריאל שרון למי שנהפך לנגיד בנק ישראל סטנלי פישר, והוא גם אירח בביתו את השחקנית ניקול קידמן והבמאי סידני פולק, והתארח באחוזתו של דונלד טראמפ.

 

דני גילרמן. הוא יודע גם מתי לשתוק דני גילרמן. הוא יודע גם מתי לשתוק צילום: תומי הרפז

 

אבל כשזה מגיע לפעילותו מאחורי הקלעים, גם כדיפלומט, גם כאיש עסקים פרטי שמעניק שירותים לחברות בעולם וגם כיו"ר קרן מרקסטון, הוא יודע להשאיר את הפה סגור. פרט לתגובות קצרצרות שהעניק ביום מינויו למנכ"ל מרקסטון בסוף 2009, זהו הראיון הראשון שלו על תפקידו - ועל המסע התדמיתי שהוא מוביל בעולם העסקים, הפעם לא למען ישראל אלא למען חברת השקעות פרטית שעשתה הרבה טעויות, ושהיתה זקוקה להרבה חסדים, ולמעשה להצלה.

 

"כשהתייצבתי מול משקיעי הקרן בעולם, הנכס העיקרי שיכולתי להציע להם היה השם שלי, הרפיוטיישן והאמינות. אמרתי להם שכעת אני לוקח את תפקיד יו"ר מרקסטון על עצמי, ושלא הייתי לוקח אותו אם לא הייתי מאמין בחברה הזאת", הוא אומר. "אני חושב שמרקסטון עשתה דבר חשוב מאוד למשק הישראלי. היא בעצם הקרן הראשונה שהביאה לישראל כסף אמריקאי גדול להשקעה בתעשיות אמיתיות ופועלות. אמרתי למשקיעים שאני מאמין בצוות, בחברה ובהשקעות, ושאני מבטיח להם להתגייס כולי כדי להבטיח שהשקעות שלהם יישמרו, ויושבחו, אם אפשר. וזה היה לא פשוט, הייתי צריך לגייס לזה את כל הניסיון שלי, וגם הרבה מאוד מהקשרים שלי בקהילה העסקית בישראל ובעיקר בארצות הברית, שם צירפתי למהלך הזה גם חברים מהפוליטיקה והציבוריות האמריקאית. אלה היו חברויות שהוכיחו את עצמן".

 

המותג ההסברתי

 

דימוי הדיפלומט המזהיר, הקשרים הענפים מסביב לעולם והקסם האישי הם בדיוק מה שמייסדי מרקסטון אמיר קס ורון לובש נזקקו לו בדצמבר 2009. המשבר הפיננסי בעולם הביא בסוף 2008 לקריסתו של פריזמה, בית ההשקעות המגלומני שהקימה מרקסטון ושנמכר לבסוף לפסגות. אך המכה שהפכה את גיוסו של גילרמן להכרחי ניחתה כעבור שנה.

 

מימין: אמיר קס, רון לובש ואליוט ברודי. 18 מיליון דולר קנס מימין: אמיר קס, רון לובש ואליוט ברודי. 18 מיליון דולר קנס

 

באוקטובר 2009 התפוצצה באמריקה פרשת שוחד מהסוג שמכונה "Pay to Play" - "השתתפות בתשלום". פקידי מדינה בכירים שאחראים על כספי פנסיה של עובדי מדינת ניו יורק נחשדו כי נטלו שוחד ממנהלי קרנות נאמנות פרטיות, ותמורתו השקיעו את חסכונות עובדי המדינה בקרנות הללו. אחד מ־19 מנהלי הקרנות המשחדים היה המייסד המשותף של מרקסטון והיו"ר שלה, איש הפיננסים הוותיק ויו"ר חבר הנאמנים של מכון ויזנטל אליוט ברוידי. בדצמבר הודה ברוידי בבית המשפט במנהטן כי שלשל מיליון דולר לכיסיהם של ארבעה בכירים בממשל המקומי של מדינת ניו יורק, ובהם החשב הכללי של המדינה, ושתמורת השוחד הללו הפקידו במרקסטון רבע מיליארד דולר מכספי הפנסיה של עובדי המדינה. משפטו עדיין נמשך.

 

הקרן עצמה לא נתבעה, והגיעה עם מדינת ניו יורק לסיכום שלפיו לובש וקס ישלמו למדינה 4.5 מיליון דולר כל אחד, וברוידי - שגם התפטר מהקרן - ישלם עוד 9 מיליון. אך הפגיעה במוניטין של מרקסטון סיכנה את קיומה. קרן הפנסיה מקליפורניה קלפרס הודיעה כי "תבחן מחדש" את קשריה עם מרקסטון, שבה השקיעה 50 מיליון דולר, ואת השקעותיה בישראל בכלל - שהגיעו ל־125 מיליון.

 

בישראל השקיעו במרקסטון כלל ביטוח, הראל, מנורה, הפניקס, איילון, מיטב ומקפת. הללו השקיעו בעיקר באמצעות קרנות הפנסיה שלהם, בשילוב תקציבים מקרנות הנוסטרו. מנהלים בהן השמיעו בתקשורת זה זמן מה תלונות על דמי הניהול הגבוהים שברוידי, קס ולובש משכו מהקרן - 2% לשנה על הון של 800 מיליון דולר. אחד המשקיעים הישראלים אמר עם פרוץ הפרשה כי "מרקסטון שרופה מאז הקריסה של פריזמה. אחרי הפרשה החדשה, היכולת שלהם לגייס בעתיד כסף היא אפס".

 

"בפגישות עם לובש וקס היה אנטי גדול של המוסדיים", מספר ל"מוסף כלכליסט" בכיר בקרן פנסיה ישראלית שהתנהל מול מרקסטון. "הם ניסו לשדר עסקים כרגיל ודיברו על הפרשה כאילו היא בכלל קרתה בקרן אחרת. מה שקומם אותנו היה שהם גם דיברו על גיוס כסף להשקעות חדשות, וזה אחרי שהפרשה והקריסה של פריזמה גרמו למוסדיים לאבד בהם אמון. למעשה, כל הפרייבט אקוויטי נפגע. אם היום גוף ירצה להשקיע בישראל הוא יחשוב 'זכור את אשר עשתה לנו מרקסטון'. גילרמן הגיע על תקן נשיא של כבוד, כמישהו שיאמר 'באתי כי אני מאמין בעסק, ואם באתי אז סימן שהכל בסדר'. אני מניח שגם אם מההרפתקה במרקסטון ידבק בו רבב, בסכום שקס ולובש שילמו לו אפשר לקנות הרבה חומרי ניקוי".

 

בעצם מה שמרקסטון עשו זה להביא את המותג ההסברתי "דני גילרמן". הברקה לא רעה.

גילרמן: "אם זו כן או לא הברקה צריך לשאול את השותפים והמשקיעים. כשברוידי התפטר והציעו לי להיות היו"ר - אני מכיר את רון שנים, ובחודשים לפני הפרשה הם היו איתי במגעים כי רצו שאהיה יו"ר הוועדה המייעצת - התלבטתי לא מעט. ידעתי שהספינה הזאת נמצאת במים סוערים ובסיטואציה לא פשוטה מבחינה עסקית ותקשורתית. רק אחרי שווידאתי שרון ואמיר לא היו שותפים בשום דרך למעשים של ברוידי לקחתי את התפקיד, ובעיניים פקוחות לרווחה".

 

לא ניבא בעירו

 

בוודאי ידעת שגם בלי פרשת השוחד, מרקסטון היתה בבעיות אחרי קריסת פריזמה. מה שכנע אותך להכניס את שמך הבריא למיטה החולה הזאת?

"באמת נכנסתי בתקופה קשה, אבל גם נעשתה כאן הרבה עבודת צוות, כולל רון ואמיר שבלי ספק עברו תקופה קשה, גם מבחינה אישית. כשנכנסתי לתפקיד היו לי שלושה יעדים עיקריים: להרגיע את המצב; להחזיר את אמון המשקיעים, מה שהוביל אותי כבר בשבועות הראשונים לפגוש את כל המוסדיים הישראלים, ולטוס לפורטלנד, סקרמנטו ואולבני כדי לפגוש את המשקיעים האמריקאים פנים אל פנים, להסתכל להם בעיניים ולהבטיח להם שנשמור על ההשקעות שלהם, ואם אפשר אז גם נשביח אותן. והיעד השלישי שלי היה להיכנס לעומק החברות, ללמוד אותן, להבין את החוזקות והחולשות שלהן ולראות איפה אני יכול לשפר, ואולי גם להביא השקעות לאקזיטים".

 

איך שכנעת את המשקיעים האמריקאים לא לחסל את עסקיהם עם מרקסטון?

"עם כל הטכנולוגיה, האימיילים, פייסבוק ושיחות וידיאו, אני מאמין שאין תחליף לקשר האישי, לקשר העין ולשיחה שקופה ואמיתית, וזה מה שעשיתי, אני מקווה. אני יכול לומר שהיום, שנה וקצת אחרי, אנחנו נמצאים במקום אחר לחלוטין מבחינת היציבות והתפיסה. יש לנו 110 משקיעים, כולל מוסדיים ופרטיים, ישראלים וזרים, אמריקאים ואירופים, וכולם נשארו. אף אחד לא משך אפילו דולר אחד".

 

"זה לא שיכולנו", אומר נציג אחת הקרנות הישראליות שהשקיעו במרקסטון. "אי אפשר להוציא את הכסף מהקרן. אתה תקוע עם ההשקעה וצריך לחכות שהם יממשו. שקלנו למכור את ההשקעה שלנו לצד שלישי, לקרנות 'סקונדרי' שמתמחות ברכישת השקעות כאלה, אבל הן נותנות הצעות שנמוכות בעשרות אחוזים ממחירי הנכסים. הן קורעות לך את הצורה. אז אנחנו מחכים. בינתיים המצב משתקם, אבל רק במעט.

 

"אני מסופק עד כמה ההשפעה של גילרמן מכרעת", מוסיף הגורם. "הבחירה בו היתה מפני שהוא היה שגריר באו"ם, והפנצ'ר הגדול שלהם היה בשוק האמריקאי. אבל בסופו של דבר לא הוא זה שיבדוק את ההשקעות. לובש וקס טיפלו בפורטפוליו. בפגישות אמרנו להם ולגילרמן שאנחנו לא מעוניינים בהשקעות חדשות, קרי לא סומכים על ההנהלה".

 

האקזיט של נטפים

 

אבל בדומה לנאום ה"בלימה, סיבוב ונסיקה" שנתניהו נשא בשלהי המשבר הכלכלי ב־2009, כך גם גילרמן מתאר את השנה שלו במרקסטון כתהליך של מעבר מבלימה למה שהוא מכנה "שלב הנסיקה, שמגיע עכשיו. אנחנו נמצאים כעת במקום טוב גם מבחינת הפרפורמנס והתוצאות, וגם מבחינת האפשרות שנראית כרגע לכמה מהלכים מעניינים ולכמה אקזיטים מאוד מעניינים", הוא אומר.

 

כאשר גילרמן מדבר על אקזיטים מעניינים הוא מתכוון בעיקר למשא ומתן שמרקסטון מנהלת כרגע מול ארבע קרנות זרות על מכירת ה־20% שלה בחברת מוצרי ההשקיה נטפים. ב־2006 מרקסטון השקיעה בנטפים 33 מיליון דולר עבור 13.5% מהמניות ורכשה אופציה לעוד 6.5%, ועבור הנתח הזה היא דורשת עתה מאייפקס, KKR, ג'נרל אטלנטיק ופרמירה 190 מיליון דולר, לפי שווי חברה של 940 מיליון.

 

במקביל, מרקסטון ושותפיה בנטפים - קרן טנא והקיבוצים מגל ויפתח - נתנו לקיבוץ חצרים המחזיק בכ־38% ממניות החברה הצעה מוגבלת בזמן לרכוש את כל אחזקותיהם, 62%, תמורת 575 מיליון דולר, גם כן לפי שווי חברה של 940 מיליון. אף שבחצרים תיארו את המחיר כמוגזם הקיבוץ פנה לקרן הפרייבט אקוויטי סילבר לייק בבקשה להעמיד לו מימון לביצוע הרכישה, ונימקו זאת בכך שאם חברה זרה תרכוש את נטפים החברה תחדל מלהיות ישראלית.

 

כולם אומרים שאתם מבקשים על נטפים מחיר אסטרונומי. גם שותפתכם קרן טנא העריכה ששווי החברה נמוך יותר.

"נטפים זו חברה נהדרת ומובילה, עם פוטנציאל מאוד גדול. אני חושב שמי שיקנה אותה יידע גם להשביח אותה ולא יצטער על ההשקעה. אבל אני לא נכנס לפרטים באמצע התהליך. זה נושא עדין".

 

בשוק מדברים על דיל בין קרן אייפקס למרקסטון שלפיו היא תשלם לכם על נטפים את המחיר שדרשתם, ושבתמורה תמכרו לה את ה־24% שלכם בפסגות בהנחה משמעותית.

"אני גם שמעתי את הספקולציה הזו, אבל אין דבר כזה. גם אם רצינו לא היינו יכולים לתת עדיפות לאחד הקונים. תהליך המכירה של נטפים הוא תהליך מסודר מאוד. אנחנו לא לבד פה אלא עם שותפים שמהווים ביחד כ־62% מהחברה. התהליך שלנו שקוף לגמרי והוא יישאר כזה לאורך כל הדרך. הקונה שישלם את המחיר הגבוה ביותר הוא זה שיקבל את החברה".

 

אז מה בכל זאת תעשו באחזקתכם בפסגות?

"אייפקס קנתה את פסגות מקרן יורק, ויש לנו כמה אופציות כתוצאה מהמהלך הזה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".

 

ושאר ההשקעות? מגנוליה? סטימצקי?

"אנו בוחנים כל הזמן אפשרויות להשביח את החברות האחרות שלנו ולהביא למשקיעים את התמורה הטובה ביותר, ואני מעריך שיש ויהיו עוד כמה חברות שנמצא את עצמנו מטפלים בהן בכיוון הזה. בסך הכל גייסנו 800 מיליון דולר, השקענו כ־570 מיליון דולר, ותקופת ההשקעה שלנו הסתיימה בספטמבר 2010. יש לנו עכשיו כמה שנים לנהל, להשביח ולממש את ההשקעות האלה, אבל אנחנו לא בלחץ זמן".

 

וה־230 מיליון שגויסו ולא הושקעו?

"כרגע אנו לא מחפשים השקעות חדשות. אנו לא מדברים כרגע על מרקסטון 2. כרגע אנו מתרכזים ועסוקים בלנהל את ההשקעות הקיימות ולהשביח אותן".

  

דני גילרמן עם סטנלי פישר דני גילרמן עם סטנלי פישר צילום: קרן גילרמן הראל

 

הכובעים של דני

 

גילרמן (66) נולד בתל אביב כבן יחיד לטיאה ונחום, שהכירו בעיר דאנצינג בפולין וב־1940 נמלטו ממנה לארץ ישראל. "אמי ניסתה זמן רב להיכנס להיריון, ואני הייתי ההצלחה היחידה. מאוד אהבו ופינקו אותי, היו לי הרבה חיילי בדיל", הוא מספר. בשכונה גדל עם בני בגין ("אני עדיין זוכר את המלחמות השכונתיות שהשתתפנו בהן"), ולבית הספר הלך עם אנשים שלימים נהפכו לאליטה הישראלית, ובהם אפרים סנה, מיקי אלבין ז"ל וגד פרופר, "שעד היום אחיו דן טוען שאני חייב לו שתי גולות בומבילות גדולות". אביו של גילרמן, שהיה סוחר תבואות, שימש לימים סגן נשיא לשכת המסחר בתל אביב, ודני הגיע איתו כילד לפגישות. "לצערי אבי לא זכה לראות אותי בחייו בתפקיד נשיא האיגוד, והוריי, שהיו מבוגרים, גם לא זכו לראות אותי כשגריר. אני מניח שזה היה מסב להם נחת.

 

מרקסטון לא היתה הבחירה הראשונה של גילרמן. עם סיום שליחותו באו"ם הכריז על הקמת קרן השקעות בשיתוף עם מתיו ברונפמן, בעל השליטה בבנק דיסקונט ובאיקאה ישראל. אלא שאז היכה המשבר. "הפגישות הראשונות שיזמתי בלונדון עם כל ראשי המשק הבריטי נקבעו ל־14 ול־15 בספטמבר 2008, יום קריסת ליהמן ברדרס", מספר גילרמן. "הקשר עם מתיו עדיין טוב. אולי יום אחד נעשה דברים ביחד".

 

הוא כן החל לפעול במסגרת החברה שהקים, גילרמן גלובל, שבה הוא מנצל את קשריו בעולם כדי להשכיר לחברות שירותי ייעוץ ו"פתיחת דלתות" בעולם. במסגרת החברה ניסח עבור חברת נובל אנרג'י חוות דעת מוזמנת בתשלום נגד המלצות ועדת ששינסקי. "אני חושב שהצעד של הממשלה, השינוי הרטרואקטיבי של חוקי המשחק, לא רק עשה עוול למשקיעים אלא עלול לגרום למשקיעים זרים לשקול בעתיד את נטיית הממשלה בקשר לכיבוד הסכמים", הוא אומר.

נוסף על כך, הוא מייצג את בנק ההשקעות האמריקאי פיננקו שמעורב כיום בהבאה לישראל של מותגי אופנה, הראשון בהם הוא forever 21, המתחרה ב־H&M. הסניף הראשון עתיד להיפתח השנה בקניון עזריאלי. כמו כן הוא משמש יו"ר המועצה הציבורית של הפילהרמונית, חבר בהנהלת האופרה, יו"ר הפורום של המכון ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב וחבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית.

 

בשנה שעברה הוא סירב לתפקיד יו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב, והסביר שבכובעיו הרבים ספק אם יוכל להקדיש לתפקיד די זמן. "זה החמיא לי, אבל מאחר שאני הרבה בחו"ל ידעתי שלא אוכל להקדיש לו את מה שנדרש", הוא אומר.

 

מלבד במשרדי מרקסטון, אפשר לראות היום את גילרמן בעיקר בערוצי רשתות החדשות הזרות, מסביר את מדיניות ישראל. "העובדה שיותר מחצי שנה אין לישראל שגריר באו"ם היא הפקרות", הוא אומר. "להשאיר ללא קברניט את החזית הדיפלומטית, שבה מתנהל מדי יום מאבק על הדה־לגיטימציה של ישראל, זה כמעט כמו להשאיר את הצבא ללא רמטכ"ל". בסופו של דבר, גילרמן יודע היטב, הכל זה עניין של הסברה ותדמית. תשאלו את המשקיעים של מרקסטון. 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x