• תפריט
מוסף 23.12.10

הילדים של צוקרברג

אובססיה לקריירה, חרדה לתדמית והתמכרות לתשומת לב. כך נראה עולמם של בני הנוער החדשים. מה אחראי לתפנית הזאת בהתפתחות האישיות של דור הילדים הנוכחי, ומה מגלים המחקרים האחרונים בנוירולוגיה על ההשלכות של התמכרות בגיל צעיר לפייסבוק, פורנו וחלומות על תהילה?

דיאנה בחור-ניר 10:4723.12.10

1. ירדן מגיע לפגישה מפוצץ בביטחון עצמי. זה חינני בהתחלה. "למה בזווית כזו? תצלם ישר מקדימה", הוא מנחה את הצלם, "בלי הכובע יותר טוב לי, שיראו את השיער". כשהוא מתעקש להציץ במסך המצלמה אחרי כל צילום, והמעורבים בדבר מתחילים לאבד את הסבלנות, הוא לא מוותר. מדובר בתדמית שלו. זה נראה לרגע כאילו אנחנו עובדים בשבילו. במהלך עשר דקות צילום צלצלו שלושת מכשירי הטלפון שלו, יחד, לפחות עשר פעמים. לשניים הוא עונה בלי לחשוב פעמיים. "כמה זמן ייקח לנו לגמור?", הוא שואל פתאום, "יש לי עוד דברים היום".

 

ירדן בריקמן (14) מחיפה הוא בחור עסוק מאוד. בין הלימודים והחברים הוא מתפעל בלוג גאדג'טים, בלוג אישי, ערוץ מיוחד שפתח לעצמו ביוטיוב, טוויטר ופייסבוק שמתעדכנים מדי יום. יש לו גם פינה קטנה בתוכנית הבוקר של רשת, שסידר בעצמו.

 

ירדן בריקמן, 14. "אני מת להגיע לגיל 15" ירדן בריקמן, 14. "אני מת להגיע לגיל 15" צילום: קובי קלמנוביץ'

"אני רוצה להיות מותג־על", הוא מסביר. אין שום צורך לפרט מעבר. הקול שלו עדיין ילדותי ומצפצף, והשיער מסודר קצת כמו של ג'סטין ביבר, המודל לחיקוי. אי אפשר לפספס שמתחת למנוע מבעבעת אמביציה מטורפת. "אני כותב בכל המיילים שאני כמעט בן 15, אני חי באשליות שזה קורה עוד מעט", הוא אומר. "בן 15 נשמע לי כמו לעבור עוד שלב בחיים. אני מת להגיע לגיל הזה, שזה ייראה לאנשים יותר הגיוני. חוץ מזה שהרבה דברים נפסלים כשאתה מתחת לגיל 15. אם בא לך להיות מפרסם צעיר של מוצרים, ויש חברות שמעסיקות ילדים כאלה, אתה חייב לחכות עד גיל 15. כשפניתי לחברת הבגדים בלו ברד, הצעתי להם שאקבל מהם בגדים בחינם תמורת זה שאשלב בערוץ היוטיוב שלי פרסומות שלהם ואפרסם אותם בפייסבוק שלי, והם אמרו שאני צעיר מדי. מגיל 13 אני עדיין מחכה, מקווה שהם לא יפשטו רגל עד אז".

 

כשבריקמן החל עם בלוג הגאדג'טים שלו, לפני פחות משנה, הוא פנה בעצמו לכל חברות הסלולר והיבואניות שיעבירו לו מכשירי סלולר חדשים לבדיקה. הוא מספר שכשהם שמעו קול של ילד כולם ניתקו. "את יודעת כמה זמן לקח לי עד שהצלחתי ליצור קשר עם סמסונג? היום אנחנו בקשר, אבל הרבה זמן הם פשוט נפנפו אותי. הם ענו למייל ששלחתי, אבל כשיצרו איתי קשר בטלפון ושמעו את הקול שלי הם לא התייחסו אליי ברצינות. בסוף הצלחתי לשכנע אותם לתת לי מכשיר כדי לכתוב עליו". אני שואלת אותו למה חשוב לו כל כך להיות מותג. "השאלה היא מה אתה עושה בשביל לקדם את עצמך", הוא מסביר. "במקום ללכת לשתות ולעשן - יש אצלנו בבית ספר אנשים שעושים את זה מכיתה ד' - החלטתי להתחיל לעשות דברים למען העתיד המקצועי שלי. חבל לי על הזמן".

 

אני שואלת אותו על השאיפות שלו. "לכל הילדים בגילי יש חלום להיות מפורסמים. שיכירו אותנו", הוא אומר. "אז למה לא לעשות מסלול עוקף 'כוכב נולד', וישר להגיע לנקודה שבה אתה מפורסם כבר מגיל צעיר? אחד האנשים שאני הכי מעריץ, אחד הכוכבים הכי גדולים בעולם שעשה את זה, זה ג'סטין ביבר. הוא התפרסם דרך סרטונים שהוא העלה ביוטיוב בגיל 14, והיום הוא בן 16 ומותג עולמי. אני מנסה לעשות את אותו דבר. הייתי מת לפגוש אותו. אחרי היום הולדת, אמרתי, אני אפנק את עצמי בפגישה כזאת. אני יודע להשיג דברים כאלה".

 

ג'סטין ביבר. 17 מיליון בני נוער עוקבים אחריו בטוויטר ג'סטין ביבר. 17 מיליון בני נוער עוקבים אחריו בטוויטר צילום: אי פי אי

 

איך?

"אני מקבל הכל בחינם. אני יכול להשיג מה שבא לי דרך התכתבויות באימייל. רוב הילדות שעוקבות אחריי בפייסבוק מעריצות אותו, והסוכנים שמביאים אותו לארץ יכולים להשתמש בזה. יש לי דרייב חזק, זה כל כך כיף להשיג דברים לבד. כשאתה מצליח, יושב מול האימייל שהשקעת בו שעות, זה כמו סם".

 

נשמע כאילו יש לך תוכנית מסודרת.

"בערך. כשהתחלתי בסלולר הייתי בהרבה משרדי פרסום והתאהבתי. אפילו רק בלהצליח לפרסם את עצמי. אני מת לגור בהרצליה. הייתי בפגישה עם ישפר, היבואנים של סוני, הייתי אצלם במשרדים, לא ראיתי משרדים בגודל הזה בחיי, זה לגמרי מטורף, הלכתי את כל הרצליה ברגל, פשוט התאהבתי באזור התעשייה. יש אנשים שגרים בהרצליה פיתוח, זה מקום המגורים הבא שלי, זה לא חלום, אני אגשים את זה".

 

ידידתו הקרובה של בריקמן היא מאיה אלדר (16) מרעננה. יש לה קול דקיק ויציבה מרשימה. אני מספרת לה שהתמונה שלה תגיע אולי לשער המוסף. "או מיי גוד, אני לא נושמת", היא מבהירה. רגע אחרי היא כבר אדישה שוב. לצילום היא מגיעה מאופרת קלות, עם שפתון מחמיא ומשקפי שמש לבנים וגדולים. אלדר רשומה למגמת צילום בבית הספר שלה ומשתתפת בקורס לצילום מקצועי מאז גיל 12. היא אומרת שברור לה לחלוטין שבזה תעסוק בחייה הבוגרים. גם היא, כמו בריקמן, מחוברת לפייסבוק בווריד. "אני נמצאת שם כמה שעות כל יום", היא אומרת, "מבחינתי זה עוזר לי לקדם את העניינים שלי. אני דוחפת להקה מרעננה בשם בריטניה שאני רוצה לקדם ויוצרת קשר עם בנות ובנים שמבקשים ממני שאעשה להם בוקים דרך הפייסבוק, בעקבות תמונות שראו שצילמתי. זה עובר מפה לאוזן. עשיתי בוקים לחברות שלי, לבחור שרוצה להיות דוגמן אצל עדי ברקן, לא מזמן עשיתי גם צילומים של בת מצווה. אני לא לוקחת הרבה כסף, כי אני גם נהנית מזה. 50 שקל לכל שעת עבודה, ו־50 שקל על העבודה בבית".

 

בשביל מה ילדים צריכים בוקים?

"כל אחד רוצה להיות סלבריטי. יש כאלה שרוצים להציג את עצמם דרך הפייסבוק, חלק רוצים להראות שהם 'חתיכים' ולזכות להערכה, יש כאלה שצריכים תמונות טובות כדי לנסות להשתלב בדוגמנות או בטלוויזיה. תמונה טובה בפייסבוק זה חשוב".

 

מאיה אלדר, 16. "אני לא יכולה להתנתק מפייסבוק" מאיה אלדר, 16. "אני לא יכולה להתנתק מפייסבוק" צילום: קובי קלמנוביץ'

 

2. שום דבר לא הכין את אמריקה לסרטון של גרהם טיילור. טיילור (14) צולם בחודש שעבר כשהוא עומד על פודיום ונואם בקצרה במהלך שימוע פומבי שנערך למורה שלו. המורה, ג'יי מקדוואל, הושעה מעבודתו אחרי שהורה בצעקות לתלמיד לצאת מהכיתה כשזה זרק לאוויר אמירה הומופובית. באינטונציה של נואם מיומן, בקולו שעדיין לא התחלף, נשא טיילור נאום מלא השראה, ממגנט ממש, כשהוא מגן בחירוף נפש על החלטת המורה. "אני מקווה", אמר, "שיום אחד ברוח מה שד"ר מרטין לותר קינג אמר, נישפט על פי האופי שלנו ולא על פי מי שאנחנו מתאהבים בו. המורה הזה סוף כל סוף עמד ועשה משהו בשבילנו. הוא עשה דבר מדהים שנתן השראה להרבה אנשים... הוא שינה את הדרך שבה אני רואה את העולם". הסרטון מצא את דרכו במהירות ליוטיוב וזכה להד תקשורתי אדיר בעיתונות האמריקאית. למעשה, לקח בדיוק שבוע עד שטיילור נחת כגיבור תרבות בתוכנית הטלוויזיה של אלן דג'נרס. גם ההופעה הזו זכתה לכינוי "בלתי נשכחת".

 

טיילור הפך לכוכב־לרגע בגלל רהיטותו הבלתי רגילה, אך בעיקר מפני שדיבר על מיניותו באופן טבעי ולחלוטין חסר בושה. הנאום שלו בבית הספר, בפני עשרות מורים, תלמידים ומצלמות, החל במילים "אני בעצמי הומו, ואני בחור צעיר", וגם אצל דג'נרס לא חשש לדבר על עצמו כבעל מיניות שלמה ומגובשת. "לקח לי זמן לקבל את עצמי, אבל כשהצלחתי הבנתי כמה זה דבר יפה", אמר טיילור למראיינת ההמומה מעט. רמז לגילו של היושב מולה עלה רק כשהחל לספר על יציאתו מהארון: "זה קרה בגיל 13. הייתי בחדר עם שני חבריי ובלי לחשוב על זה נכנסתי לארון, יצאתי ואמרתי 'חבר'ה, אני גיי', כך שאפשר לומר שיצאתי, מילולית, מהארון".

 

גרהם טיילור, 14. "יצאתי מהארון בגיל 13 בפני שניים מחבריי, ואז בפני כולם" גרהם טיילור, 14. "יצאתי מהארון בגיל 13 בפני שניים מחבריי, ואז בפני כולם" צילום מסך: www.youtube.com

 

לא סתם התנפלה התקשורת בתאווה כזו על בן ה־14 ממישיגן. אמריקה היתה צמאה לגיבור מסוגו. בשלושת השבועות הראשונים של ספטמבר השנה התאבדו חמישה ילדים ממדינות שונות בארה"ב, כולם בנסיבות הקשורות לחשיפת זהותם המינית. הצעיר שבחמישה, סת' וולש (13) מקליפורניה, תלה את עצמו אחרי שלוש שנים של הצקות בבית הספר בהקשר למיניותו. בתחילת אוקטובר התאבד צעיר נוסף, במה שהתחיל להראות כמו מגיפה. "איפה היינו בזמן שזהות מינית הפכה לנושא להצקות ואלימות כבר בגיל 10? מתי בכלל זה הפך לעניין בגילים האלה?", שאל קריין החדשות של רשת FOX. אפילו דג'נרס, לסבית מוצהרת, התקשתה לאכול את התנהלותו הטבעית של טיילור. "ילדים בגילך בקושי מסוגלים לומר שהם אוהבים בנות", אמרה לו. הוא חייך בביטחון. הוא יודע.

 

"אנחנו חושבים במונחים של התקופה שבה אנחנו היינו ילדים", אומר ד"ר גיא שילה מאוניברסיטת תל אביב, שחוקר את התמורות בגיל היציאה מהארון בשנים האחרונות. "אבל בני שנות התשעים נמצאים בסרט אחר לגמרי. הם מתבגרים בקצב מסחרר. ההתעסקות במיניות בגיל צעיר מאוד היא מאפיין אחד, אבל אפשר למצוא את זה בכל נושא: מהאופן שבו הם מתלבשים, דרך האופן שבו הם מתייחסים לכסף ועד למערכות היחסים שלהם עם הסביבה". הדוגמה הקיצונית ביותר להתבגרות המואצת מתבטאת בזמן היציאה מהארון. מחקרים שפורסמו לאחרונה בארה"ב - הגדול והרציני שבהם הוא של החוקר טוני ד'אוגלי מאוניברסיטת פנסילבניה - מראים שגיל היציאה מהארון באמריקה צלל בעשור האחרון משנות ה־20 המוקדמות לגיל 16 בממוצע, והטווח התחתון ירד לגיל 9.

 

טוהר, 11. "יש לי חבר 5 חודשים, שמתי תמונה שלנו יחד בפייסבוק וקיבלנו המון תגובות" טוהר, 11. "יש לי חבר 5 חודשים, שמתי תמונה שלנו יחד בפייסבוק וקיבלנו המון תגובות" צילום: זהר שחר

ד"ר שילה, במחקר שערך בשיתוף פרופ' ריקי סויה מאוניברסיטת תל אביב, מצא נתונים דומים גם בישראל. "גיל היציאה מהארון צנח מ־22.5 בשנת 1998 ל־16 ב־2008. אני לא אתפלא אם בעוד חמש שנים הממוצע יירד ל־13", הוא אומר. בארגון חוש"ן, שערך מחקר דומה ב־2010, טוענים שגם המספר 16 כבר אינו מעודכן. "הוא יותר קרוב ל־15", אומרים שם. אבנר דפני, מנכ"ל ארגון נוער גאה, מכיר את המספרים האלה היטב מהשטח. "הגילים הולכים ויורדים כל הזמן. לפני שלוש שנים הגיל הכי נמוך של צעירים שפנו אלינו היה 13. היום מגיעים הרבה בני 11–12 שמרגישים משיכה ראשונה ורוצים להתייעץ. לארגון שלנו אפשר להצטרף רק מגיל 14, ככה שאני נאלץ לשלוח אותם לחונכים שלנו באינטרנט", הוא אומר.

 

גם בקרב בני נוער סטרייטים ההתעסקות במין מתחילה מוקדם יותר. בישראל כמעט 20% מבני הנוער פעילים מינית כבר בגיל 15. "אנחנו עדיין לא בודקים מתחת לזה", אומרת ד"ר דיאן לוין, מהמחלקה לחינוך וקידום הבריאות בשירותי בריאות כללית. "אלו בערך המספרים בכל העולם, מלבד בבריטניה, שם בשנים האחרונות הנתונים הרקיעו שחקים. 30% מבני ה־15 במדינה כבר פעילים מינית".

 

אבל נראה שהסיסמוגרף האמיתי לשינוי נמצא דווקא בקרב החברות המסחריות. בחודש מרץ השנה השיקה חברה בשם איי.ג'י למפרכט את "מאץ'", קונדום קטן מהרגיל, המשווק לילדים בני 12–14. לטענת החברה, שעוררה סערה ביוזמה המסחרית הנועזת ואף זכתה השבוע ב"אחד מהרעיונות הטובים של השנה" של "הניו יורק טיימס", "הקונדום הופק לאחר שמחקר של ממשלת שוויץ, שנערך בקרב 1,480 צעירים בני 10–20, מצא שבני נוער בגילים צעירים מאוד מתקשים למצוא קונדומים בגודל המתאים ולכן לא יכולים לקבל הגנה מספקת בעת קיום יחסי מין". החברה הודיע שבריטניה תהיה בעדיפות עליונה לשיווק הקונדומים בהתחשב בשיעור הגבוה ביותר של הריונות בגיל העשרה בממלכה.

 

מה קרה פתאום, שצעירים ברחבי העולם ממהרים כל כך להיות מבוגרים?

 

 

3. לסשה גיד (18) היתה בסך הכל ילדות די רגילה. מלבד אולי חוויה אחת יוצאת דופן שליוותה אותה מאז שהיא מכירה את עצמה: שכיבה במשך 10–15 דקות במכונת MRI במקום העבודה של אביה. גיד מתורגלת בכך היטב. מצוידת בשמיכה ובאטמי אוזניים, היא טיפסה מאז גיל 4 עשרות פעמים למכונת ה־MRI הרועשת, עד שגשר שהונח על שיניה מנע ממנה להמשיך. היא היתה מאוכזבת מאוד כשהניסוי נגמר, מספר ד"ר ג'יי גיד (49), אחד ממדעני המוח המובילים בעולם ואבא של סשה. מתברר שמתכת מפריעה לתהליך הדימות המגנטי. אבל הגשר לא היה הסיבה היחידה שהניסוי הופסק באבו. ד"ר גיד היה כבר בצרות די רציניות עם ועדת האתיקה המקומית, שלא אהבה את הרעיון שחוקר המוח עורך ניסויים על ילדיו. "אם לא הייתי מרגיש בנוח לעשות זאת לילדים שלי, לא הייתי מרגיש בנוח לעשות זאת לאף ילד אחר", התגונן בראיון שנערך עמו לאחרונה. למזלו ולמזלנו, ועדת האתיקה התעוררה מאוחר מדי. גיד הצליח לצבור לא פחות מ־83 סריקות מוח של בתו לאורך רוב שנות ילדותה ונעוריה, ועוד עשרות סריקות של שלושת בניו הצעירים יותר.

 

ילדיו של וויל סמית', ווי וג'יידן סמית'. מתלבשים סקסי ופרובוקטיבי כבר מגיל 9 ילדיו של וויל סמית', ווי וג'יידן סמית'. מתלבשים סקסי ופרובוקטיבי כבר מגיל 9 צילום: אי פי אי

"לא ממש עניין אותה מה המטרה של כל זה", אומר גיד בראיון ל"מוסף כלכליסט", "כשאנשים זרים התעניינו למה היא עושה את זה, היא אמרה 'זה נראה לי מגניב, וזאת גם דרך לבלות עם אבא שלי"'. אף שהחל לסרוק את מוחה של בתו בזמנו הפנוי, מבחינתו, הוא אומר, מדובר היה מהרגע הראשון בפרויקט חיים. הצילומים של סשה היו אחד מהניסיונות הראשונים בהיסטוריה להתחקות באופן נוירולוגי אחר הגדילה וההתפתחות של המוח האנושי מינקות עד גיל ההתבגרות. "הרבה דברים קורים במהלך גיל ההתבגרות. שיעורי ההתאבדות, תאונות קטלניות, מצבי רוח שמשתנים בקיצוניות, בעיות פסיכולוגיות רבות שמתעוררות. האישיות מתגבשת. היתה לי תחושה שנמצא שם הרבה מאוד תשובות". התחושה היתה נכונה.

 

בשנים האחרונות, אחרי שפרסם יותר ממאה מאמרים וקיבל עשרות פרסים מהמוסדות הנחשבים בעולם, הגיע גם החיבוק הממשלתי. לאחרונה השקיע המכון הלאומי האמריקאי לחקר הבריאות 16 מיליון דולר בפרויקט, והוא הוגדר רשמית כפרויקט מיפוי המוח הגדול והמושקע מסוגו בעולם. עד כה, אסף גיד יותר מ־7,000 סקירות מ־2,500 ילדים, מגיל חודשיים ועד 20, המלוות בשאלונים אישיים ובבדיקות גנטיות. "בהתחלה רצינו לחפש בסריקות האלה סימנים לאוטיזם וסכיזופרניה, אבל מהר מאוד זה הפך לפרויקט שאפתני הרבה יותר", אומר גיד, "התגלגלנו לבדוק נושאים שקשורים להתנהגות בגיל ההתבגרות, וזה הפך למסע מרתק שאנחנו עדיין לא יודעים לאן הוא יוביל. בינתיים למדנו הרבה על הדרך המשונה שבה מתעצב המוח האנושי ועל תופעות הלוואי. כל מי שמגדל בני נוער בבית תוהה מדי פעם אם הם מטורפים. המחקר שלנו מוכיח שהמוח שלהם לא שבור. הוא פשוט לא באמת סיים את תהליך העיצוב שלו, והתהליך הזה הרבה יותר משמעותי מכפי ששיערנו".

 

"הדבר המפתיע ביותר שמצאנו", מסביר גיד, "הוא שב־30 שנות מחקר על התנהגותם של בני נוער התמקדנו כל הזמן בדברים הלא נכונים. משום שחשבנו שמוחם של בני נוער בשל ומוגמר, האשמנו את ההורמונים במצבי הרוח הקיצוניים שלהם, בכך שהם תאבי ריגושים, פגיעים לסמים ומתעסקים בגופם בצורה אובססיבית. כשאי אפשר היה להאשים את ההורמונים עברנו לאישיות שלהם, לסביבה התרבותית ולדינמיקה החברתית. עכשיו אנחנו מתחילים להבין שזה בכלל לא הסיפור. ההתנהגות המטורפת שלהם היא בדיוק מה שאתה יכול לצפות מבן אדם שהמוח שלו נמצא בתהליך של שינוי מואץ".

 

אחרי שאבחן אלפי צילומי MRI של צעירים במשך שנים, גיד זיהה תבנית קבועה של התפתחות. "מתברר שכפי שחשבנו, עד גיל 6 מסתיים תהליך הבנייה והעיצוב של 95% מהמוח הבוגר", הוא אומר, "אבל מה שהפתיע אותנו הוא שהחומר האפור, החלק החושב של המוח, מתחיל להתעבות מאוד בגיל 11–12. בין תאי המוח נוצרים מיליוני קשרים שלא היו שם קודם, כמו עץ שגדל בפראות ושולח ענפים ושורשים לכל כיוון. התהליך הזה מתרחש במהירות, בייצור יתר שנראה כמו יצא מכלל שליטה. נוצרת שם כמעט בבת אחת תשתית עצומה שיכולה לקלוט ידע ויכולות בקצבים גבוהים. מתברר שמה שאנחנו מכנים 'בני טיפשעשרה' הם למעשה סוג של גאונים, ספוג של ידע וכישורים. התקופה הזו היא חלון הזדמנויות שלא חוזר על עצמו בהיקף כזה בשום שלב אחר בחיים. בין גיל 20 ל־25 החומר האפור מתכווץ בדרמטיות".

 

גיד מצא שבין האזורים במוח שצומחים במיוחד בשנות ההתבגרות נמצאים אלה שקשורים למערכות השפה. "דווקא מנגנון ה'שיטור', החלק שממוקם באונות הקדמיות, מאחורי המצח, ואחראי לכושר השיפוט, הארגון, התכנון והאסטרטגיה, הוא אחד האזורים האחרונים שמגיעים למצב סופי של בשלות עד גיל 25", הוא אומר. "לכן גם פשוט לא סביר בעיניי לצפות מהם להתנהג כמו אנשים הגיוניים, לקבל החלטות טובות או להפגין כישורי ארגון. המנגנון שאחראי בדיוק על הדברים האלה פועל אצלם באופן חלקי מאוד".

 

"נכון שחלק גדול ממאפייני האישיות שלנו והכישורים הבסיסיים שלנו מגיעים מהגנים", מסייג גיד, "אבל יכולנו גם לראות את ההשפעה הדרמטית של הבחירות שעושים הצעירים על מבנה המוח שלהם. אם המתבגר יעסוק במוזיקה, בספורט או בלימודים אקדמיים, המוח שלו יחווט בהתאם. אם ישכב על הספה וישחק במשחקי וידיאו - זה החיווט שישמש אותו גם בהמשך. המשמעות היא שניסיון חיים מסוים, טוב, רע, קיצוני או נינוח, משפיע על הארכיטקטורה הבסיסית של המוח. ואין הזדמנות שנייה לבנות את היסודות. כהורה, ההבנה הזו היא משהו שגורם לך לחשוב מחדש על הדרך שבה אתה מגדל את הילדים שלך".

 

"יש פה גם אירוניה אכזרית של הטבע", אומר גיד, "התקופה שבה המוח פגיע ביותר היא גם הזמן שבו בני נוער נוטים להתנסות בסמים ואלכוהול. המוח דוחף לסיכונים בגלל הדופמין, ומצד שני החלק שמסוגל לראות את העתיד עדיין לא מפותח. החיים שלהם באמת מסובכים. כשאני מדבר עם צעירים אני מראה להם את עקומת ההתפתחות של המוח, ומסביר להם למה הם צריכים לגונן עליו בקנאות במיוחד עכשיו. אני מסביר להם שמה שיעוללו לו בשלב הזה הוא מה שיהיה להם ב־80 השנים הבאות".

 

המוח מסיים את גדילתו ועיצובו הבסיסי עד גיל 25. "אנחנו מעריכים שהאבולוציה נתנה למוח שלנו יכולת להתגמש ולהשתנות עד גיל 25 כדי לשפר את סיכויינו לשרוד בסביבה משתנה", אומר גיד. "מה שבטוח הוא שבערך בגיל 26 המוח רומז לנו שהגיע הזמן להתמקד. זה בעיניי השלב הכי מעניין: על פי העיקרון של 'השתמש בו או שתאבד אותו', ענפים שלא היו בשימוש קמלים ומתים. רואים את זה קורה ממש בסריקות".

 

"זה כמו 'דוד' של מיכאלאנג'לו", מסכם גיד, "המוח מתחיל כגוש ענק של גרניט, שנמצא בשיאו בגיל ההתבגרות, סביב גיל 11 אצל בנות ו־12 אצל בנים. האמנות נוצרת על ידי הסרת חלקים של הגרניט ושיוף של מה שנשאר. זו הדרך שבה המוח מפסל את עצמו. וכשהילד שלכם צורח ומסתגר בחדר או צובע את השיער בסגול, זה מה שקורה שם. חציבה באבן. וכמו הדבר האמיתי זה רועש, מלוכלך ורגיש מאוד להשפעות מבחוץ. רגיש מכפי שחשבנו".

 

נעמה (11) וענת (15) בשור. "לא טיפוס של מחשב" נעמה (11) וענת (15) בשור. "לא טיפוס של מחשב" צילום: ישראל יוסף

 

4. כאילו שחייהם של הצעירים לא היו סבוכים מספיק, בשנתיים האחרונות נכנסו גורמים חדשים למשחק. מצד אחד פייסבוק, טוויטר והצורך בעדכון אובססיבי הנלווה לשניהם, ומצד שני יצרני מוצרי הצריכה והמפרסמים שמגלים לראשונה את גיל הביניים כקהל פוטנציאלי.

 

"אין דרך אחרת לתאר את זה: אנחנו נמצאים עכשיו במהלכו של ניסוי המוני בלתי מבוקר", אומר ל"מוסף כלכליסט" ד"ר מייקל ריץ', מרצה בבית הספר לרפואה של הרווארד ומנהל מרכז המדיה ובריאות הילד בבוסטון. "אנחנו מגדלים ברגעים אלו דור שמורגל מההתחלה להיות מתוגמל על היכולת לעבור במהירות מרעיון לרעיון, ממסך למסך. הוא מנצל את תקופת ה'ספוג' שלו כדי להתאמן על מולטי־טאסקינג. יכול להיות שזה בדיוק מה שהם יצטרכו בעולם שיחכה להם עוד כמה שנים, אבל יהיה לזה מחיר כבד".

 

מחקר אמריקאי שהתבצע השנה על ידי קרן קייזר מצא שמחצית מן התלמידים בני 8–18 עושים ג'אגלינג בין שיעורי בית ובידור פסיבי או אינטראקטיבי (אינטרנט, טלוויזיה, או שימוש באמצעי מדיה אחר) במשך 30% מהזמן.

 

המחיר, מעריך ריץ', יהיה דעיכה ביכולתם להתרכז בדבר אחד לאורך זמן. "אנחנו יודעים שברמה נוירולוגית מולטי־טאסקינג, עשיית כמה דברים במקביל, לא באמת אפשרית. מה שקורה באמת בשטח הוא שתשומת הלב עוברת במהירות מנושא לנושא. כשהילדים עושים שיעורים עם טקסט על המסך, טלוויזיה ברקע, מוזיקה וטלפון שרוטט מדי פעם, הם לא עושים את הכל במקביל - הם עושים קצת מכל דבר. זו הפרעת קשב תמידית, וזה מה שהמוח שלהם לומד לעשות. הפחד הגדול בעיניי הוא שזה יהפוך להיות הדבר העיקרי שיישאר להם אחרי שתקופת ההתבגרות תסתיים".

 

הדבר השני שמטריד את ריץ' הוא ההתנפלות על בני הנוער מצד המפרסמים. "אנחנו רואים בכל העולם תופעה של ילדים בני 8–15 שמנסים לדלג באופן לא טבעי לגילים מתקדמים יותר. זה מתבטא במגוון דרכים - משאיפות קפיטליסטיות שעוד לא צריכות להיות שם ועד החצנת המיניות. זו מכונה שעובדת היטב: המודעות והפרסומות מעודדות את הילדים לגדול מהר יותר, כדי שאפשר יהיה למכור להם מוקדם יותר. הטריק הוא לגרום להם להבין שלהיות מבוגר זה נורא כיף - שזה כמו להיות ילד, רק עם הטבות. בתי בת ה־6 כבר הודיעה לי שהיא רוצה אייפון. חברות מסחריות כבר מייצרות מייק אפ, בושם ותכשיטים לבנות 8".

 

"אנחנו רואים יותר ויותר חברות מסחריות שמייצגות בני נוער בצורה מינית בפרסומות ומשתמשות בגופם כדי ליצור דימוי לשאוף אליו", אומר ד"ר פול פרוש, מרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. "זה יוצר נורמה שמאלצת ילד לחשוב על גופו ככלי להצגה עצמית. למעשה, הוא נדחק לקבל החלטות על זהותו ועל עיצוב גופו עוד לפני שביולוגית הוא מוכן לזה. הרשתות החברתיות לוקחות אותם אפילו צעד קדימה: ברגע שהילדים בפנים הם חייבים לתפעל את אותה המערכת לניהול תדמית שכל המבוגרים כבר שקועים בה, וזה כולל לנהל את הגוף שלהם ולהציג אותו בצורה חצי מינית כדי שאפשר יהיה לראות בו גוף נחשק. התהליך הזה באופן טבעי גם גורם להחלטות רבות להיעשות מוקדם יותר בחיים".

 

מבחינת יניב ויצמן, מנכ"ל משותף של חברת פרסום בשם Teenk המתמחה בשיווק לנוער, הדיון כולו הוא מאוד לא תיאורטי. ויצמן משווק בשנים האחרונות מוצרים ישירות לילדים בעקבות העניין הגובר בהם מצד חברות מסחריות כמו שטראוס, אסם, HOT, פלאפון וסמסונג. "החלוקה הגילאית השתנתה לגמרי", אומר ויצמן. "10 זה ה־15 החדש".

 

ויצמן טוען שעד השנתיים האחרונות ה"טווינס" (בני 8–14) היו הגיל הנעלם אצל מפרסמים. "זה היה פלח שוק שכלוא בין ילדות לבגרות. הם לא הצליחו להבין איך עובד הראש שלהם ועל כן גם לא איך לפנות אליהם ישירות". אבל בשנים האחרונות, הוא טוען, גם זה השתנה. "הביטוי 'ה...הראשון שלי' הוקדם מאוד. עד מאוד לא מזמן הטלפון הסלולרי הראשון של בני נוער היה נרכש בגיל 14. היום זה בגיל 8. צריך לתפוס אותם מוקדם גם כדי לא לפספס אותם אחר כך".

 

פרופ' דפנה למיש: "המושג המקצועי 'טווינס' הוא דרכם של המפרסמים להפוך ילדים לפלח שוק מוגדר ולגיטימי" פרופ' דפנה למיש: "המושג המקצועי 'טווינס' הוא דרכם של המפרסמים להפוך ילדים לפלח שוק מוגדר ולגיטימי"

"המושג 'טווינס' - מלשון ביטווינס, השלב שבין ילדות לבין גיל ההתבגרות, הוא תוצר טהור של קפיטליזם שלא רואה בעיניים", אומרת פרופ' דפנה למיש, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "כדי למכור להם מוצרים חדשים המפרסמים חייבים לחתוך את האוכולוסייה לפלחי שוק מצומצמים יותר, וחלק מהתהליך הזה הוא להגדיר את השוק הזה בשם קוד, כאילו הוא לגיטימי לגמרי, ולהמציא לשוק הזה רצונות וצרכים. וככה זה עובד: מגיל 10 הבנים מחונכים להיות חרמנים כל הזמן, ובנות מבינות שהן נמדדות על פי מידת הנחשקות המינית שלהן".

 

"הדחיפה הזו פועלת גם לכיוונים הישגיים, לא רק מיניים", אומרת דפנה כצנלסון בנק, פסיכולוגית קלינית למתבגרים, הורים וילדים. "אני שומעת על ילדים בני חודש שהולכים לפלדנקרייז. כל תוכניות ההעשרה, כל המרדף אחרי ההישגים בונה לנו ילדים ששואפים מגיל 8 להיות כמו ג'סטין ביבר ומארק צוקרברג. לפי החשבון שלהם הם כבר מאחרים את המועד. אני רואה ילדים שהם במרדף היסטרי אחרי הישגים עקרים ממש כמו חלק מהמבוגרים".

 

"אני חושב שאי אפשר להאשים רק את המפרסמים בהתבגרות המואצת של הצעירים", אומר ויצמן. "לטכנולוגיה יש לפחות חלק שווה בזה. הם כבר לא מבודדים. ילד בן 10 כבר נמצא עמוק בפייסבוק ויוטיוב. אם היית באה לפה לפני שנה־שנתיים והיית רוצה להגיע לבני 10–12 בישראל, לא הייתי יודע איך לתפוס אותם. הם עזבו את אתרי הילדים טיפו ומומו הפרה, אבל הם עדיין לא ב'וואלה זון'. הם כאילו נעלמו לנו. ועכשיו אנחנו מתחילים להבין איפה הם מסתובבים. הם רוצים להיות חלק מהמשחק של המבוגרים, ועושים מה שצריך בשביל להתאים. אפשר לראות את זה אפילו בעיתוני הנוער. היום ילדה בת 16 לא קוראת 'מעריב לנוער', היא קוראת 'פנאי פלוס' ו'רייטינג' או 'טיים אאוט'. תביטי בעיתוני הנוער - הם עברו באופן גורף לגילי 10–13".

 

5. כ־50 מיליון ממשתמשי פייסבוק - כעשירית ממשתמשי האתר - רשומים כילדים בגילי 13–17. לפי נתוני מערכת הפרסום של פייסבוק מספרם זינק בשנה האחרונה לבדה ב־88%. על הנייר, פייסבוק לא מתירה הרשמה לילדים מתחת לגיל 13. בפועל, רבים מ־50 מיליון בני הנוער הם בני 8–12 שמדווחים על גיל אחר כדי להירשם. חברת המחקר הבריטית גארליק פרסמה את הטענה הזאת במסגרת מחקר מקיף על הרגלי השימוש בפייסבוק בקרב ילדים בבריטניה. הערכתם היא שכמיליון ילדים בריטים בני 13 ומטה גולשים בפייסבוק וברשתות חברתיות קטנות יותר כמעט עשר שעות בשבוע.

 

"אני חושבת שפריחת הרשתות החברתיות היא אחד הגורמים להתבגרות המואצת של צעירים בשנים האחרונות", אומרת ד"ר סיגל אלון מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אלון היא אם לשלושה ילדים - בני 21 ו־19 וילדה בת 14. "כשאני מסתכלת על ההבדל בין בתי לבין איך שאחיה הגדולים התנהגו בגילה, אני רואה עד כמה גדול השינוי שאירע בשנה האחרונה. הבת שלי מחוברת לפייסבוק כאילו זו היתה מוזיקת רקע. היא והחברות שלה שם מרגע שהיא נכנסת הביתה, וגם כשהיא רואה טלוויזיה ועושה שיעורים. אחיה גדול ממנה רק בארבע שנים וגם על המחשב הרבה, אבל מתנהג בסביבה הזאת אחרת לגמרי. זה נשמע מצחיק, אבל הוא כבר שייך לדור אחר".

 

אלון טוענת שהסביבה הפייסבוקית דוחפת את הצעירים להתעסקות אובססיבית בתדמיתם, ומכאן הדרך קצרה להבלטת כל יתרון יחסי שיש להם: החברים שלהם, הכסף של ההורים, הישגיהם וכמובן המראה החיצוני שלהם. "הם כל הזמן חשופים. הבעיה היא שבשלב הזה, כשהמוח והגוף עדיין בסערת ההתפתחות, הם פשוט לא בשלים לחשיפה בתדירות כזו. זה קצת כמו קמפיין שיווקי אגרסיבי שמתאמץ להחדיר מוצר שעדיין לא קיים".

 

"פייסבוק מעצים את כל ההתרחשות החברתית שגם ככה גועשת בגיל הזה", אומר מוטי גלעם מבנימינה, מטפל משפחתי שעוסק בהדרכת הורים ואב לשלושה (13, 9.5 ו־4). "יום אחד חברים שלנו ראו שהילדה שלהם התחרפנה לגמרי. לא יוצאת מהחדר ובוכה כל היום. מתברר שהילדה הכי מקובלת בכיתה מחקה הודעה שלה מהקיר שלה, ומבחינתה זה היה חרם לכל דבר. התפרקה להם הילדה. ילד אחר משמיץ חבר שלו, כמה אנשים עושים להשמצה הזאת לייק, והחבר נכנס לדיכאון. אלה כל המתחים והדרמות של הגילים האלה, רק בכמות וקצב בלתי נתפסים, והכל סופר אינטנסיבי. בתור הורה, זה כמעט בלתי אפשרי לשמור את האצבע על הדופק של מה שעובר על הילד, אפילו אם אתה שם עין.

 

"הבעיה היא שהרבה הורים התייאשו אפילו מהניסיון לעקוב אחרי מה שהולך שם", ממשיך גלעם. "הם עובדים כל היום, וכשהם בבית הם מפצים את הילדים בכך שהם נותנים להם לעשות מה שהם רוצים. גם כשהם מנסים לשים להם גבולות הם חוששים להיות קשוחים מדי, הם מרגישים שהם לא קרובים מספיק בשביל להטיל מרות, ומפחדים מהתגובות של הילדים. המשמעות היא שכבר מגיל 10 הרבה מאוד ילדים חשופים לגמרי לעולמם של המבוגרים. אני פוגש בטיפולים ילדים קטנים שמדברים איתי על מין, כסף, הסרת שיער וניתוחים פלסטיים, ואני שואל אותם, 'חבר'ה, מה יהיה כשתגיעו לגיל 17?'".

 

6. השבוע פרסמה אווה וויזמן, עורכת בכירה במגזין "האובזרבר" של עיתון "הגרדיאן", טור דעה חריף ונוגע במיוחד בעקבות ביקור שערכה באודישנים הארוכים של תוכנית הנעורים "סקינס", שפופולארית בבריטניה כמו "כוכב נולד" בישראל. וויזמן מצטטת בטורה מחקרים שנערכו בשנים האחרונות על בני נוער בריטים. כולם מספרים את אותו סיפור: הם דורשים מהחיים יותר אבל גם עצובים וממורמרים יותר. היא כותבת על פגישתה עם טאשאן בונר בן ה־16, המתמודד על תפקיד בתוכנית הטלוויזיה. הוא משאיר את האוזניות על אוזניו במהלך שיחתם, ונשען על הגדר כשידיו בכיסיו. לוויזמן הוא מזכיר דבורה שנלכדה בכוס בירה - מתרגש ועצבני. הוא רוצה להיות מפורסם. "הכל יהיה הרבה יותר קל, אני אחיה כמו ליידי גאגא. אני רוצה לראות איך זה כשיש כל מה שרוצים", הוא אומר לה. היא מתארת את השאפתנות האדירה המרחפת מעל התורים הארוכים לאודישנים, ואת הדיכאון שמגיע אחרי. "גם כשהייתי נערה היו מתבגרים עצובים, אבל עכשיו יש הרבה יותר מהם. מחקר מ־1997 הראה שבבריטניה 15% מהמתבגרים נמצאים בדיכאון. המספרים המעודכנים מדברים על 25%. מחקרים אחרים מדברים על כך ש־70% מהילדים היו קורבן לבריונות לפחות פעם אחת, ששליש מהנערות 'סובלות ממגעים מיניים בלתי רצויים' ורבע מאלימות פיזית ממש".

 

וויזמן מפנה אצבע מאשימה לחברת השפע שמהתלת בצעירים. "כשהייתי נערה לא רציתי להיות מפורסמת, וגם החברים שלי לא רצו. לא היתה אפשרות כזו. היום אומרים למתבגרים, בשילוב משונה של השלמה ותקווה, שהם יכולים להיות כל מה שהם רוצים". וויזמן אומרת שהאינדיבידואליזם המוגבר ששוטף בשנים האחרונות את העולם המערבי - האמונה שהחובה העיקרית של הפרט היא להפיק את המרב מחייו - לאו דווקא משפיעה לטובה על בני העשרה. "הבעיה היא שאם הצלחה אישית היא יחסית, המתבגרים מבינים שלעולם לא יהיו להם חיים מספקים. שהרי, הניצחונות שלהם תלויים בכישלונות של הילדים האחרים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x