בגיל 17 הוריי שלחו אותי ללמוד בפריז כי אמא אמרה: "איני יכולה לשלוח את בני היחיד לצבא, שיחזור ברברי"
גדעון אוברזון, מעצב האופנה: "אבא שלח אותי להביא קרח למקרר, וכשחזרתי קיבלתי ממנו סטירה מצלצלת כי חצי בלוק נמס כשעצרתי ברחוב"
הוריי, ליביה ומירוסלב, הם קרואטים, אבל במנוסתם מאימת הגרמנים נולדתי בצפון איטליה ב־1943. עד סוף המלחמה חיינו באיטליה בתעודות מזויפות, ואחר כך חזרנו לכמה שנים לקרואטיה עד שהוריי החליטו לעלות לארץ, כשהייתי בן שש. רוב תמונות הילדות שלי מהשנים האלה הן עם דינה אשתי, שגורל משפחתה היה זהה לזה של משפחתי, והוריה והוריי היו חברים טובים. בגיל שמונה אמרתי שאתחתן איתה, ומכיוון שאני עקבי בכל מה שאני עושה, בגיל 19 אכן עשיתי זאת.
"כשעלינו לארץ עברנו לתל אביב ומשפחתה של דינה עברה לירושלים. גרנו עם אחיותיה של אמי - שלוש משפחות בדירה אחת. היה מקרר אחד לכולם ולכל משפחה היו גומיות בצבע אחר על כלי האוכל, ואמא תמיד הזהירה אותי שלא אקח בטעות אוכל לא שלנו. אבל היכולת שלהן להסתדר היתה דבר מדהים.
1947. גדעון אוברזון, בן ארבע, עם הוריו ליביה ומירוסלב בספליט, יוגוסלביה
"המשפחה היתה משפחה של אמנים, אנשים עם שמחת חיים. אמא היתה זמרת אופרה, עד שהשחפת לא הותירה לה אוויר לשירה, ואבא היה נגן צ'לו שהתפרנס מנגינה בבתי קפה בתזמורת שכללה גם אח וגיס של אמא. אני עדיין זוכר את התכונה בבית לפני כל יציאה של שלושת הגברים לעבודה.
"יום אחד אבא שלח אותי להביא קרח למקרר, וכשחזרתי קיבלתי ממנו סטירה מצלצלת כי חצי מבלוק הקרח נמס בעת שהתעכבתי ברחוב. מבחינת אבא שלי, לא ייתכן שאתה משלם לבלוק שלם ומקבל רק חצי. בכל פעם שבכיתי או התעצבנתי על הנוקשות שלו ושאלתי 'למה?', אבא היה משיב: 'משלוש סיבות. אחת כי אמרתי, שתיים כי אמרתי, ושלוש כי אמרתי'. הוא לא נתן הסבר לשום דבר. זה גרם לכך שלא היה לנו ממש קשר.
"בגיל 17 הוריי רצו לתת לי דרייב תרבותי לחיים לפני שיהיה מאוחר מדי, שאראה את העולם הגדול לפני שמכבש הצבא יהרוס אותי. אמא אמרה: 'אני לא יכולה לשלוח את הילד היחיד שלי לצבא, שיחזור ברברי', אז שלחו אותי לפריז לגור אצל בני משפחה, ללמוד ולקבל חינוך אירופי. הייתי אמור ללמוד בלט קלאסי, אבל אחרי כמה שיעורים ראיתי שזה לא בשבילי. הייתי צריך להצדיק את השהייה בחו"ל, לימודי אדריכלות אורכים ארבע שנים והצבא אישר לי רק שנתיים, אז נשאר תחום האופנה.
"כשחזרתי לארץ הייתי בן 19 שראה את העולם הגדול, וכבר לא הרגשתי שאני יכול לגור בבית. הצבא סירב לגייס אותי בגלל לחץ דם גבוה, אז כדי לעבור לגור מחוץ לבית התחתנתי עם דינה, ובגיל 20 כבר נולדה בתנו הראשונה. חטפו אותי מיד לעבודה במפעל סריגה, ובמקביל פתחנו סטודיו לאופנה. הוריי תמיד ריחפו מעל, ניהלו אותי, אף שלא כל כך היה בינינו דיאלוג. בסופו של דבר, מבחינה מקצועית הם כנראה עשו את הדבר הנכון בשבילי".
