• תפריט
מוסף 30.12.10

תשכחו מזה

ירושה היא חלום מתוק אבל רובנו לא יזכו ליהנות ממנה, בטח לא בגיל שבו באמת זקוקים לה. והנה הסיבות:

הנה חתיכת נתון דרמטי שפרסם משרד הבריאות לפני חודש וכמעט שלא זכה להתייחסות: תוחלת החיים של הישראלים עלתה בעשור החולף בשלוש שנים בממוצע, לגיל 83.5 בקרב נשים וכמעט 80 בקרב גברים. המשמעות היא שבמהלך כל שלוש שנים שאנחנו ממשיכים לחיות, נוספת לנו בממוצע כמעט עוד שנה שלמה בפוטנציאל. סטטיסטית, אם הקצב הזה יימשך, גבר בן 60 שהיום צפוי לחיות עוד 20 שנה, יצבור במהלכן "אופציה" לשש שנים נוספות - שבמהלכן הממוצע הארצי יצמח בעוד כמעט שנתיים, וכך הלאה.

 

מקובל להסתכל על זה כעל בשורות טובות. כולנו רוצים לחיות שנים ארוכות, וכולנו מאחלים אריכות ימים ליקירינו. תוחלת חיים ארוכה היא לרוב אינדיקציה למדינה מפותחת, שמאפשרת חיים בריאים לאזרחיה. אבל הכתבה הזו עומדת לצעוד על הקו העדין והפחות פוליטיקלי קורקט. אם לנסח את זה בלשון כלכלית, אריכות ימים משנה את הציפיות הפיננסיות שעליהן גדלנו. אם לנסח את זה בלשון מדוברת, ברגע שההורים מפסיקים למות, הילדים שלהם יכולים לשכוח מירושה. ואם לדייק, הירושה כמו שהכרנו אותה - סכום כסף שנופל באמצע החיים ועוזר להתבסס, שמרגיש כמו זכייה בלוטו ומקנה ביטחון ליום סגריר אף שהוא כרוך בכאב הפרידה מקרובי משפחה אהובים - הולכת וחולפת מהעולם. לפי הנתונים העדכניים, נראה שבני ה־50 של היום יהיו האחרונים שיזכו בירושה כלשהי. לילדיהם אין סיבה לצפות לדבר - רק לקוות שלא יצטרכו לממן בעצמם את אחרית ימי הוריהם.

 

חלום הירושה מתמוטט

 

נמשיך להתקדם בעדינות. איש אינו מאחל להוריו שילכו לעולמם בטרם עת. אנחנו שמחים בשנותיהם הארוכות ובזמן הנוסף שהם מבלים איתנו ועם ילדינו. רבים מהם גם עוזרים מאוד בטיפול בנכדים, ומסייעים במלאכת החיים הסבוכה שדורשת ללהטט בין עבודות במשרה מלאה לגידול משפחה. אריכות הימים היא מבורכת, בעיקר כשהיא בריאה. אבל היא ממוטטת, לא פחות, את חלום הירושה.

בני דור הבייבי בומרז בשנות השישים העליזות. 52% מבני הבייבי בומרז ממתינים לקבל ירושה. חלק ניכר מהם זוכים בירושה רק לקראת גיל 60 בני דור הבייבי בומרז בשנות השישים העליזות. 52% מבני הבייבי בומרז ממתינים לקבל ירושה. חלק ניכר מהם זוכים בירושה רק לקראת גיל 60 צילום: איי פי

 

בעיקר הדברים אמורים בבני דור הביניים כיום, בני 35 עד 45 מהמעמד הבינוני בעולם המערבי, ובכלל זה בישראל. אלה שגדלו כל חייהם על ההבטחה הלא מדוברת של "יום אחד, בן, כל זה יהיה שלך". ועכשיו, כשהם כורעים תחת הנטל של גידול ילדים, עלויות מחיה הולכות ותופחות ורצון להבטיח את עתיד משפחתם, מתברר להם שמלמעלה לא תבוא הישועה. בדרך ל־120 של הורינו, הירושה פשוט אוזלת, או מצטמקת לפירורים. ומי שעוד יזכה לרשת סכום מכובד מהוריו, יקבל אותו לרוב כאשר הוא כבר לא יהיה רלבנטי לצרכיו הקיומיים. כי מי שיורש את הוריו כשהוא כבר בן60 או 70 טרוד בדאגות אחרות.

 

ג', למשל, כבר הפנים את המציאות החדשה. לפני ארבע שנים נפטר סבו, בגיל 83. "הוא חי במחלקה סיעודית בבית דיור מוגן יוקרתי במרכז הארץ, וזה היה יקר, משהו כמו 15 אלף שקל לחודש", מספר ג'. לדבריו, תמיד ידע שלא צריך לדאוג לסבא שלו מבחינה כלכלית. היו לו חסכונות ופנסיה נדיבה, והוא מכר את דירתו כדי לממן את בית האבות היקר. אבל לאחר שנפטר, ג' הופתע לגלות שלא נותרה ירושה כלל. "היה לי ברור שאקבל משהו מסבא. הוא תמיד אמר שהוא רוצה שהדירה שלו תתחלק בין הנכדים - אני ואחי ועוד שלושה בני דודים - וזה לא קרה. היו לו הרבה הוצאות רפואיות והוצאות על הדיור המוגן. כבר בשנותיו האחרונות היה ברור שלא יישאר הרבה, אבל חשבתי שאקבל משהו. לא חלמתי שלא יישאר כלום. בחוויה שלי פשוט נושלתי".

 

ג' בן ה־39 עדיין מאמין שהירושה שלא קיבל מסבו תגיע אליו מהוריו, אבל הוא מודה שאינו בטוח בכך. "הם אנשים שכל חייהם חיו חיים צנועים יחסית לחבריהם, הקפידו לחסוך וגם חינכו אותנו שחיסכון ומחשבה על העתיד מאוד חשובים. לכן אני סומך עליהם שהם דואגים לעתיד שלי ושל אחי. מצד שני, אני מעדיף לדעת שהם לא עושים את זה על חשבונם, כלומר שהם דואגים שהכסף שלהם יספיק להם עד 120 לבילויים, לפיליפינית ולדיור המוגן. שיהיה להם, לא לנו. זה הכסף שלהם, הם עבדו קשה מאוד בשבילו, ואם כולו ילך לטיפול בהם עד לרגע האחרון זה אחלה מבחינתי. אני מאחל להם אריכות ימים ובריאות, גם אם ברור לי שאם יאריכו עד 120 לא תהיה ירושה, או שהיא תהיה קטנה מאוד".

 

באמריקה לא יותר טוב

 

לא מדובר בתחושות או תקוות, אלא בסטטיסטיקה יבשה. בישראל אמנם אין מס ירושה שיכול לספק אינדיקציה לגבי השינויים בהיקף הירושות, אבל מספרים מהעולם מוכיחים בבירור שהירושות הולכות ומידלדלות. את הבייבי־בומרס האמריקאים, למשל, ילידי 1946–1965 (בני 64-45 היום), הכינו במשך שנים לכך שהם עומדים להיות חלק מהעברת ההון הגדולה בעולם ולרשת -41 טריליון דולר, תלוי איזה מחקר הם העדיפו לקרוא. אולם בפועל, אחרי שהוריהם האריכו ימים והוצאות, הם קיבלו במקרה הטוב פירורים. במחקר על היקפי הירושות מזהירה AARP, האגודה האמריקאית לגמלאים, את דור הבומרס לא לבנות על ירושות מפני שרק 15% מהם יקבלו אחת, והסכום החציוני שירשו הבומרס עד 2009 עמד על 64 אלף דולר. סכום נחמד, לא יותר מזה. לפי מחקר שנערך לפני כמה שנים בבנק הפדרלי של קליבלנד, 92% מהאמריקאים לא יקבלו דבר, 4% יירשו פחות מ־25 אלף דולר, 2.3% יירשו 25–50 אלף דולר, ורק 1.7% מהאמריקאים יכולים לצפות לירושה שגדולה מ־50 אלף דולר.

 

מניתוח שערך הפדרל ריזרב עולה שהירושה החציונית ב־2004 עמדה על 29 אלף דולר במונחים של היום - 10,000 דולר פחות מהירושה החציונית 30 שנה קודם לכן. ולפי מחקר של RAND, ארגון אמריקאי ללא מטרות רווח שמסייע למקבלי החלטות, מחצית מילדיהם של בני ה־60–75 כיום יירשו פחות מ־19 אלף דולר.

 

ענקית הפיננסים הקנדית BMO מצאה שמיליוני קנדים סומכים על הירושה שיקבלו כדי לממן את הפנסיה שלהם עצמם. אבל בעוד הם מצפים לרשת כ־300 אלף דולר, בפועל עומדות הירושות בשנים האחרונות על 56 אלף דולר בממוצע - פרוטות, בהתחשב בכך שכמעט שני שלישים מהבומרס סוחבים משכנתאות וחובות למעמקי הפנסיה.

 

הצמצום בממדי הירושה הוא, באופן יחסי, הפן המוכר והמדובר של התופעה. פחות מדובר הוא המועד שבו היורשים זוכים בה. הרי לצד העלייה בתוחלת החיים עולה באופן ישיר גם גיל קבלת הירושה. כאשר דור ההורים הולך לעולמו בגיל 80 ומעלה, הוא משאיר אחריו יורשים בני 60 ויותר.

 

ענת הררי, פסיכולוגית: "בני ה-60 גדלו על ערכים של צניעות והסתפקות במועט, והיום הם נהנים קצת מפריקת העול. כשזה מקבל אופי של בולמוס זה מעורר את החרדה של הילדים. הם מרגישים שהטיול של סבתא בנפאל הוא מס הירושה שלהם" ענת הררי, פסיכולוגית: "בני ה-60 גדלו על ערכים של צניעות והסתפקות במועט, והיום הם נהנים קצת מפריקת העול. כשזה מקבל אופי של בולמוס זה מעורר את החרדה של הילדים. הם מרגישים שהטיול של סבתא בנפאל הוא מס הירושה שלהם" צילום: אוראל כהן

 

הנה למשל הנתונים בישראל: ילידי 1970 נולדו להורים צעירים יחסית, שנישאו בראשית שנות ה־20 לחייהם (ראו מסגרת). היום אותם ילדים הם בני 40, בשיא התהליך של גידול ילדים וביסוס עתידה הכלכלי של משפחתם, משוועים לכל סיוע פיננסי. אלא שההורים שלהם היום בני 65 בממוצע בלבד. תוחלת החיים עלתה מאז 1970 בכעשר שנים, כך שלפני ההורים עוד כמעט 20 שנות חיים, רובן כפנסיונרים. גם אילו רצו להוריש לילדיהם היום, קשה להם. הם עצמם לא בטוחים ביכולתם הפיננסית לשמר את בריאותם ואיכות חייהם. כך שהירושה, ככל שתישאר, לא תגיע אלא כאשר דור הילדים עצמו כבר יתקרב ל־60. בעיניים פיננסיות קרות, זה הרבה יותר מדי מאוחר.

 

גם כאן, לא מדובר בתחושת בטן. סקר מקיף שערכו העיתון "USA Today" ומכון גאלופ ב־2007 מצא שרק 36% מהאמריקאים בני 55 ומעלה כבר קיבלו ירושה. ועל פי סקר של AARP, 52% מהבייבי בומרס בני ה־50–53 עדיין ממתינים לקבל ירושה. בגילי 54–59 שיעורם יורד משמעותית ל־32%, כנראה מפני שחלק ניכר זוכים בירושה לקראת גיל 60.

 

העולם שייך למבוגרים

 

הסיבה העיקרית להיעלמות הירושה היא שהעלייה בתוחלת החיים מחייבת אנשים לממן בממוצע עוד עשור של חיים מעבר לזה שתכננו כשחישבו את צרכיהם העתידיים. בגילים מבוגרים גוררת העלייה בתוחלת החיים הוצאות נוספות על בריאות וטיפול סיעודי, אבל עוד קודם לכן תופחות ההוצאות על החיים הטובים. בני ה־50–60 של ימינו - שרובם התחתנו והולידו בגיל צעיר - קיבלו בונוס של שנים בדיוק כשהם מרגישים בשיאם: בריאים, סקרנים, פותחים דף חדש עם בני הזוג ובלי ילדים בבית. 60 הוא ה־20 החדש, רק עם מזוודה במקום תרמיל. זה הזמן להגשים חלומות. בני ה־60 הללו, שחונכו לצניעות וחסכנות, ובמהלך חייהם אספו לירה לשקל, לא רוצים לוותר עוד. הם רוצים להגשים את חלומותיהם עכשיו, כשאפשר, ולפני שיהיה מאוחר מדי. וזה עולה כסף.

 

"זה לא היה בדורות הקודמים", אומרת ניצה אייל, פסיכולוגית וגרונטולוגית. "אנשים בריאים ומשכילים יותר, יש להם משאבים והם מקבלים לגיטימציה להשקיע בעצמם ולממש את עצמם. הפנאי שלהם אמור להיות עשיר בתכנים מלאי משמעות - טיול גדול, לימודים באוניברסיטה, מגורים במקום שתמיד חלמו עליו. זה לגיטימי לרצות להשקיע בעצמנו ולדאוג לעצמנו. פעם הם היו שקופים, והיום, כשחלקם באוכלוסייה גדול יותר, מתחשבים בהם כצרכנים".

 

פה מתחילים הקונפליקטים, כי על אותם משאבים מוגבלים מתחרים ההנאות, הצורך לחסוך לשלבים הבאים והיקרים של החיים, והרצון להשאיר משהו לילדים. ר', למשל, שרחוקה כמה שנים מגיל הפנסיה הרשמי, מתרשמת מהפיתויים, גם במחיר הירושה לילדים. "מציעים לך כל כך הרבה דברים, וזה נהדר שאתה משמר את עצמך, את הרעננות והאופטימיות. אבל יש לזה מחיר. זה אומר פחות עזרה לאלה שרוצים, ואני יכולה להיות צינית ולומר שכשיגיע תורם לרשת יהיה מאוחר, אבל זה מה שיש".

 

עו"ד גיא זיו: "אלמנט השבטיות נעלם. אנשים פחות סומכים על הילדים שלהם ומרגישים שהם צריכים לשמור על הכסף לעצמם. הם גם אומרים לעצמם: "כל החיים עבדתי קשה, הם ילדים גדולים, שידאגו לעצמם" עו"ד גיא זיו: "אלמנט השבטיות נעלם. אנשים פחות סומכים על הילדים שלהם ומרגישים שהם צריכים לשמור על הכסף לעצמם. הם גם אומרים לעצמם: "כל החיים עבדתי קשה, הם ילדים גדולים, שידאגו לעצמם" צילום: נמרוד גליקמן

 

מהצד השני של המשוואה נמצאת ד', אם לשניים בראשית שנות ה־40 לחייה. היא מפרגנת להורים שלה ושל בן זוגה שנהנים מהחיים, ויש לה מילים חמות על התגייסותם לעזור עם הילדים. אבל לפעמים בתוך־תוכה היא ממורמרת. נכון, היא חונכה כל חייה לעבוד קשה ולא לחכות שייפלו עליה מתנות. אבל בסתר לבה פועמת הפנטזיה שיום אחד היא תקבל ירושה נחמדה שתעזור לה בחיים, "כמו זכייה בלוטו", היא אומרת. "אני לא רוצה להישמע חזירה, אני שמחה שהם בכזה מקום מדהים, אבל הייתי רוצה שיעזרו קצת יותר. זה מקומם לראות שההורים שלך, שגרים בדירה מאוד יפה ששופצה לאחרונה, רוצים לעבור לדירה יותר מושקעת כי צריך להשתחרר להם כסף. בשביל מה? אתם שני אנשים, ואנחנו עדיין לא מסודרים, אולי תעזרו לנו? ההורים שלי עדיין צעירים, כך שגם אם יום אחד אקבל משהו, כבר אהיה בסוף המשכנתה. זה לא יוריד ממני עומס".

 

את מרגישה שההורים שלכם מוודאים שהכסף שלהם יספיק להם עד 120?

"אין לי ספק שהם מחשבים מה הם יצטרכו קדימה, אבל אסור לשכוח שגם איכות החיים שלהם עלתה. הם כבר לא מסתפקים במכונית חבוטה ובבגדים מהבזאר והם מבלים יותר. האמהות שלנו בגיל 50–60 הולכות ללמוד, מגשימות חלומות, ולא בא להן רק לתת. אז יש קצת מרמור. מי לא רוצה יותר עזרה כדי שיהיה לו יותר קל עכשיו, כשכל כך קשה? מצד שני, אני אומרת תודה לאל שאנחנו מסתדרים טוב לבד".

 

דור הסנדביץ' מודאג

 

אבל לא הכל ורוד גם אצל דור בני ה־60 פלוס, המכונה על ידי מומחים גם דור הסנדביץ' - זה שדואג במקביל להוריו, לילדיו ולנכדיו דווקא כשהוא רוצה להרגיש שוב פרפר נטול אחריות. "בישראל אנשים משקיעים הרבה מאוד בילדים שלהם, יותר מאשר בשאר העולם, והשקעה כזאת דורשת משאבים", מסבירה ניצה אייל. "עד לגיל מבוגר, ואפילו מבוגר מאוד, הורים תומכים בילדיהם ונכדיהם. זה חלק מהנורמות החברתיות כאן. תפקיד ההורה הוא לכל החיים, ועם התארכות תוחלת החיים - זה ליותר שנים. בהחלט ייתכן שהתוצאה היא שהירושות קטנות יותר. אני פוגשת הרבה אנשים שמתלבטים לגבי הקצאת המשאבים שלהם. יש ציפייה של ילדים שההורים ישקיעו בהם, וההורה מרגיש לא בנוח שהוא מטייל ולומד ולא עושה מספיק. זה קונפליקט לא פתיר".

 

זקנים ומאושרים. תוחלת החיים בישראל עלתה בשנים האחרונות זקנים ומאושרים. תוחלת החיים בישראל עלתה בשנים האחרונות צילום: shutterstock

 

לא מעט סבתות לוקחות את הקונפליקט הזה לענת הררי, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית המדריכה קבוצות בנושא סבתאות. "נושא הכתבה הזאת הוא חומר נפץ שיכול לפרק משפחות", אומרת הררי. "הסבתות באות לקבוצות כדי לקבל לגיטימציה שמה שקורה במשפחה שלהן נורמלי. פעם סבתא מתה כשהיינו בתיכון. היום היא יכולה להיות סבתא 30 שנה, ולנכדים יש ציפיות שהיא תעזור ותקנה להם אוטו, כי בפנטזיה סבתא היא מין סנטה קלאוס. יש פה עניין מורכב של ציפיות: הדור שלנו גדל עם סבתות שעוזרות לאמא, ואין להן שום סטטוס חוץ מלהיות סבתא. עכשיו הדור הזה מצפה לקבל אותו דבר מההורים שלו: קשה לי עם משרה מלאה ושלושה ילדים. יש להם כסף, למה הם לא נותנים?

 

"זה גורם לסבתות לפחד. עוד 30 שנה לפניהן והן חוששות שהמצב רק יחמיר, וחושבות שעדיף לשמור על הכסף. גם הסבתאות השתנתה: אני הייתי עושה עם סבתא שלי עוגיות ואז היינו הולכות לגינה. היום סבתא לוקחת את הנכדים לאופרה ולטיול בת מצווה בחו"ל".

 

אחרי זה אין סיכוי שיישאר כסף לירושה.

"בני ה־60, ואני אומרת את זה בהכללה, גדלו על ערכים של צניעות והסתפקות במועט, והיום הם נהנים קצת מפריקת העול. כשזה מקבל אופי של בולמוס זה מעורר את החרדה של הילדים. הם מרגישים שהטיול של סבתא בנפאל הוא מס הירושה שלהם".

 

הירושה עוברת לדיור המוגן

 

לפי מחקרים מהעשור האחרון, לבני ה־60 פלוס חשוב להוריש משהו לילדיהם - אבל פחות חשוב להם מבעבר. במהלך שנות התשעים שיעור האמריקאים שאמרו שחשוב להשאיר ירושה ירד מ־52.5% ל־48.5%. בישראל נטיית הלב היא לעשות מאמץ ולהשאיר משהו לילדים, אף על פי שעד שהירושה תיפול בחיקם הם כבר יהיו אנשים מבוגרים בני 60 לפחות, וברוב המקרים עצמאים כלכלית. הסעיף הכבד ביותר הוא הגידול בהוצאות הבריאות. הרפואה המתקדמת מאריכה את חייהם של הקשישים, אבל בקופה מחכה להם חשבון כבד. ומאחר שקצבת הזקנה והפנסיה לא מספיקות בדרך כלל, לרבים מהם אין ברירה אלא לאכול את נכסיהם כדי לממן את רשימת התרופות המתארכת, הציוד היקר והטיפול הסיעודי.

 

מה עם הכסף לנכדים? מה עם הכסף לנכדים? צילום: shutterstock

 

בקנדה, מגלה מחקר של BMO, המבוגרים עדיין מאוד רוצים להוריש לילדיהם, אבל רק 19% סבורים שישאירו משהו בגלל ההוצאות שמחכות להם. בענקית ההשקעות פידליטי חישבו שזוג בני 65 עם ביטוח בריאות פרטי יצטרך יותר ממיליון דולר עד סוף חייו. הנתון הזה מתיישב היטב עם נתוני מכון RAND, שלפיהם אמריקאי ממוצע בן 60–70 יבזבז 58% מהונו לפני שימות, ו־44% מהאמריקאים ימכרו את בתיהם בין גיל 70 ל־85 כדי לממן הוצאות בריאות.

 

בארץ המציאות עוד שונה, אבל שיטת התשלום לבתי הדיור המוגן, שצוברים פופולריות בשנים האחרונות, הפכה לזוללת ירושות. רק אנשים אמידים מאוד יוכלו להרשות לעצמם לרקוד כל הדרך לחוג ברידג' עם רבקה מיכאלי מבלי שימכרו קודם את דירתם. בהתאם למידת היוקרה של בית האבות, הם יתבקשו להפקיד מאות אלפי שקלים, ולעתים כמעט מיליון שקל, שמהם יישחקו כסוג של דמי מפתח כמה אחוזים מדי שנה.

 

על השחיקה השנתית, שהיקפה עשרות אלפי שקלים, יש להוסיף תשלום חודשי של עוד כמה אלפים, מין דמי אחזקה, שעליו מתווספות הוצאות אוכל, חשמל, טלפון, פעילויות מיוחדות וכו'. מאחר שמדובר באנשים עצמאיים הם ממשיכים להחזיק רכב, לנסוע לחו"ל, ללכת לקונצרטים ולבלות, וכך החבילה כולה מגיעה בקלות לעשרת אלפים שקל בחודש. חמש שנים בבית אבות כזה יכולות לעלות 600 אלף שקל ולנגוס נתח שמן מכספי הדירה שנמכרה.

 

אם וכאשר הופכים הדיירים לסיעודיים האופרה הפיננסית משתנה, והעלות החודשית הופכת לכבדה מאוד, עד כדי 16 אלף שקל בחודש ויותר. חמש שנים סיעודיות כאלה יסתכמו בתג מחיר כבד של כמעט מיליון שקל, לפני שאר הוצאות המחיה. המתמטיקה הפשוטה מוכיחה שזה לא משאיר כמעט כלום ליורשים. גם מי שפורש לפנסיה עם נכסים בשווי של 7 ספרות עלול לצרוך כל אגורה עד שימות.

 

במוסכמות החיים שעדיין תקפות כאן, מדובר בבעיה גם מבחינתם של המורישים. רחל שמיר, עובדת סוציאלית ומנהלת אזור בעמותת מטב, שמספקת מטפלים לזקנים בבתיהם במימון המדינה, פוגשת במסגרת עבודתה בני 80 ומעלה שחוששים להשתמש בכספם מפחד שלא יוכלו להוריש לילדיהם: "הם חוסכים מעצמם דברים ממש טריוויאליים כדי להוריש. הם יוותרו על עזרה בבית, על משלוח מהסופר, וייקחו אוטובוס ולא מונית. הם חיים מפנסיות שהיו טובות אך הולכות ונשחקות, ומתמודדים עם הוצאות שהולכות ומתייקרות. לכן הם פוחדים להוציא".

 

י', בשנות ה־60 לחייה, ראתה את התהליך הזה קורה לאמה וחמותה, שהלכו לעולמן בארבע השנים האחרונות, משאירות אחריהן שאריות סמליות מנכסים שצברו עם בני זוגן לאורך חיים שלמים. "ההורים שלנו הם דור שעבר תקופה קשה של מלחמות ואי־ודאות. הם עשו טיפוס קשה ורצו שהילדים שלהם יחיו אחרת", היא אומרת, "לכן הדור שלי גדל בתחושה שיום אחד תיפול בחיקנו ירושה. לא חשבנו שהיא תהיה ענקית, כי ההורים התחילו מאפס והתאמצו מאוד. אבל ידענו שיש דירה וקצת חסכונות".

 

ולאורך השנים הבנת שהירושה תהיה קטנה?

"אפשר היה לראות את זה. אמא שלי בחרה, למרבה האירוניה, בבית אבות זול יחסית, וזה עדיין יקר בטירוף. עשרות אלפי שקלים לחודש, שעליהם צריך להוסיף תרופות, עזרה נוספת ועוד הרבה הוצאות. זו הקזת כספים אדירה שמחייבת מכירת דירה. ראיתי איך הכסף שלה הולך ומתכווץ כי ניהלתי אותו. אבל לא מעסיק אותי מה היה קורה אילו. ככה זה וזהו".

 

פחות כסף, יותר מריבות

 

האם בני ה־40 וה־50 היום מוכנים לקבל בהשלמה ירושות מדולדלות? לא בטוח, אומרים המשפטנים. "אלמנט השבטיות נעלם. אנשים פחות סומכים על הילדים שלהם ומרגישים שהם צריכים לשמור כסף לעצמם", אומר עו"ד גיא זיו, מומחה לדיני משפחה וירושה. "אני רואה ילדים שהופכים לביקורתיים כלפי הוריהם, שמבזבזים להם את הירושה העתידית. ואילו ההורים אומרים, 'כל החיים עבדתי קשה, הם ילדים גדולים, שידאגו לעצמם'".

 

עו"ד אריה שורץ, שמתמחה בצוואות ועיזבונות, מזהה השלכות נוספות. "אנחנו רואים עלייה במספר המריבות של יורשים על עיזבונות כי אנשים משאירים פחות והיורשים נלחמים יותר. אנשים שואלים כשההורים עודם בחיים איך להבטיח לעצמם את עיזבון ההורים. הם עושים חישוב שירוויחו סכום מסוים בעבודה ושיקבלו ירושה מסוימת מההורים וכך מתכננים את החיים. וכשההורים הולכים לעולמם ולא משאירים את מה שהיורשים קיוו לו או חלמו עליו הם רבים ביניהם".

 

נתינה ביד חמה ולא ביד קרה

 

במציאות החדשה של ירושות תנצב"ה, הולך ומתגבש פתרון שמשאיר את כולם מרוצים: לתת לילדים חלק מהירושה כבר במהלך חיי ההורים. "נתינה ביד חמה ולא ביד קרה", זה נקרא. ד"ר רחל זיו, פסיכולוגית קלינית, משווקת את הרעיון. "העברה בין־דורית היא אחד הסיפורים הדרמטיים שיש כי הכל מתנקז לירושה. זו מטאפורה להשקעה של הורים בילדיהם, לאהבה ולחשבונות שלא יסתיימו לעולם. לכן אני מציעה להורים שאחוז מסוים מהירושה יינתן בחייהם, על חשבון צוואה עתידית. תן ביד חמה, ראה את ילדיך מסתדרים בחייך. תשאיר לעצמך את עיקר הנכסים, אבל תן חלק כבר בחייך - גם אם המשאבים מתמעטים - כדי לרכך את התחושה שהם מחכים ליום מותך. זה מייצג אכפתיות ודאגה ומנטרל מוקשים עתידיים".

 

זה ימנע את החשש מהירושה שקטנה?

"הרבה דברים התקלקלו בחינוך ובחברה, כי הסמכות ההורית התבלבלה. הורים גידלו ילדים מפונקים ותובעניים, וילד שלמד שהצרכים שלו במקום הראשון ותפקיד ההורים לתת, תמיד ירגיש מקופח ויתבע מהם. איש לא אמר לי שילדיו לא מפרגנים לו, אבל אני חושבת שקצת מכחישים את הסיפור והורים לא רואים את חוסר הפרגון של ילדיהם".

 

כשאני מספרת על הרעיון הזה לד', היא מספרת על קרוב משפחה, בן יחיד שהוריו נפטרו וכל מה שנשאר ממשפחתו זו דודה מאוד עשירה, מרובת נכסים ונטולת ילדים, שבצוואתה מורישה לו את כל רכושה. "הוא יודע שיום אחד הוא יהיה עשיר, אבל עד אז הוא מעביר חיים שלמים בחוסר עשייה ובבזבוז משווע של כל מה שהוא יכל לעשות עם עצמו, נאנק תחת חובות אינסופיים ומחכה. בן 60, הדודה כבר בת 90 ומשהו, חיה ובועטת ולא משחררת את הכסף. גם אם היום הוא יקבל את הכסף זה כבר לא שווה כי השנים הטובות מאחוריו. לא עדיף שהיא היתה נותנת לו בחייה, כדי לעזור לו כשהוא צריך וליהנות מהשמחה וההערכה שלו?".

 

ובכן, זה מתחיל לקרות. "מחקרים בישראל בשנים האחרונות מראים שבני 50–69 נוטים להעביר לילדיהם יותר כספים מבני 70 ומעלה", אומרת ד"ר ענת הרבסט, מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־ אילן ומהתוכנית ללימודי משפחה במכללה למינהל. "אחת ההשערות היא שזה קשור ביכולת כלכלית. כלומר כשאנשים צעירים יותר, עדיין עובדים ויש להם יכולת כלכלית גבוהה יותר הם נוטים יותר להעביר כספים. וזו לא רק העברה של כסף אלא גם של משאבי זמן, כמו טיפול בנכדים, או סיוע דרך מגורים משותפים".

 

עם העלייה בפופולריות של נתינה ביד חמה עולה גם הפופולריות של המשכנתה ההפוכה, שמאפשרת בדיוק את זה: כל מה שצריך זה להיות בן 60 פלוס עם דירה בבעלותך. תמורת המשכון שלה מקבלים צ'ק חודשי לכל מטרה - מחופשה באלסקה ועד תואר ראשון לנכד. בפועל, רוב האנשים מנתבים מחצית מהכסף לעצמם ומחצית לילדים, מספר עו"ד יקי כהן, מנהל תחום משכנתה הפוכה בכלל מימון ומי שהקים את הפעילות לפני כשלוש שנים. הוא מספר על גידול של 100% לשנה לפחות במספר הפניות. "התחום התפתח בגלל הרצון לממן את חיי הפנסיה שהפכו ליקרים, ולתת כסף ליורשים כבר עכשיו", הוא מוסיף. "אנשים רוצים להוציא ילד ממצוקה כלכלית או מכישלון בעסקים, לעזור לו לקנות בית או בכלל להקדים את הירושה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x