$
מוסף 30.12.10

הזמן האפור

כיצד נהפך העולם לזקן כל כך, מהר כל כך, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את כיוון המטוטלת? שבע נקודות למחשבה. מיוחד ל"מוסף כלכליסט"

פיליפ לונגמן, Foreign Policy 11:0530.12.10
1. "העולם ניצב על סף התפוצצות אוכלוסין"

כן, אבל של קשישים.

 

עד לאחרונה עוד הוזהרנו שהגידול באוכלוסיית העולם יביא, באופן בלתי נמנע, לרעב עולמי. ובמילותיו האפוקליפטיות של פול ארליך ברב־המכר העולמי שפרסם ב־1968, "פצצת האוכלוסין": "בשנות השבעים והשמונים ירעבו למוות מאות מיליוני בני אדם, ואף תוכנית חירום שתוכרז עכשיו לא תוכל למנוע זאת. דבר כבר לא יעצור את העלייה בקצב התמותה העולמי". אבל השואה שניבא ארליך - שהניח כי הבייבי־בוּם של שנות השישים יימשך עד שהאוכל בעולם ייגמר - לא התרחשה. בפועל, קצב הריבוי הטבעי העולמי צנח מכ־2% באמצע שנות השישים לכ־1% כיום, ומדינות רבות אינן מייצרות די תינוקות כדי למנוע צמצום אוכלוסין. עודף אנשים על פני כדור הארץ כבר אינו הדאגה הדמוגרפית העיקרית. הבעיה כעת היא מעט מדי אנשים.

 

לתחושה שהעולם שייך לצעירים אחראים דור הבייבי בום האמריקאי וגלי הילודה ששטפו את העולם בשנות השישים והשבעים. אך הגלים חלפו, והילודים נשארו, ומאיימים ליצור בעשורים הקרובים פיצוץ אוכלוסין של בני גיל הזהב לתחושה שהעולם שייך לצעירים אחראים דור הבייבי בום האמריקאי וגלי הילודה ששטפו את העולם בשנות השישים והשבעים. אך הגלים חלפו, והילודים נשארו, ומאיימים ליצור בעשורים הקרובים פיצוץ אוכלוסין של בני גיל הזהב צילום: אי אף פי

אוכלוסיית העולם הכוללת אמנם עתידה לגדול בכשליש במהלך 40 השנים הקרובות, מ־6.9 ל־9.1 מיליארד, לפי נתוני מחלקת האוכלוסין של האו"ם, אבל זה יהיה סוג שונה לגמרי של צמיחת אוכלוסין. יניעו אותו לא שיעורי הילודה, שרק צונחים, אלא העלייה במספר הקשישים. מספר הילדים בני 5 ומטה צפוי לקטון עד אמצע המאה ב־49 מיליון, בעוד מספרם של בני ה־60 ומעלה יצמח ב־1.2 מיליארד. העולם מזדקן. ובמהירות. כיצד זה קרה?

 

סיבה מרכזית אחת היא שיותר אנשים זוכים לאריכות ימים. אך לא פחות משמעותי מכך הוא המספר האדיר של אנשים שנולדו בעשורים הראשונים שאחרי מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות הארבעים ולכל אורך שנות החמישים של המאה הקודמת רשמו ארצות הברית ומערב אירופה עליות דרמטיות בשיעורי הילודה, כאשר הלוחמים ששבו הביתה פיצו על הזמן שהפסידו. אחר כך, בשנות השישים והשבעים, עברו גם רבות מהמדינות המתפתחות בייבי־בוּם, אולם מסיבה אחרת: ירידה דרמטית בתמותת ילדים ותינוקות. בעוד כמה עשרות שנים הילדים האלה יִיצרו במדינותיהם פיצוץ אוכלוסין של בני גיל הזהב. כבר כיום אנו רואים במערב עלייה חדה במספר בני ה־60; עוד 20 שנה, תהיה התפוצצות של בני 80. וכעבור עוד 20 שנה זה יקרה גם בעולם המתפתח.

 

בסופו של דבר, ההדים האחרונים של דור הבייבי־בום הגלובלי יגוועו. או אז, בשל אחוזי הילודה המצטמקים, יתמודדו בני האדם עם הסיכוי הממשי שמספרינו יצנחו באותו הקצב שבו זינקו פעם, אם לא מהר מכך. אוכלוסייתה של רוסיה הצטמקה מאז 1991 ב־7 מיליון בני אדם, ובאשר ליפן, מומחה אחד כבר חישב שאם שיעור הפריון הנמוך של 1.25 ילדים לאשה יישמר, התינוק היפני האחרון ייוולד בשנת 2959. נשים אוסטריות צעירות משיבות לסוקרים שמבחינתן המשפחה האידיאלית היא בת ילד אחד. מספיק כדי להחליף אותן, אך לא את בני זוגן. לפי מחקר שפורסם באחרונה בכתב העת "Nature", יש סיכוי של 50% שעד שנת 2070 מגמת גידול האוכלוסין תתהפך, והאוכלוסייה תתחיל להצטמצם. לפי אחת התחזיות שהוגשו לאו"ם, בשנת 2150 אוכלוסיית העולם עשויה לעמוד על מחצית ממספרה כיום.

 

זה עשוי להישמע כמו נתון חיובי: פחות פקקים, יותר מקום על שפת הים, סיכויי קבלה גבוהים יותר לאוניברסיטאות. אבל היזהרו במשאלותיכם.

 

2. "הזדקנות היא בעיה של מדינות עשירות"

לא נכון.

 

בעבר האמינו דמוגרפים - בהמשך לשורה ארוכה של הוגים, מטקיטוס וקיקרו הרומיים ועד אבן ח'לדון הערבי בימי הביניים - שהזדקנות והצטמצמות אוכלוסייה הן מאפיינים ייחודיים של מדינות "מתורבתות", שרמת החיים בהן גבוהה. בהרהרו בגורלה של רומא, קונן נכדו של צ'רלס דארווין על תבנית שזיהה במהלך ההיסטוריה: "האם תמיד תוביל הציביליזציה לצמצום המשפחות, ובעקבות זאת להתנוונות החברה ולהחלפתה במקורות ברבריים, שבתורם יעברו גם הם תהליך דומה?"

 

אולם כיום אנו רואים ששיעורי הילודה צונחים לכיוון של צמיחת אוכלוסין שלילית גם בארצות שאינן ידועות ברמת חיים גבוהה. התופעה התחילה במדינות סקנדינביה בשנות השבעים, והתפשטה במהירות לשאר אירופה, לרוסיה, למרבית אסיה, לחלקים גדולים בדרום אמריקה, לקאריביים, לדרום הודו ואפילו למדינות מזרח־תיכוניות כגון לבנון, מרוקו ואיראן. מקרב 59 המדינות שמביאות כרגע לעולם פחות ילדים מן הנדרש כדי לשמור על גודל אוכלוסיותיהן, 18 מוגדרות בידי האו"ם כמדינות מתפתחות, כלומר לא עשירות.

 

ואכן, מרבית המדינות המתפתחות עוברות הזדקנות אוכלוסין בשיעורים חסרי תקדים. למשל איראן. בסוף שנות השבעים היו לאשה איראנית ממוצעת כמעט שבעה ילדים. כיום, מסיבות שטרם התבררו, יש לה רק 1.74, פחות מ־2.1 הילדים הנדרשים כדי לשמר את גודל האוכלוסייה לאורך זמן. בהתאם לכך, עד 2050 צפוי שיעור בני ה־60 ומעלה באיראן לטפס מ־%7.1 כיום ל־%28.1, יותר משיעור בני ה־60 פלוס במערב אירופה כיום. אך בניגוד למערב אירופה, איראן ומדינות מתפתחות אחרות שבהן האוכלוסייה מזדקנת לא בהכרח יזכו להתעשר.

 

עוד אחד מהגורמים שתורמים להזדקנות האוכלוסייה הוא תהליך העיור. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה כיום בערים, שבהן ילדים מהווים הוצאה כלכלית במקום זוג ידיים לעבודה במשק. שתי סיבות נוספות שמוזכרות לעתים קרובות הן הגידול באפשרויות התעסוקה של נשים והתפתחות תוכניות הפנסיה והתמיכה בקשישים, שמאפשרות להתקיים בזקנה גם ללא תמיכת הילדים.

 

ברוסיה האוכלוסייה הצטמצמה ב-7 מיליון בני אדם מאז 1991. ביפן גילו שלפי קצב הפריון הנוכחי, התינוק היפני האחרון ייוולד ב-2959 ברוסיה האוכלוסייה הצטמצמה ב-7 מיליון בני אדם מאז 1991. ביפן גילו שלפי קצב הפריון הנוכחי, התינוק היפני האחרון ייוולד ב-2959 צילום: בועז אופנהיים

 

3. "המערב נידון לכיליון בגלל הדמוגרפיה"

ייתכן.

 

אבל התחזית לאסיה גרועה בהרבה. אלה שחוזים שהמאה הבאה תהיה "המאה האסייתית" טרם הפנימו את העובדה שהאזור כולו שועט לעבר עידן של היפר־הזדקנות. יפן, ש"העשור האבוד" שלה (המשבר הכלכלי של שנות התשעים) החל מיד לאחר שכוח העבודה שלה התכווץ בסוף שנות השמונים, נראית עתה לא כיוצא מן הכלל אלא כמבשרת ההזדקנות האסייתית. אוכלוסיית דרום קוריאה וטייוואן, ששיעורי הילודה בהן הם מהנמוכים בעולם, תתחיל להתכווץ בתוך 15 שנים. ממשלת סינגפור כה מודאגת ממיעוט הילודה במדינה, שהיא מציעה מענקים של 3,000 דולר לילד הראשון והשני ו־4,500 דולר לילד השלישי והרביעי וחופשת לידה נדיבה בתשלום, ואף החלה לממן אירועי ספיד דייטינג לתושביה.

 

סין, לעת עתה, נהנית מהיתרונות הכלכליים המאפיינים את השלב המוקדם של ירידה בשיעורי הילודה - ירידה שהיא חלק מהמדיניות המוצהרת. יש בה פחות ילדים לפרנס וכוח עבודה נשי זמין יותר. אולם היא הולכת ונהפכת במהירות למה שדמוגרפים מכנים חברה של "4-2-1", שבה ילד אחד תומך בשני הורים ובארבעה סבים.

 

אסיה עתידה גם לסבול בעשורים הקרובים ממחסור כרוני בנשים. בסין, לדוגמה, בגלל ההפלות הסלקטיביות של עוברים ממין נקבה, מספר הבנים גדול ב־16% ממספר הבנות, מה שלדעת רבים יוביל לחוסר יציבות כאשר עשרות מיליוני גברים שלא יוכלו להינשא יחפשו ערוצים אחרים לתעל אליהם את הליבידו שלהם. בהודו חוסר האיזון בין המינים דומה, ויש גם פער ניכר בשיעורי הילודה בין המדינות הדרומיות, ההינדואיסטיות ברובן, לצפוניות המוסלמיות יותר, מה שעשוי לגרום למתחים אתניים.

 

אף חברה אנושית עוד לא חוותה את קצב הזדקנות האוכלוסייה - או את חוסר האיזון המספרי בין המינים - שאסיה חווה כעת. כך שדוגמה היסטורית להשוואה אין לנו. אבל אפשר לומר בביטחון שזהו האתגר הדמוגרפי הגדול בעולם כיום.

 

4. "הבייבי־בום בארצות הברית הציל אותה ממשבר הזקנה"

לעת עתה.

 

אם תמשיך במסלולה הנוכחי, אוכלוסיית ארצות הברית, המונה 310 מיליון איש, תמשיך לצמוח ביחס לאוכלוסייה של שאר המדינות המפותחות, בעיקר כיוון ששיעור הילודה בה אמנם בקושי מספיק לשימור גודלה אך בכל זאת גבוה יותר מזה של כמעט כל מדינה מתועשת אחרת. במונחים גיאופוליטיים טהורים, יש בכך כדי להראות שההשפעה האמריקאית על אירופה, יפן, דרום קוריאה ושאר בעלות בריתה יכולה לגדול. אולם זו עדיין לא סיבה לחגיגה בארצות הברית. ככל שאוכלוסיית בעלות הברית שלה תזדקן ואף תצטמק, ייתכן שארצות הברית תיאלץ לקחת על עצמה חלק גדול יותר מהנטל של שיטור האזורים הבעייתיים של העולם. כמו אדם בגיל העמידה, על ארצות הברית לדאוג עתה לא רק להזדקנותה שלה, אלא גם לפרנסתם של בני משפחה אחרים שנעשים זקנים מכדי לדאוג לעצמם.

 

ואמריקה אכן תזדקן. הסיבה העיקרית לנעוריה היחסיים עד כה היתה הגירה, חוקית ובלתי חוקית. אבל לפי מחקר שערך באחרונה המרכז ההיספני פּיוּ, מספר המהגרים הבלתי חוקיים הנכנסים לארצות הברית צנח מ־850 אלף בשנה בראשית המילניום לכ־300 אלף בשנה כיום. ויותר ממיליון מהגרים ממדינות אמריקה הלטינית עזבו את ארצות הברית בשנתיים האחרונות. אחראית לכך בעיקר האבטלה הגואה בארצות הברית, שצמצמה את הפיתוי הכלכלי בהגירה צפונה. אך הדבר עשוי גם לבשר על שינוי מגמה קבוע, מאחר ששיעורי הילודה צונחים גם באמריקה הלטינית, ובייחוד במקסיקו. בעתיד הלא־מאוד־רחוק, ארצות הברית עלולה למצוא את עצמה מתחרה על מהגרים, ולא בונה חומות כדי להרחיקם.

 

את "נעוריה" אמריקה חבה להגירה, החוקית והלא חוקית. אך זו הצטמצמה מאד בעשור האחרון את "נעוריה" אמריקה חבה להגירה, החוקית והלא חוקית. אך זו הצטמצמה מאד בעשור האחרון צילום: גדעון מרקוביץ

 

5. "אנשים זקנים פשוט יעבדו יותר שנים"

רק אם הם בריאים.

 

וזאת הנחה בעייתית ביותר. נתונים מדאיגים מצביעים על כך שאמריקאים רבים יותר בגיל העמידה נעזרים במקלות הליכה, בהליכונים ובכיסאות גלגלים מאשר בדורות קודמים. לדוגמה, כה רבים מלקוחותיה של רשת הקמעונאות וול־מארט סובלים ממוגבלויות גופניות עד שהרשת החליפה רבות מעגלות הקניות שלה בקלנועיות ממונעות, שמאפשרות ללקוחות להישאר ישובים בעודם מסיירים בין המדפים.

 

עובדה זו משתקפת גם בסטטיסטיקות, שמראות כי בפעם הראשונה מאז החלו לבדוק נתונים מסוג זה, שיעור הנכויות בקרב אמריקאים בגיל העמידה אינו יורד אלא דווקא עולה. לפי מחקר שנערך באחרונה בידי תאגיד ראנד ופורסם בכתב העת "Health Affairs", יותר מ־%40 אחוז מהאמריקאים בני 64-50 כבר מתקשים לבצע פעילויות יומיומיות כגון צעידה של 400 מטר או טיפוס של עשר מדרגות. לפני עשור, רמת הכושר הגופני של בני גיל העמידה היתה טובה הרבה יותר, ואפשר לצפות שהדור הבא של הקשישים יהיה הרבה יותר מוגבל מאשר הנוכחי.

 

ואין המדובר רק באמריקאים. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית מתפשטים בכל העולם. בין 1995 ל־2000 עלה מספר המבוגרים הסובלים מהשמנת יתר ברחבי העולם מ־200 מיליון ל־300 מיליון, ש־115 מיליון מתוכם חיים במדינות מתפתחות. מצ'ילה ועד סין, מקדונלדס ו־KFC פותחות סניפים חדשים מדי יום ואנשים ברחבי העולם מבלים יותר ויותר שעות בתוך מכוניות ומול מסכי טלוויזיה ומחשב. לפי ההערכות, יותר ממיליארד בני אדם בעולם סובלים מעודף משקל, מה שגורם למגיפה גלובלית של מחלות כרוניות, מסוכרת ועד בעיות לב.

 

מובן שמדינות עושות ויעשו ככל יכולתן כדי לסייע לאנשים להזדקן בכבוד ולעודד אזרחים ותיקים להישאר בשוק העבודה. לדוגמה, דו"ח שהאיחוד האירופי פרסם באחרונה טען שמעבר של אנשים למשרה חלקית יעודד אנשים לפרוש בגיל מאוחר יותר, וגם יגביר את שיעורי הילודה בכך שיסייע לאזן בין חיי משפחה לקריירה. עידוד של תזונה בריאה יותר יאריך גם הוא את תוחלת החיים היצרניים, וכך גם בנייה של אזורי מגורים שמעודדים הליכה. אבל ישנם גבולות ברורים למספר הקשישים שיהיו מספיק בריאים, נפשית וגופנית, להמשיך לעבוד במסגרת הכלכלה הגלובלית ב־20 השנים הבאות.

 

מגמות אלה מערערות את הטיעון, הנפוץ ברחבי העולם, שיש להעלות את גיל הפרישה. לא רק שהעלייה בתוחלת החיים התמתנה וכיום מתקרבת לאפס, אלא ששיעורי הנכות נוסקים לנקודה שבה לעובדים מבוגרים רבים יהיה קשה לבצע מטלות במקום העבודה - גם אם היו להם הכישורים הנדרשים בכלכלה המודרנית. יש בכך כדי להסביר פרדוקסים כגון העובדה שמעסיקים אמריקאים מדווחים שאינם מצליחים למצוא די מהנדסים לאייש את המשרות הפנויות, בה בשעה שאחוז האבטלה בקרב מהנדסים אמריקאים נותר גבוה במיוחד. ככל שחברה מתפתחת מהר יותר ונהפכת ליותר מתוחכמת מבחינה טכנולוגית, כך גם הכישורים הנדרשים מתפתחים בקצב מואץ ומותירים מאחור את העובדים המבוגרים יותר.

 

6. "עולם מבוגר יותר יהיה שלֵו יותר"

לא בהכרח.

 

כמה פרשנים, ובהם מארק ל' האס, מדברים על עידן של "שלום גריאטרי" הממשמש ובא. לטענתם, בעולם של משפחות עם ילד אחד תפחת הנכונות לשלוח את הילדים למלחמות. גם העלייה בהוצאה על פנסיות ותקציבי בריאות תקשה על מדינות להמשיך להגדיל את תקציבי הביטחון. כמו כן, חברות שהכוח הדומיננטי בהן הם אזרחים בגיל העמידה ובגיל הזהב עשויות להיהפך לזהירות יותר, וממוקדות יותר בדאגות יומיומיות כגון פשיעה וביטחון פנסיוני, ופחות נלהבות לאמץ אידיאולוגיות כוחניות. יפן מוצגת פעמים רבות כדוגמה למדינה שנעשית שלווה ויציבה ככל שהיא מזדקנת. מערב אירופה סבלה מחוסר יציבות פנימית כשדור 1968 המהולל שלה עוד היה צעיר, אולם ככל שבני דור הבייבי־בום האלה התבגרו והולידו מעט צאצאים, האג'נדה הפוליטית והחברתית של אירופה נעשתה הרבה פחות רדיקלית.

 

אבל גם עם התרחיש הוורוד הזה יש בעיות. ראשית, גם מדינות שמזדקנות במהירות יכולות, באופן פרדוקסלי, לייצר קפיצות זמניות בשיעור הצעירים, על כל ההשלכות החברתיות הנובעות מכך - ובהן עלייה באלימות וירידה ביציבות הכלכלית. נבחן שוב את איראן כמשל. עד שנת 2020, מספרם של בני ה־24-15 באיראן יתכווץ ב־34% ביחס למספרם בשנת 2005, לפי נתוני מחלקת האוכלוסין של האו"ם. עובדה זו משקפת את הנפילה החדה שחוותה הכלכלה האיראנית אחרי מהפכת 1979, כמו גם את האימוץ של השימוש באמצעי מניעה בידי המשטר הדתי. אך בין 2020 ל־2035 מספרם של הצעירים עתיד לגדול שוב ב־34%, גם אם שיעורי הילודה יוסיפו לרדת. מדוע? אחוז גבוה מאוד של נשים איראניות נמצא כרגע בגיל הפוריות. פירוש הדבר שאף על פי שנשים איראניות מביאות היום הרבה פחות ילדים לעולם משהביאו אמהותיהן - לא מספיק אפילו כדי לשמר את גודל האוכלוסייה לאורך זמן - מספרן עדיין מספיק כדי ליצור "בום משני" זמני.

 

מדינות מוסלמיות רבות אחרות, מלוב ועד פקיסטן, יחוו גם הן תנודות גדולות באוכלוסיות הצעירים שלהן. גם מרבית הרפובליקות המרכז־אסייתיות יתמודדו עם מצבים של "בום משני" בסביבות 2020. ובום כזה, על השלכותיו, עשוי להוות בעיה שתורגש בעולם. המדינות הצעירות הללו - שלאורך רוב ההיסטוריה שלהן שימשו זירת קרב לאימפריות ממונגוליה, פרס, רוסיה ואנגליה - נהפכות שוב למוקד של תחרות גיאופוליטית, בשל משאבי הגז הטבעי והנפט שלהן. וכך גם ונצואלה ופרו, שתיים מהמדינות הפחות יציבות באמריקה הלטינית.

 

וזה אינו רק משחק במספרים. ההיסטוריה האירופית הלא רחוקה, ובעיקר הפרקים האפלים בה, מלמדים שנתונים מדאיגים במגמות צמיחת האוכלוסין יכולים להיהפך בקלות לחומר הפחדה והתססה. האידיאולוגיה הפשיסטית באירופה הושפעה עמוקות מספרים שעסקו בבעיות דמוגרפיות, ובהם "שקיעת המערב" של ההיסטוריון הגרמני אוסוולד שפנגלר ו"גאוּת הצבע כנגד השליטה הלבנה בעולם" של לותרופ שטוֹדארד, וכתבים של אנשים שדגלו בתורת הגזע ועסקו בכפייתיות בצניחה הדמוגרפית של בני "הגזע הארי".

 

עתה, בעוד זיכרון זוועות הפאשיזם גווע, תחושת המצור הדמוגרפי חוזרת, הפעם בשל התרבות המהגרים המוסלמים. החרדות הדמוגרפיות האלה מניעות, בין היתר, גם את עלייתן מחדש של הלאומנות ההינדואיסטית בהודו ושל העוינות כלפי מהגרים בארצות הברית.

 

בעשורים הקרובים גלים של "בום משני" ייצרו עליות פתאומיות באוכלוסיות הצעירים באזורי סכסוך רבים בעולם, ובמקביל הגיל הממוצע של אוכלוסיית העולם העשיר יעלה, וחלק גדול מהאוכלוסייה יגיע לגיל זקנה מתקדמת. לפי ניל האו וריצ'רד ג'קסון מהמרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים, התמהיל הזה באוכלוסיית העולם יהיה אחראי לבדו להרבה בעיות.

 

7. "עולם מאפיר יהיה עולם עני יותר"

רק אם לא נעשה דבר.

 

הקשר בין עושרה של חברה לבין גילה הוא קשר מעגלי. בתחילה, כששיעור הפריון יורד וכוח העבודה מזדקן, יש פחות ילדים לגדל ולחנך. זו בשורה טובה: יותר נשים פנויות לעבוד ואפשר להשקיע יותר בכל ילד. שני הגורמים הללו מעודדים צמיחה כלכלית. יפן היתה בשלב הזה בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, ושאר המדינות באסיה צועדות בעקבותיה. סין נהנית מהשלב הזה ממש עכשיו.

 

אך אז מגיע שלב עגום יותר. עם הזמן, שיעורי הילודה הנמוכים מביאים לא רק לירידה במספר הילדים, אלא גם לירידה במספר האנשים בגיל העבודה, בדיוק בשלב שבו אחוז הקשישים התלויים בהם נוסק. המשמעות היא שגילה העולה של האוכלוסייה מתחיל לדכא את הכלכלה במקום לעורר אותה. פחות צעירים פירושו פחות רוכשי בתים ורהיטים, פחות בליינים ופחות יזמים. עובדים מזדקנים שקועים יותר בשמירה על משרתם מאשר בנטילת סיכונים ויצירתיות. ניסיונות נואשים להגביר את הצריכה ולהעלות את ערך הבתים עלולים לגרום להזרמת עוד ועוד הון לאשראי המורחב של הלקוחות, מה שייצור בועות פיננסיות ומשברי אשראי (נשמע מוכר?). במילים אחרות, עולם המאפיר לזמן בלתי מוגבל הוא מקום מועד לפורענות.

 

אבל שיעורי הילודה אינם חייבים לצנוח לנצח. יש כמה דרכי התמודדות. אחד מהן היא הדרך השבדית: התערבות מדינית מסיבית להקטנת המתחים בין חיי המשפחה לקריירה, כדי לאפשר לנשים ללדת יותר ילדים מבלי להפסיד דבר. אולם עד כה, יוזמות הסיוע לאמהות השיגו הצלחות שוליות בלבד. בקיצון השני ישנו הנתיב שאפשר לכנותו "דרך הטליבאן": חזרה ל"ערכים מסורתיים", שבמסגרתם יש לנשים מעט אפשרויות כלכליות וחברתיות מעבר לתפקידן כאמהות. תפיסת עולם כזו עשויה להגביר את הילודה, אך במחיר שכיום אינו מקובל על אנשים נאורים.

 

האם ישנה דרך שלישית? כן, אף על פי שאיננו לגמרי בטוחים כיצד להגיע לשם. יש לחזור למצב שהיה נכון בעידן של חוות משפחתיות ועסקים קטנים, שבו תינוקות היו נכס כלכלי במקום נטל. מדובר בחברה שבה הורים מצליחים להפיק את המרב מן ההון האנושי שהם מייצרים בכך שהם משקיעים בילדיהם. חברה שבה המשפחה היא כבר לא רק יחידה צרכנית, אלא תעשייה יצרנית. החברה שתגלה כיצד לשחזר את המסד הכלכלי של המוסד המשפחתי היא החברה שתשלוט בעתיד. אולי קשה לדמיין חברה כזו, אבל קל לדמיין את האלטרנטיבה שלה, וזו אלטרנטיבה ענייה ואפורה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x