• תפריט
מוסף כלכליסט 10.2.11

מרטי פארטי, לא תאמינו מה סיפרתי

מרטין פרץ, המו"ל והבעלים של המגזין המשפיע "הניו ריפבליק", היה במשך שלושה עשורים אחד האנשים החזקים בתקשורת האמריקאית, עד שהתבטאות מיותרת אחת שלחה אותו לשבעה חודשי גלות מרצון בישראל. בראיון למוסף כלכליסט מספר הפרובוקטור הליברל למה הוא מאוהב בברק, נגעל מפרס, ואיך זה שלמרות המתקפה עליו הוא עדיין חושב שמוסלמים לא מסוגלים לנהל סניף דואר

שי אספריל 10:2510.02.11

1.

גבר גדול מידות נכנס באחד הבקרים השבוע למסעדת אורנה ואלה בתל אביב. עיניו הירוקות, הזעירות, פונות אל המלצר. זה מוביל אותו אל שולחן צדדי. שום זוג עיניים אינו מופנה אליו. האנונימיות הזו היא פריבילגיה שאין לו בניו יורק, בוסטון או וושינגטון.

 

כבר שנים שמרטין פרץ לובש רק בגדים כהים (בדרך כלל רק שחור, לפעמים מגוון בכחול כהה), וגם באותו בוקר לא חרג מהכלל. מי שמכיר אותו אומר שזה הדבר הצפוי היחיד באיש הזה. לאורך עשורים רבים הוא נהנה לתקוף, להרגיז, לקומם, ללכת באופן קבוע נגד הזרם התורן. אלא שהזרם נקם, לראשונה, לפני חמישה חודשים. והפעם הוא כנראה לא ייצא מזה כל כך בקלות.

 

פרץ (72) הוא בעשורים האחרונים אחת הדמויות המשפיעות והמורכבות של אמריקה הראשונה. זו אמריקה שנחשפת לעתים רחוקות בתקשורת. היא כוללת בין היתר את החברה הגבוהה במנהטן, הממשל בוושינגטון והקהילות המשגשגות שנוצרו סביב אוניברסיטאות ליגת הקיסוס. בציבור הספציפי הזה הגיוון האנושי קטן מאוד. רובם לבנים צחורי שיניים, נצר לשושלות מלומדות, בעלות עוצמה, ובעיקר עשירות מאוד.

 

פרץ תמיד רצה להיות כזה, ואפשר לומר שגם הצליח לא רע. מבן מהגרים עני וחתרן הפך למו"ל של אחד המגזינים המשפיעים באמריקה ולמרצה פופולרי ומוערך באוניברסיטת הרווארד. אלא שמשהו לא נתן לו מנוח. זה לא היה רק מבנה האישיות הקשה, השתלטני, הרואה את העולם בשחור או לבן, כמו הלשון הפרועה שלו. אף שלימד סוציולוגיה בהרווארד ועמד בראש מגזין שנחשב לליברלי, לא חשש לשחרר פעם אחר פעם התבטאויות מעוררות מחלוקת, נוקבות מדי, גזעניות לפעמים. אבל החברה הליברלית ניאותה לכופף את הראש, להבליג, כפי שלעתים עושים אנשים היודעים שלתקוף את אחד האנשים החזקים בתקשורת האמריקאית זה לא תמיד רעיון טוב.

 

אלא שלפני חמישה חודשים נגמרו ימי החסד של מרטין פרץ. הוא הלך צעד אחד רחוק מדי. היום, כשמקלידים את שמו בגוגל או כשקוראים על אודותיו בוויקיפדיה, צף מיד הצל השחור הזה. בגללו, בסופו של דבר, הוא נמצא עכשיו בישראל.

זה קרה בספטמבר האחרון, בימים שבהם נערכו הפגנות נגד הכוונה להקים מרכז מוסלמי בגראונד זירו - אחד מסמליה של ניו יורק. באחד המאמרים שפרסם בבלוג שלו, The Spine (עמוד השדרה), תקף את האסלאם כפי שעשה פעמים רבות בעבר. בין היתר כתב כי חייהם של המוסלמים זולים לעומת חייהם של בני דתות אחרות, והוא בספק אם בארצות הברית הם ראויים ליהנות מזכויות היסוד המוענקות להם על ידי התיקון הראשון לחוקה. המשפט הזה היה יותר מדי. אנשי אקדמיה ועיתונאים, פעילי זכויות אדם ומוסלמים רבים, וגם החברים הרבים שאסף במרוצת השנים הבינו כי הפעם פרץ חצה את הגבול העדין, הבלתי נראה לעתים, שבין פרובוקציה לגזענות ממש, כשהכניס לדיון את החוקה האמריקאית (התיקון הראשון אוסר לפגוע בזכויות יסוד של האזרחים, ובהם חופש הדת וחופש הביטוי). ההתקפה עליו היתה מאסיבית. שבוע לאחר מכן פרסם התנצלות בבלוג שלו, אבל זה היה מאוחר מדי.

 

"לא אמרתי שום דבר שלא אמרתי בעבר מאה פעם. החיים של המוסלמים זולים לעומת החיים של בני דתות אחרות. הורגים אותם הרבה יותר. מה שכן, אמרתי משפט אחד טיפשי מאוד. לומר שהם לא יכולים ליהנות מהזכויות של התיקון הראשון זה אידיוטי. פשוט לא חשבתי. זו הבעיה בבלוגים האלה. אתה כותב, לא קורא את מה שכתבת ושולח", הוא אומר לי ולוגם מהקפוצ'ינו. טיפה זולגת על חולצתו.

 

"ביל הוא טיפוס מושחת ומתועב והילארי היא אשה בלי עקרונות. היא לא מאמינה בכלום" "ביל הוא טיפוס מושחת ומתועב והילארי היא אשה בלי עקרונות. היא לא מאמינה בכלום" צילום: אי פי אי

 

פרופ' אריק אלטרמן, היסטוריון מאוניברסיטת CUNY בניו יורק, הוא אחד ממבקריו החריפים של פרץ. אלטרמן מתכתב איתי באימייל וקורא לפרץ "גזען בודד ועלוב". לדבריו, לאורך השנים פרץ קרא למוסלמים בשלל שמות בלתי מתקבלים על הדעת ובכל זאת לא זכה לביקורת שלה הוא ראוי. "פרימיטיבים, ברברים, אלימים, לא מהימנים, אכזרים, לוחמניים, לא יכולים לנהל סניף דואר, רצחניים, גרוטסקיים, ואלה רק חלק מהכינויים", הוא מציין. באמריקה סלחו לפרץ שוב ושוב. עד שנגע בחוקה, הפרה הקדושה של הדמוקרטיה האמריקאית.

 

זו אולי הסיבה לכך שההתנצלות החלקית לא הספיקה. המו"ל ששלט ב"ניו ריפבליק" במשך יותר מ־30 שנה, האיש שמחזיק בשבעה דוקטורטים לשם כבוד, הוקע מהחברה. העיתונאי המוערך וזוכה הפוליצר ניקולס קריסטוף מ"הניו יורק טיימס" תהה מה היה קורה לו במקום המילה מוסלמים היה מישהו אומר ששחורים או יהודים אינם זכאים להגנת החוקה האמריקאית. 500 חברי סגל באוניברסיטת ברנדייס הגישו עצומה המגנה את פרץ, והנהלת אוניברסיטת הרווארד יצאה בהודעה חריגה לתקשורת ובה מסרה כי היא חשה שהתבטאויותיו מעוררות בה "חוסר נוחות". "עשו לי תלייה ציבורית", הוא אומר לי בטון קר, ובאותה הזדמנות מבקש מהמלצר שהקרואסון יגיע מחומם, כפי שהאמריקאים אוהבים.

 

חודש לאחר תלייתו הציבורית ארז את המזוודות ונחת בנמל התעופה בן־גוריון. לאחר שנים של לחימה בלתי פוסקת החליט מרטי פרץ שהוא מגיע לתל אביב לשבעה חודשים כדי להתנקות. בעיני רוחו עדיין ראה את היום ההוא, שבו נכנס לקמפוס בהרווארד, רועד מבושה ובדידות, ו־40 מפגינים המתינו לו עם שלט גדול שעליו נחקקה הכתובת: "מרטי פרץ הוא עכברוש גזען".

 

מרטין פרץ מרטין פרץ צילום: עמית שעל

 

2.

הוא נולד בניו יורק למשפחת פליטים פולנים שהיגרו מאירופה לפני עליית הנאצים לשלטון. הוריו היו חילונים, ציוניים וחובבי יידיש, נצר לסופר היידיש י"ל פרץ. הוא סיים את התיכון בגיל 15 ועבר ללמוד בברנדייס, אוניברסיטה יוקרתית במדינת מסצ'וסטס שמחצית מהסטודנטים בה יהודים. בברנדייס נחשף לחיי האריסטוקרטיה היהודית־אמריקאית, השונים כל כך מאלו של היהודים שהכיר בברונקס. אחד המרצים שלו היה מקס לרנר, איש אקדמיה, פובליציסט ובוהמיין. "הוא יצא עם אליזבט טיילור ומיודד עם יו הפנר. אלה החיים שרציתי", אמר בראיון שהעניק לפני חודש ל"ניו יורק טיימס מגזין". בגיל 19 החל את לימודי הדוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת הרווארד, ולאחר שקיבל את התואר נשאר ללמד קורסים במדעי החברה. שם התיידד עם הצ'לן הווירטואוז יו־יו מה, גורו המניות ג'ים קריימר וסגן נשיא ארצות הברית לשעבר אל גור. עד היום הוא בקשר עם שלושתם. בהרווארד הכיר גם את הסטודנטית העשירה אן לבואיז פארנסוורת', נצר למשפחת זינגר, אשר עמדה בראש תאגיד זינגר המייצר מכונות תפירה. השניים נישאו ב־1967 והפכו לזוג מרכזי בחיי החברה הגבוהה בצפון־מזרח ארצות הברית עד גירושיהם, לפני ארבע שנים. פרץ מודה כי אחת הסיבות לגירושים היא חוסר נאמנות מצדו, ובשל העדפותיו המיניות שאותן הגדיר"מורכבות". לשניים שני ילדים המתגוררים בניו יורק: ג'ס, במאי קולנוע, ויבגניה, כתבת בידור של המגזין "ואניטי פייר".

 

השכל של פרץ הביא אותו להרווארד, אבל רק הנישואים לבת עשירים הפכו אותו לאחד מהם. הוא לא היה חוקר מצטיין. בניגוד לעמיתיו לאוניברסיטה, הוא העדיף לא לשקוע במחקרים שהיו מעניקים לו קביעות, ולא היסס לשחוט פרות קדושות בשיעורים שהעביר. הקריירה באקדמיה היתה עבורו תחביב נחמד. ההון של אשתו גם אפשר לו לרכוש ב־1974 את מלוא מניות "הניו ריפבליק", מגזין ליברלי ותיק ומוערך שעסק בענייני פוליטיקה, כלכלה ואמנות, אשר לאורך שנות קיומו (הגיליון הראשון שלו פורסם ב־1914) התהדר בשלל כותבים נערצים, ובהם תומס מאן, וירג'יניה וולף וג'ורג' אורוול. עבור המגזין שילם פרץ 380 אלף דולר, ומינה את עצמו לתפקיד המו"ל ולאחר מכן גם לעורך בפועל.

 

"הוא בסיטואציה לא קלה. לאובמה אין שום קשר רגשי למדינת ישראל" "הוא בסיטואציה לא קלה. לאובמה אין שום קשר רגשי למדינת ישראל" עטא עוויסאת

 

"הניו ריפבליק" היה בעצם גילום אישיותו של פרץ. שניהם אינטליגנטים, רהוטים ומכוונים ישר אל לב האליטה. סקרים הראו שרוב קוראיו של העיתון הם גברים לבנים אמידים ומשכילים. גם צדדים אחרים באישיותו של פרץ התגלמו בעיתון. אף שהגדיר עצמו כעיתון בעל נטייה פוליטית מרכזית־שמאלית, יחסו האוהד כלפי הציונות העמיד אותו מימין לתומכיה המובהקים של ישראל במפלגה הרפובליקנית.

 

אני שואל אותו אם נכונה השמועה שלא קיבל לעיתון עיתונאים שביקרו את ישראל. "כן", הוא אומר בלי להסס, "אני לא מבין מה כל כך מפתיע שבעלים של עיתון רוצה להעסיק אנשים שתומכים בישראל. זה הרי מה שקורה בכל העיתונים. המו"ל רוצה אנשים שישרתו את הקו שלו".

 

השינוי שעבר "הניו ריפבליק" בתקופתו של פרץ עורר ביקורת עזה. במאמר שנקרא "בעיית המרטי פרץ שלי", שפורסם ביוני 2007 במגזין "האמריקן פרוספקט", כתב פרופ' אריק אלטרמן כי פרץ הפך את "הניו ריפבליק" ממגזין דעתני וליברלי למגזין פשרני שתומך בפעילויות שנויות במחלוקת של הממשל הרפובליקני, דוגמת ביטול התמיכה הכלכלית בניקרגואה בשנות השמונים בידי רונלד רייגן והיציאה ללחימה בעיראק ב־2003. אך מעל לכל תמך "הניו ריפבליק" באופן בלתי מתפשר במדיניותה של ממשלת ישראל, ולא משנה מי עמד בראשה. במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת היהודי "מומנט" אלטרמן כותב: "המגזין תחת פרץ האמין בכך שישראל תמיד צודקת והמבקרים שלה תמיד טועים".

 

"הוא ראש קטן וחכם, כמו לארי סאמרס. אין בפולטיקה אנשים שחושבים מהר כמוהו" "הוא ראש קטן וחכם, כמו לארי סאמרס. אין בפולטיקה אנשים שחושבים מהר כמוהו" צילום: עטא עוויסאת

 

פרץ אוהב לחשוב על עצמו כעל אדם שנוי במחלוקת, וככזה גם המגזין שנבנה בצלמו סבל מכמה שערוריות עיתונאיות משמעותיות. ב־1993 פרסם המגזין כתבה שתקפה את רפורמת הבריאות שניסה להוביל ביל קלינטון, בעידודם של מתנגדים רפובליקנים. לאחר בדיקה התברר כי חלק משמעותי מהעובדות בכתבה היו שגויות ולא נבדקו כהלכה. שנה מאוחר יותר פרסם המגזין מאמר שערורייתי של פרופ' צ'רלס מאריי, אשר טען כי מנת המשכל של שחורים נמוכה משל לבנים. בסוף שנות התשעים פרסם במגזין העיתונאי סטיבן גלאס סדרת כתבות מרשימה שהתבררה כמפוברקת מהיסוד. חשיפת העניין, וכן פיטוריו של גלאס, זכו לסיקור בכלי תקשורת בכל העולם וידועים עד היום כאחת משערוריות העיתונות הגדולות בהיסטוריה של אמריקה. הסיפור כולו אף זכה לעיבוד קולנועי ב־2003 בסרט "חשיפה". שנים מאוחר יותר, כשגלאס ביקש להתמנות לעורך דין ונערך לו שימוע בשל הפברוקים, דווקא פרץ מכולם היה הראשון להתייצב להעיד לטובתו. "הוא איש מבריק שאצה לו דרכו", אמר בראיון שהעניק לפני כמה שנים. מכריו של פרץ מסכימים כי הוא מומחה להקמת אויבים לעצמו, אולם הוא ילך עד הקצה השני של העולם כדי להיות נאמן לידידיו.

 

ב־2002 מכר פרץ שני שלישים מאחזקותיו לצמד הפיננסיירים היהודים מייקל שטיינהרדט ורוג'ר הרטוג, שאותם הוא מכיר מהגילדה היהודית של מנהטן, בתמורה לכ־5 מיליון דולר. "עיתונות זו דרך לצבור השפעה אבל גם להפסיד כסף. רוב השנים המגזין הפסיד כסף, וגם כשהרוויח אלה היו סכומים מגוחכים של כמה מאות אלפי דולרים", הוא מודה.

 

אלא שהפיננסיירים היהודים לא אהבו להפסיד וביקשו להיפטר מהשקעתם. ב־2007 התגרש פרץ מאשתו והיה זקוק לכסף. באותה שנה מכר את שארית אחזקותיו לחברת Can-West הקנדית, אך ב־2009, כשזו עמדה לפני פשיטת רגל, קנה את המניות בחזרה, עם שמונה שותפים בוגרי אוניברסיטת הרווארד, בתמורה לכמה מיליוני דולרים.

 

לפני חודש ולאחר הסערה הוא החליט בעצת שותפיו לפרוש מתפקיד פעיל בעיתון, לסגור את הבלוג ולנסוע לחופשה ארוכה בישראל.

 

3.

אז עכשיו מרטין פרץ מסתובב בתל אביב. לדבריו, יישאר פה עד מאי. הוא שונא את ירושלים, "בגלל הבניינים הגבוהים והמגעילים, בגלל הבעיה החרדית והבעיה הערבית". מצד שני, הוא מאוהב בתל אביב, שם אין ערבים וחרדים והבניינים הגבוהים אינם מגעילים אותו. הוא אפילו שוכר דירה בקומה ה־19 של אחד מהם. בין הפעילויות המועדפות עליו אפשר למנות הליכה לתערוכות, ישיבה במסעדות יוקרה והוראת אנגלית בבית הספר התיכון ביאליק רוגוזין. פרץ מלמד שם קבוצה קטנה של חמישה תלמידים. שלושה מהם הם בני עובדים זרים. הוא לקח אותם ביום שישי להופעה של מיומנה, והזמין אותם לאברקסס צפון של השף אייל שני.

 

"אני מאוכזב מאוד מהנשיא. קניתי משהו והוא לא מתאים" "אני מאוכזב מאוד מהנשיא. קניתי משהו והוא לא מתאים" צילום: בלומברג

 

את שאר יומו הוא מעביר בקריאה (עיתונות ופרוזה, גם ישראלית, ובעיקר מאיר שלו ועמוס עוז) ובמפגש עם חברים. הוא מספר שמאז ומתמיד היה מעודכן לפרטי פרטים בנבכי הפוליטיקה הישראלית, לעתים קרובות מפי הסוס. הוא מקורב לאפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, לסטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, ומגדיר עצמו גם כידיד של בנימין נתניהו.

 

"אני מכיר את ביבי 30 שנה", הוא מספר, "עשינו טיול לנגב בשנות השבעים, ומאז אנחנו בקשר. הוא איש חכם שאוהב לדבר. בכל מה שקשור ליחסי ישראל־ארצות הברית הוא מתמודד עם סיטואציה לא קלה. אובמה הוא הנשיא הראשון מאז אייזנהאואר שאין לו שום קשר רגשי למדינת ישראל, וכל ראש ממשלה אחר שהיה בישראל בתקופה של אובמה היה זוכה ממנו לאותו היחס".

 

הוא מחבב את אהוד ברק ונוהג לרטון על כך שהישראלים כל כך שונאים את שר הביטחון שלהם. "זה פשוט מגעיל. אי אפשר לומר משהו אחד בזכותו בארוחות ערב ולצאת מזה בשלום", הוא אומר, מחייך. גם את ברק הוא מכיר שנים, אפילו טרם ימיו כרמטכ"ל. "הוא ראש קטן וחכם. כמו לארי סאמרס (לשעבר שר האוצר של ארצות הברית). אין בפוליטיקה הרבה אנשים שחושבים מהר כמותם. בצבא האמריקאי מעריכים אותו, אבל אתם שונאים אותו. יש לו בעיות אישיות, נכון, אבל אף אחד לא מושלם".

 

גם אולמרט הוא חבר, עוד מהתקופה שבה כיהן כיו"ר קרן ירושלים ואולמרט היה ראש העירייה. "הוא היה ראש עירייה טוב ונתן תקציבים טובים למוסדות התרבות בעיר", נזכר פרץ, "זה להבדיל מטדי קולק, שהיה אוהב שיראו שהוא הולך לשתות קפה אצל ערבים אבל בתקופתו הזבל היה עומד ברחובות. קולק גם אהב מאוד עשירים. אם הוא היה נכנס לחדר והיה שם אדם עשיר, דבר ראשון שהיה עושה היה לגשת אל העשיר כדי ללחוץ לו את היד. בפעם הראשונה שהוא פגש את אשתי הוא נתן לה ענק יהלומים. הוא היה לקקן, אבל גם הוא וגם אולמרט היו ראשי עיריות מצוינים, שלא כמו המשוגע שבא אחריהם, לופוליאנסקי".

 

המגזין "הניו ריפבליק". במשך עשרות שנים נחשב לאחד העיתונים הליברליים המשפיעים באמריקה המגזין "הניו ריפבליק". במשך עשרות שנים נחשב לאחד העיתונים הליברליים המשפיעים באמריקה

על אביגדור ליברמן, ומנגד - על שמעון פרס, יש לו רק דברים רעים להגיד. "ליברמן הוא בריון. אני יכול לומר שההתנהגות שלו אחראית באופן חלקי למצב הקשה של ישראל ביחסי חוץ. האפיזודות הטרגיות־קומיות שלו ממש פוגעות בישראל. לגבי פרס, אני פשוט לא אוהב אותו. הוא בן אדם מוזר. פעם הייתי אצלו עם גרושתי בארוחת ערב, והיו שם כמה אנשים שאחת מהם אמרה משהו ואז פרס צעק עליה לעיני כולם. השפיל אותה. אבל לך תדע, אולי אנשים משתנים. הנה, עכשיו מדברים על צחי הנגבי כאדם שיחזור לפוליטיקה ויעשה פשרות. אני זוכר אותו כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית והרביץ לערבים עם שרשראות. אגב, בעניין של פרס, הכי גרוע בעיניי הוא שהוא מוכר לאנשים את הסיפור של המזרח תיכון חדש. איזו הונאה. הוא משחרר הצהרות כל הזמן וכל הבולשיט הזה, אף על פי שהוא מבין כמו כולם שלא יהיה הסכם שלום בזמן הקרוב".

 

גם אובמה, שפרץ תמך בו לאורך כל הדרך, הוא אכזבה קשה בעיניו. "האמנתי ותמכתי באובמה כשהוא אמר לי שיהיה מחויב לישראל, וטעיתי. אובמה לא מונע מהסיפור היהודי אלא מהסיפור המוסלמי. במהלך כהונתו אובמה הביע ארבע פעמים תמיכה בחיג'אב. אם אתה נשיא ליברלי ומערבי, לפחות אל תגיד כלום".

 

אתה מבין למה הוא תומך במהפכה המצרית?

"משום שיש בה יסודות אסלמיסטיים. תראה שבמהפכה באיראן הוא לא תמך, אף שהממשל האיראני נצי לממשלת ארצות הברית, ואילו במהפכה בקהיר הוא תמך אף שמובארק הפגין נאמנות כלפי הממשל האמריקאי. הסיבה פשוטה, באיראן המהפכה היתה חילונית לגמרי וביקשה למחות השפעות אסלמיסטיות. במצרים, לעומת זאת, האחים המוסלמים לוקחים חלק במהפכה, וכשמובראק יעזוב, הם יכולים לעלות לשלטון".

 

אז לא תבחר בו שוב?

"תראה, אני מאוכזב מאוד מהנשיא וזה קורה. קניתי משהו והוא לא מתאים. עם זאת, אני מודה שקשה לי לבחור ברפובליקנים. תמיד יש לי תחושה שהיד שלי תקפא כשאצביע עבורם".

 

לא הערכת גם את הנשיא הדמוקרטי הקודם, נכון?

"אני לא אוהב לא אותו ולא אותה. ביל קלינטון הוא טיפוס מושחת ומתועב. הוא מוכר את הקשרים שלו בתמורה לכסף, והילארי קלינטון היא אשה בלי עקרונות. היא לא מאמינה בכלום".

 

השבוע דווח ש־AOL רכשה את בלוג האקטואליה "האפינגטון פוסט" מידי העיתונאית אריאנה האפינגטון ב־315 מיליון דולר. אקזיט ראשון מסוגו. הופתעת?

"אני לא מופתע. AOL עשו כרגיל עסקה גרועה והאפינגטון הרוויחה. נו, תמיד היא אהבה כסף".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x