• תפריט
מוסף כלכליסט 6.1.11

מועדון המוחות המופלאים

משרד החינוך גיבש קבוצה של מחונני־על שמונה בסך הכל 14 תלמידים מכל הארץ. כולם בעלי אייקיו שמתחיל ב־160, סקרנים להחריד ומתעניינים באובססיביות בנישות קטנות בפיזיקה, כימיה, ביולוגיה ובלשנות. הם העתיד של מדינת ישראל. אם היא לא תיתן להם להיעלם לחו"ל או לשקוע בבינוניות בדרך

"זה חלום של שמונה שנים שהתגשם", מספרת ל"מוסף כלכליסט" שלומית רחמל, מנהלת האגף למחוננים ומצטיינים במשרד החינוך זה 15 שנה. רחמל החלה כמחנכת כיתות מחוננים לפני כ־20 שנה, ומספרת שנתקלה שוב ושוב בתופעה שכינתה "המחונן שבין המחוננים". "כשאוספים את כל הילדים הכי חכמים לכיתה אחת, כמעט תמיד נוצרים פערים חדשים: רוב המחוננים טובים מאוד בכמה תחומים, וכמעט תמיד יש אחד או שניים שמתעלים על כולם בכמה רמות. החבר'ה האלה הם פנומנים ממש.

 

"כשהייתי מורה להיסטוריה, בתחילת שנות התשעים, היה לי תלמיד אחד בכיתה ט' שאני לא שכחתי עד היום. מורים להיסטוריה רגילים לראות עמודים על עמודים של מריחות, גם בכיתות מחוננים כמו זו שבה לימדתי. כשכל הילדים היו כותבים מבחנים עם 3–4 עמודים לתשובה, הילד ההוא כתב את כל התשובה תמיד בעמוד פוליו בודד, ולעולם לא היה חסר בה כלום. בעיניי התשובות שלו היו כמו תמונה על הקיר. אותו תלמיד גם כתב שירים וגם היה עילוי בפיזיקה. זה היה משהו יוצא דופן, שפשוט הלך לאיבוד כי לא יכולנו להעניק לו את התמיכה הספציפית שהוא נדרש לה.

 

"לפני שמונה שנים, כשכבר עבדתי באגף למצטיינים במשרד החינוך, ראיתי תוכנית בבתי ספר בארצות הברית שעונה בדיוק לבעיה הזאת במימוש הפוטנציאל האמיתי של המחוננים ביותר. זו היתה תוכנית מבוססת על מפגשים אחד על אחד עם 'מנטור' בעל שיעור קומה, פרופסור מאוניברסיטה מובילה, שעוזר לילד לדחוף את היכולות שלו לקצה. מאז רק חשבתי איך מביאים את זה אלינו".

 

בשנת 2009 הותנע הפרויקט של רחמל לראשונה, הודות למימון של 800 אלף שקל מצד קרן לגאסי. הוא החל במסע איתור כלל־ארצי של "מחונני־על" בעזרת מכון סולד שזוהי התמחותו, והמשיך בסינון קפדני בכמה סבבים, שבסופו הצטברה רשימה של 14 תלמידים בלבד מתוך עשרת אלפים תלמידים המוגדרים על ידי משרד החינוך כ"מחוננים" (בערך 2% מכלל אוכלוסיית התלמידים). אלו ה־14 עם האייקיו, המוטיבציה והכישרונות יוצאי הדופן ביותר, המחוננים שבין המחוננים.

 

זה כשנתיים הילדים האלה הם הפרויקט האישי של רחמל: לכל אחד מהם הוצמד איש אקדמיה בכיר המתמחה בתחום שבו הילד מגלה עניין, והוקצה להם פרויקט מחקר שעליהם להגיש בתוך שנה. במקביל משרד החינוך דואג למפגשים קבוצתיים של כל ה־14, שתפקידם לסייע בהפגת חלק מהקשיים הנפשיים.

 

"חלק מהילדים האלה יגיעו רחוק איתנו או בלעדינו, אבל חלק לא יגיעו. אחוז גדול מהילדים שנולדו גאונים לא מממשים לעולם את הפוטנציאל שלהם מכיוון שלא זכו להזדמנות מבחינה רגשית, מבחינת יכולת כלכלית, ומבחינת הבית שיודע להעריך השכלה וידע. צריך להבין שהחיים של הסופר־מחוננים האלה די מסובכים. חלקם סובלים מחוסר בגרות רגשית, מקשיים חברתיים, משיעמום. לא כולם מצליחים למצוא את מקומם. חלקם אפילו נושרים מבית הספר. המסגרת שלנו, שמודעת לכל הצרכים שלהם, יכולה לשנות להם את החיים. כולנו נרוויח מזה ברפואה, במדעים ובטכנולוגיה, ואולי גם, אם נפגע כמו שצריך, גם בפרסי נובל".

 

חוקר החלקיקים

אוהד ממרוד, בן 16 מאשדוד סטודנט לתואר שני בפיזיקה

 

אוהד ממרוד, הנמצא בעיצומם של לימודי תואר שני בפיזיקה במכון ויצמן, אומר שיש לו מזל. הוא מדבר על הגובה שלו: 1.85 מ'. "אחרת זה יכול היה להיות מביך", הוא מסביר. הגובה מטשטש כבר כמה שנים את העובדה שהוא לומד עם סטודנטים שגדולים ממנו כמעט בעשור. גם סגנון הדיבור הוא חלק מההסוואה המוצלחת. המשפטים יוצאים מפיו במהירות אך נתפרים בזהירות בלשון מיומנת, כאילו נכתבו ושוכתבו בראשו מאות פעמים. אפילו ביטויים שגורים נשמעים אצלו אחרת לגמרי. "לקרוע את התחת" הופך ל"לקרוע את הישבן", היי וביי ל"שלום" ו"להתראות", וכשהוא מבקש להבהיר שיש נושאים שהוא מבין בהם במיוחד, הוא אומר "אני מכיר את זה לפני ולפנים". רק לחייו הסמוקות באופן תמידי רומזות בעדינות שהוא עדיין בגיל ההתבגרות.

 

אוהד ממרוד. "להשיג דוקטורט בגיל 20 זאת ממש לא המטרה" אוהד ממרוד. "להשיג דוקטורט בגיל 20 זאת ממש לא המטרה" צילום: אוראל כהן

 

אם גאונות היא תמהיל של כישרון וטיפוח, ממרוד הוא דוגמה לכישרון יוצא דופן שאינו מוטל בספק, אבל גם לטיפוח פנומנלי. אביו, ד"ר יוסי ממרוד, הוא מרצה לפילוסופיה שהחליט להפוך את הסקרנות שבנו החל לגלות מגיל צעיר לפרויקט אישי. "הוא השתעמם מרוב המשחקים שהבאנו לו. אז המצאתי עבורו משחק 'מבוכים ודרקונים' לימודי שמבוסס על מתמטיקה", מספר ממרוד האב. "הוא קלט את זה במהירות אדירה. בגיל 5 הוא כבר שלט במתמטיקה ברמה של ילד בכיתה ו'. בגיל 6 היועצת בבית הספר אמרה לנו להפסיק לדחוף אותו קדימה, כדי שלא ישתעמם בבית הספר. אבל אז זה כבר היה מאוחר מדי. הוא התחיל לרוץ קדימה עם ספרים לבד ולא היה צריך אותנו. הוא בלע את כל הספרים שהיו לנו בבית ואחר כך עבר לספרות יותר רצינית.

 

"ניסינו לקחת אותו למישהי שמתמחה במחוננים שעובדת בתל אביב", נזכר ממרוד האב. "הדרך לשם היתה מאוד מיוחדת, כי ישבנו בדרך בפקקים של איילון במשך שעות. הדרך היתה חשובה יותר מהחוג. מבחינת השאלות, הוא נהנה מכך שכל תשומת הלב מרוכזת בו. כל הדרך רק אני והוא מדברים. אני זוכר נסיעה אחת, שאוהד שאל אותי מה המהירות הכי גדולה שאפשר להגיע אליה. אמרתי מהירות האור, 300 אלף ק"מ לשנייה. אז הוא שאל 'על כמה אתה נוסע עכשיו', אמרתי 90 קמ"ש. הוא אמר לי: 'בוא נחשב בכמה מהירות האור גבוהה יותר מהמהירות של המכונית'. אמרתי לו: חכה שנגיע, אל תפריע לי להתרכז בנהיגה, אז הוא חזר אליי לבד עם תשובה. כשילד עושה לך כאלה דברים ברור לך שמשהו יוצא דופן". גם ממרוד זוכר את הנסיעות האלה: "אני זוכר שהיו פעמים שלא זכרתי מה היה השיעור בכלל, אבל זכרתי מה היה בדרך".

 

"באיזשהו שלב כשרצה לדעת יותר על פיזיקה", ממשיך האב, "סביב גיל 11, קניתי ספר בפיזיקה כדי לענות לו על שאלות, כי מיצינו את ניוטון ואת פיזיקת הקוואנטים. תכננתי לקרוא אותו בעצמי במהלך השבוע כדי לענות לו על שאלות, אבל אז ראיתי שהוא כבר באמצע הספר, ואז הבנתי שהוא קורא ישר ולא צריך אותי בדרך. בגיל 12 הוא התחיל אוניברסיטה".

 

בתוך זמן קצר הוא אותר על ידי משרד החינוך, ומשם הוצמד לו כ"מנטור" פרופ' אהוד דוכובני, מומחה לפיזיקת החלקיקים. עבודת המחקר שעשה ממרוד בסיועו, "התנגשות פרוטונים והתפרקותם בתוך מאיץ חלקיקים", היא גם זו שסייעה לו להתקבל ללימודי התואר השני והיוקרתי במכון ויצמן. כיום הוא עדיין מגיע פעם בשבוע לבית הספר, לכמה שעות, רק בשביל להיות מעודכן במתרחש. "להשיג דוקטורט בגיל 20 זאת ממש לא המטרה שלי", הוא מסכם, "אני רוצה לעסוק במחקר בתחום פיזיקת החלקיקים, באבני הבניין שמהם הכל נוצר. התארים, ההישגים בגיל צעיר, זה לא חשוב לי. אני רק רוצה את הכלים להבין את הדברים".

 

תואר ראשון באוטובוס

מיכאל מיכלשווילי, בן 17 מרמלה מסיים תואר ראשון בכימיה

 

הפגישה עם מיכאל מיכלשווילי מתרחשת בבית סבתו בבניין הנמצא באחת השכונות הוותיקות ברמלה, שנראה כאילו קפאה אי שם בשנות ה-60 או ה-70. את הקירות מכסות תמונות של נכדים וכלותיהן, כולן במסגרת זהב עבה. סבתא מגולי מגישה לנו כיבוד ומיד נעלמת לחדר השינה.

 

מיכלשווילי נמצא בשלבי סיום של תואר ראשון בכימיה באוניברסיטה הפתוחה. הוא מהמבריקים שבבוגרי תוכנית מחונני־העל של משרד החינוך, ומצטיין באופן גורף בכל מה שהוא נוגע בו. אני שואלת אותו במה התמחה במהלך עבודות המחקר שלו. "זיכרון של חיידקים בהסתגלות לסביבה חדשה, ובניית סימולציות ממוחשבות לתיאור המודל", הוא מסביר.

  

מיכאל מיכלשווילי. "אין לי בעיה ללמוד בכל מקום" מיכאל מיכלשווילי. "אין לי בעיה ללמוד בכל מקום" צילום: אוראל כהן

 

מיכלשווילי מתנשא לגובה של יותר מ־1.80 מ'. הוא הולך ארבע פעמים בשבוע לחדר כושר ורץ פעמיים בשבוע. בכל הקשור לגודל פיזי, הוא נראה לגמרי כמנחה - בטח לא כתלמיד שצוות אליו.

 

"אני הולך לחדר כושר כדי לא לקבל כאפות כמו כל המחוננים", אומר מיכלשווילי. "אני מאוד גדול, זה עניין פיזיולוגי, ההורים שלי גם גדולים. מכיתה א' אני זוכר שאני גבוה מכולם בראש, אז לא מתקרבים אליי, אני מהמחוננים עם המזל", הוא צוחק.

 

עד לפני שלוש שנים למד באשדוד, אבל לאחר שהוריו התגרשו נאלץ לעבור לגור עם אמו ואחותו בדירת סבתו ברמלה. חדר העבודה שלו הוא פינת מחשב בסלון, והמיטה שלו היא הספה הקטנה, שכלל לא ברור איך הוא נכנס לתוכה.

במשך שנה, לאחר הגירושים, המשיך להגיע לבית הספר באשדוד בנסיעה בת שעה וחצי לכל כיוון בשני אוטובוסים כדי לסיים את שנת הלימודים, עד שעבר לגימנסיה הריאלית בראשון לציון. "יש לי מזל שאין לי סחרחורת בנסיעות", הוא אומר, "האוטובוס הפך למקום שבו אני בעיקר יושב ולומד. את הטיוטה לכל העבודות כתבתי באוטובוס, ושם התכוננתי למבחנים. אני גם לעתים קרובות אוכל באוטובוס. בגלל זה אני מאוד לא 'פיקי', אין לי בעיה ללמוד בכל מקום.

 

"אני נהנה משני העולמות. כשצריך אני ילד וכשצריך מבוגר וסטודנט", הוא אומר. "כשתליתי מודעות לשיעורים פרטיים במתמטיקה לא כתבתי תלמיד תיכון. כתבתי סטודנט מצטיין לתואר ראשון. התחלתי לתת שיעורים לאנשים בגילי וגדולים ממני. כשאחת התלמידות שלי גילתה את זה היא היתה קצת בשוק. הצורך שהמורה יהיה גדול ממך זה לגמרי פסיכולוגי. באחד השיעורים התחלנו לדבר על הצבא והיא ביקשה שאתן לה טיפים, ואמרתי לה שעוד לא התגייסתי. זה היה אחרי חמישה שיעורים והיא החליטה לעזוב. אבל בסך הכל מקבלים את זה ברוח טובה.

 

"ההורים שלי אינם אנשי אקדמיה, אבל חינוך בבית היה תמיד ערך עליון. תמיד עודדו אותי ללמוד. בכיתה א' עליתי לישראל, כך שכשהגענו ההורים לא ידעו עברית כדי לעזור לי בשיעורי הבית. נאלצתי להיות עצמאי מהרגע הראשון, וההורים תמיד סמכו עליי. הם יודעים שאני לא אלך לאיבוד.

 

"היום סבתא שלי נותנת לי את כל התנאים כדי שאוכל להצטיין. כשאני רוצה לעזור לה בבית, לשטוף כלים או כל דבר שהוא, היא אומרת: 'עזוב, אתה תלמד ואני אעשה את כל השאר'".

 

החונך של מיכלשווילי בפרויקט מחונני־העל הוא פרופ' יצחק פלפל ממכון ויצמן. יחד הם חוקרים נושאים שונים בתקשורת בין חיידקים וביכולתם להשתנות בהתאם לסיטואציות סביבם. "מה שהיה לי יותר חשוב הוא התהליך ופחות התוצר המוגמר. רציתי לראות איך זה עובד, איך זה לחקור, כמה אנגלית אתה מדבר שם. במכון ויצמן מדברים רק אנגלית, ואם לא במעבדה אז בטח בכנסים.

 

"בלקלוט אני בסדר, אבל כשאני צריך לדבר אני תמיד מפחד שלא אדבר נכון. אני מנסה לקרוא ערכים בויקיפדיה באנגלית כדי לשפר את השפה. כשאתה מציג עבודה בכנסים זה חייב להיות באנגלית. מזל שיש לי את 'חוש החירטוט', יכולת לדבר יפה ולעגן את זה בדברים עם ביסוס, כדי להישמע טוב".

 

ומה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

"אולי חוקר, אולי בתעשייה, אולי אלך לעשות עסקים או משהו, אני פשוט לא יודע. אבל סבתא זה סבתא, היא רוצה שאלמד להיות רופא".

 

מומחית למילים

נטע סובינסקי, בת 17 ממושב עין ורד סטודנטית לתואר ראשון בבלשנות עברית

 

"סידרתי קצת בשבילך", אומרת לי נטע סובינסקי כשהיא מכניסה אותי לחדרה המבולגן והעמוס ספרי קריאה וספרי לימוד. היא תלמידת כיתה י"א וסטודנטית ללשון ובלשנות עברית לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. אין מקום לשבת בחדר. היא מרימה ערימה ענקית של ספרים, מאמרים מודפסים וניירת ומעבירה לשולחן הכתיבה, הקורס תחת ערימות ספרים קיימות, כדי לפנות מעט מקום ישיבה על המיטה.

 

החדר עצמו, בדיוק כמו מי שמתגוררת בו, הוא תמהיל של בגרות ושרידי ילדות. בובות דובונים, שמיכה אדומה של דיסני על המיטה, ומצד שני מזכרות מטיול בתאילנד, וספרייה מחולקת לפי נושאים. "אני עובדת המון עם טקסטים, אני חייבת שיהיו לי ביד", היא מסבירה בלי ממש להצטדק.

  

נטע סובינסקי. "אני לא שייכת לשום מקום באופן  מלא" נטע סובינסקי. "אני לא שייכת לשום מקום באופן מלא" צילום: עמית שעל

 

איריס, אמא של נטע, נכנסת לחדר. יש לה אג'נדה סדורה בנוגע לחינוך ילדיה. "צריך לגשת לכל ילד כמתנה, לעודד ולכבד את מה שהוא מביא. תרגולי יתר במערכת החינוך גורמים לסלידה מהחומר, נלחמתי קשה מאוד במערכת החינוך כדי שלא יחסמו את נטע. נלחמתי שבית הספר לא יפתח לה חיסון נגד לימודים, שלא תשתעמם כי זה הרסני למבנה הנפש. את בני העברתי ללימודי בית אחרי שחשתי שמערכת החינוך חוסמת אותו".

 

"תמיד אהבתי מילים ותמיד שיחקתי עם מילים. זה תפס אותי כבר מגיל צעיר", מספרת סובינסקי. "מכיתה ז' בערך התחלתי ללמוד את זה באופן עצמאי, היתה לי גם מורה שעודדה את ההתלהבות שלי. הייתי מגיעה לבית הספר עם ספרים מהאוניברסיטה הפתוחה וקוראת בשיעורים".

 

התרשמות מהירה מחדות הלשון, הדעתנות והמשקפיים המסוגננים יוצרים לרגע רושם של ישיבה מול עירית לינור עם חולצת בית ספר. משונה לשאול אותה מה תרצה לעשות כשתגדל, כשהיא כבר נשמעת כמו אדם מבוגר. "מחקר אקדמי, מה עוד יש לי לעשות בעצם", היא עונה.

 

בעבודה שבה עסקה במסגרת פרויקט מחונני־העל, שהיא גם עבודת מחקר שהגישה לאחרונה לבית הספר ברמה של 5 יחידות, הציגה מילים ששינו קטגוריה דקדוקית לאורך השנים, עם קשר סמנטי למשמעות המקורית. את העבודה הציגה בכינוס השנתי של האגודה הישראלית לבלשנות, והותירה את המאזינים פעורי פה. "שמות עצם כמו 'שיגעון', מילה שנועדה לתאר מצב נפשי קיצוני, נהפכו לתואר הפועל או ל"מילה מעצימה", כמו בדוגמאות 'מנגן שיגעון', וכך גם 'הדוגמנית נראית פצצה', 'היא מדברת אוטוסטרדה', 'מרגישים אמריקה', 'מתרגשים בטירוף', 'אני רעב פחד', 'היא יפה למות', שם עצם שהפך להיות תואר הפועל", היא מסבירה. "הרכיב הסמנטי מהתבנית המקורית שמעשיר את שם העצם נשאר. זה משמר את המשמעות הריגושית של המילה, ומשרת את האופי הישראלי של הנטייה לדרמטיות".

 

וחוץ ממילים, מה עוד מעניין אותך?

"היה לי חבר לא מזמן, אבל אין לי מושג עם מי אני יכולה לצאת. אני לא שייכת לשום מקום באופן מלא. בספרייה באוניברסיטה התחיל איתי סטודנט בן 30, שחשב שאני בתואר שני, כי מי יושב בספרייה עד אמצע הלילה? אני לא מוכנה רגשית לצאת עם אדם בגיל כזה. הוא גר לבד, עובד, אני בכלל לא שם".

 

מתמטיקאי והאקר

גל דור, בן 16 מהוד השרון סטודנט לתואר שני במתמטיקה באוניברסיטה בר־אילן

 

בחדר של גל דור בבית הוריו בהוד השרון עומד לוח לבן מחיק, מהסוג שאפשר למצוא לרוב בחדרי ישיבות. על הלוח משורבטות נוסחאות, ארוכות וצפופות.

 

דור, גבוה וצנום, מיד לוקח את הספוג המוחק והטוש ומתחיל לעשות סדר על הלוח. הוא מפריד את הנוסחאות ומתחיל להסביר. "כאן יש תרגיל, פה כתובה התזה שלי לתואר שני במתמטיקה, כאן יש בעיה מהאולימפיאדה בפיזיקה". אני מביטה לרגע בניירות שלי. "מה לך ולאולימפיאדה בפיזיקה? אתה לא מתמטיקאי?", אני שואלת. "זה תחביב", הוא עונה.

 

אביו תומר נכנס לחדר. "כל מתמטיקאי צריך לוח מחיק", הוא מסביר, ודור ממשיך אותו מיד: "בעיות האולימפיאדה הן בדרך כלל מספיק פשוטות כדי שתוכל להחזיק אותן בראש. אבל אם מדובר בבעיות מורכבות יותר, עם המון שלבים, זה עוזר כשיש לך משהו לשרבט עליו קצת".

 

 

גל דור. "את הבסיס של המתמטיקה למדתי בעצמי" גל דור. "את הבסיס של המתמטיקה למדתי בעצמי" צילום: אסף קליגר

אמו של גל, דורית דור, היא סמנכ"לית בצ'ק פוינט ובעלת דוקטורט במתמטיקה ומחשבים. אביו הוא יוצא יחידה צבאית טכנולוגית. שניהם מודים שהיו שמחים מאוד אם התחביב שלו היה לשחק כדורסל או ללכת לצופים. "מילדות הבנו שזה לא בידיים שלנו", אומר האב. "בגיל 4 הוא כבר זיהה את כל סוגי הדינוזאורים בספרי המדע, בכיתה ג' הוא גילה לנו שהוא דובר אנגלית שוטפת, נבחן והתקבל לקבוצת דוברי האנגלית בבית הספר. שנה אחר כך הוא כבר למד לתכנת בעצמו. לא היינו צריכים לעשות כלום".

 

דור רשם לעצמו הישג חריג גם בעולם מחונני־העל. הוא בן 16.5 וכבר לומד לתואר שני במתמטיקה באוניברסיטת בר־אילן. לבגרות במתמטיקה ניגש בגיל 12. "לא היה נוהל רישום לגיל שלו, הוא הצליח איכשהו להיכנס דרך נוהל הרשמת תיכוניסטים", מספר אביו.

 

למרות גילו הצעיר, רשימת המדליות שהשיג באולימיפאדות במתמטיקה ובמחשבים ארוכה. לפני פחות משבועיים שמעתי אותו מרצה בתחרות מתכנתים צעירים שערכה רשת אורט סינגלובסקי בשיתוף יחידת 8200. כמעט 30 צעירים מבריקים, חלקם מצטייני מחשבים בבית הספר ואחרים עובדים בתחום במסגרת צבאית, הביטו בו בהערצה כשסיפר איך זכה במקום הראשון בתחרות בשנה שעברה.

 

"המשימה היתה להשתלט על מחשב־דמה. במקום לנטרל את כל המתכנתים האחרים ולהשתלט על המחשב הראשי, השתלטתי על קבוצה אחת וגרמתי לה להשתלט על הקבוצה השנייה, וכך הלאה עד שכולם היו זומבים, וביחד הם השתלטו על המחשב הראשי בשבילי", אמר וזכה למחיאות כפיים סוערות. "עד היום אף אחד לא מבין מה בדיוק הוא עשה שם", אמר לי מתכנן התחרות, לשעבר קצין ב־8200.

 

מפרק שעונים מגיל 3

איתי פלטי, בן 17 מתל אביב לומד חקר נוירונים בתאי עצב

 

איתי פלטי רוצה להיות רופא, אבל הכל נזיל מבחינתו. כרגע הוא מתלבט בין קרדיולוגיה לנוירוכירורגיה, וגם משתעשע באפשרות שאולי יוכל להיות טייס. בפרויקט מחונני־העל, שאליו גויס לאחרונה כאחת ההבטחות הגדולות, בחר להתמקד דווקא בתחום חקר המוח. אבל בניגוד לחלק מעמיתיו בתוכנית, שמסיימים תואר ראשון וכבר נמצאים בעיצומו של השני, סדר העדיפויות של איתי שונה לגמרי. "בשלב מוקדם מאוד החלטתי שהחיים החברתיים שלי קודמים לחיים האקדמאיים", הוא מסביר לי. "את התואר אוכל לעשות גם אחר כך". העדות לכך נמצאת על קיר החדר שלו: כרזת "נתגעגע" ענקית שהכינו לו חברים, רגע לפני שנסע לשליחות בארצות הברית עם משפחתו בעקבות אביו, אורי פלטי, איש משרד החוץ.

 

"התיוג כמחונן בגדול לא עושה לי הכי טוב, זה נורא מקושר למילה חנון. גם בבית הספר לא מנסים להתחבר אלינו, אם אנחנו רוצים ליצור קשרים חברתיים צריך לצאת ולעשות את זה בצורה אקטיבית. יש כאלה שנמצאים בבועה, ואני לא אוהב זה. יש לא מעט מחוננים שלא מעניין אותם לצאת מהספרים שלהם. בצופים אין לי את התיוג הזה, ומשם באים רוב החברים שלי. כשמפגשים בתוכנית מחונני־העל יוצאים על חשבון פעולות בצופים אני מוותר על המפגשים", הוא אומר.

  

איתי פלטי. "התיוג כמחונן בגדול לא עושה לי הכי טוב" איתי פלטי. "התיוג כמחונן בגדול לא עושה לי הכי טוב" צילום: קובי קלמנוביץ'

 

אבל אסור לטעות בגישה הקלילה שלו. פלטי הוא פרפקציוניסט במלוא מובן המילה. חדרו מפתיע בסדר המופתי ששורר בו. הדפים על השולחן מקבילים לשפת השולחן, במדף הספרים אף ספר לא בולט ועל השולחן מונח במקום של כבוד היומן האישי שלו, פתוח לרווחה. רק מנהג אחד מוציא את ההורים שלו מדעתם: הכרית. "היא מסודרת בדיוק באמצע המיטה, כשהחלק עם התפר בציפית פונה החוצה. ההורים שלי טוענים שהדבר הקטן הזה הוא מוגזם, לדעתם זה על גבול הכפייתי", הוא אומר.

 

יש משהו מסוים שהיית רוצה לעשות בעתיד?

"אני רוצה ללמוד רפואה בהרווארד. המוח הוא האיבר שטמונים בו עוד הכי הרבה סודות, ואני רוצה להיות בתחום הזה כשמגלים אותם. מלבד זאת, מעניין אותי לעסוק בדברים כמו תחושות ורגשות דרך המוח עצמו".

 

בשנה האחרונה עבד פלטי עם ד"ר רוני פז ממכון ויצמן על מחקר העוסק בתגובות של נוירונים של תאי עצב. "מתברר שלכל נוירון יש כיוון מועדף. אם היד זזה לימין, אז יש נוירונים ספציפיים שיש להם כיוון מועדף שהוא ימינה, ואז הם יפעילו זרם חשמלי לעומת אחרים, שיפעילו זרם פחות חזק. יש פרוטזות שקוראות את הדברים האלה ומאפשרות לפרוטזה לתפקד כיד אמיתית. כתבתי עבודה על חזית המדע בתחום הזה כיום".

 

"חלק מהבעיה של הילדים האלה היא שהם כל כך טובים בהרבה תחומים, עד שזה מבלבל אותם וגם את ההורים", אומרת אמא של איתי, איילת. "מגיל נורא צעיר הוא מדבר על להיות רופא, אבל לדעתי הוא נולד מהנדס, מגיל 3 הוא מפרק שעונים, מכשירים חשמליים וטרנזיסטורים בבית ומרכיב בדיוק מוחלט עד שזה עובד שוב. הוא תמיד רוצה לבדוק איך דברים עובדים מבפנים. הוא גם הכי מסודר בתכנון היום שלו. אין אדם בוגר שאני מכירה שיודע לתכנן את היום שלו ברמה כזאת. כל שנייה מנוצלת בצורה מיטבית. הוא יודע כמה זמן ביום הוא עושה ספורט, כמה זמן פייסבוק, הכל מתוקצב, כמעט ידוע מראש".

 

פלטי טוענת שהיא מעודדת את איתי להמשיך בקו של העדפת חיי חברה על הצטיידות בתארים: "היכולת להיות עם חברים חשובה. זה לא יחזור. ההארד קור של החברים מתחיל בצופים, זה הבסיס החברתי לחיים, אני רואה את זה על עצמי ועל בעלי. הוא מדריך שבט ילדי עובדים זרים בדרום תל אביב שלומדים בביאליק רוגוזין. אם זה מה שבחר לעשות, במקום תואר, אני מצדיעה לו. זה בסדר גמור".

 

בוקר עם ליבוביץ'

תומר ירון, בן 17 מתל אביב לומד פיזיקה ומתמטיקה בבר־אילן

 

תומר ירון, שלומד פיזיקה ומתמטיקה לתואר ראשון בבר־אילן, בחר לעסוק בתוכנית מחונני־העל דווקא בביולוגיה. "העבודה היא בביולוגיה חישובית, תחום בביולוגיה שמשלב מערכות מחשב וגנטיקה. אנחנו מתייחסים לאותיות בדנ"א כקובץ של אותיות. בחיידק הליסטריה למשל, שאותו חקרנו, יש כ־3 מיליון אותיות. לשים אותו בקובץ וורד זה בלתי אפשרי, אז צריך מערכת מחשב שתתאים בדיוק לזה. בסופו של דבר כל המדעים נושקים. תמיד רציתי ללמוד ביולוגיה, על גנטיקה וסרטן, אבל פיזיקה זה יותר מאתגר, אז הלכתי על זה".

  

תומר ירון. "מה שמשפיע עליי הרבה הם כתביו של ישעיהו ליבוביץ'" תומר ירון. "מה שמשפיע עליי הרבה הם כתביו של ישעיהו ליבוביץ'" צילום: תומי הרפז

 

אמא של ירון היא דתייה בעלת תואר שני בפילוסופיה ואביו חילוני לגמרי. "כל המשפחה שלי מאוד מתחברת לעולם הפילוסופי־דתי. אנחנו מדברים על זה בבית כל הזמן".

 

משם מגיעה ההשראה לרעיונות המחקר?

"אני חושב שמה שמשפיע עליי הרבה הם כתביו של ישעיהו ליבוביץ'. אני קורא אותם כל בוקר עם הקורנפלקס. אתה קורא את זה מוקדם ויש לך על מה לחשוב כל השבוע. במי שבכלל לא מוכן להקשיב אני מזלזל. אם לא היו ויכוחים העולם היה משעמם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x