• תפריט
מוסף 16.12.10

"יום לפני מותו מדום לב אבא אמר לי: "התביעה המופרכת הזאת בעניין הכלב שלנו עוד תהרוג אותי"

ניר למפרט, מנכ"ל קבוצת דפי זהב, מספר שאביו לא רצה שיילך בדרכו, אלא רצה שיהיה עורך דין," אבל אני נמשכתי לתחום הניהול"

נולדתי בתל אביב לרות ויגאל למפרט, שניהם ממשפחות ישראליות שורשיות, מראשוני המתיישבים בפתח תקווה בשלהי המאה ה־19 ומראשוני נווה צדק בתל אביב. אנשים פשוטים, לא אצולת ממון. אמי היתה אחות בבית החולים הדסה בתל אביב ואחרי זה באיכילוב, ואבי עבד שנים כמבקר עיריית תל אביב. הוא היה איש של פרטים. אני זוכר אותו עומד ליד הטלפון ומשוחח ארוכות עם אנשים שמבקשים סיוע, ואחר כך מטפל בזה. למשל, ילד שלא נהגו בו כראוי במערכת החינוך. ידו היתה בכל אבל הוא היה ההפך מפוליטיקאי, הוא היה מושך בחוטים אבל לא 'מאכער', אלא 'אכפתניק'.

 

"אמי היא אשה מאוד סקרנית, אינטלקטואלית, יותר אשת העולם הגדול מאבי. את אהבת הספר והידע קיבלתי ממנה. היא היתה יושבת עם שני אחיי, אחותי ואיתי, פותחת ערך מסוים באנציקלופדיית 'תרבות' שהיתה לנו בבית, וטווה סיפור במילים שלה סביב התמונות. ישבנו המון על תמונות של גוף האדם, מערכת הנשימה, הלב והכדוריות האדומות. אני זוכר את ההתפעלות של אמא ממערכות הגוף, וזה מאוד עניין גם אותי. רציתי להיות קרדיולוג כשאגדל, זה נראה לי תחום קסום - ואמא כמובן היתה מאוד מרוצה. אבל היום אני מעדיף לא לראות רופאים ולא לשמוע מהם.

 

1966, ניר למפרט (מימין), בן 6, עם הוריו רות ויגאל ואחיו עדו ויעקב, תל אביב 1966, ניר למפרט (מימין), בן 6, עם הוריו רות ויגאל ואחיו עדו ויעקב, תל אביב

 

"עם אבא תמיד היה תענוג ללכת לעבודה בבניין העירייה, ולראות את כיכר מלכי ישראל של אז מלמעלה. הוא היה מסביר לי על בעלי התפקידים השונים ועל מבנה הארגון ונותן לי לשחק במחשבון עם סרט נייר, כמו במכולות של פעם. הוא לא רצה שאלך בדרכו, אלא רצה שאהיה עורך דין, אבל אני נמשכתי לתחום הניהול. כילד, הקמתי עם אחי חברה עסקית וקראנו לה 'חברת עולם'. נראה שהייתי קצת מגלומן. ברור לך מי היה המנכ"ל.

 

"מגיל צעיר אבא התייחס אליי כאל מבוגר, וכבר בגיל 14–15 היה נותן לי לקרוא דו"חות ביקורת שכתב. 'אם בא לך, אתה יכול להעיף מבט ולהעיר הערות', הוא היה אומר, 'אני סומך עליך, ואתה עוזר לי'. הייתי עובר על מה שכתב, מתקן סגנונית ומעיר הערות תוכניות. זה מאוד עניין אותי וכבר היו לי הרגלים של קריאה מהירה. היו הערות שאבא קיבל, ואת אלה שלא - הוא היה מסביר לי למה לא. הוא התייחס להערות שלי כ'סקנד אופיניין'.

 

"הדרך שבה הוא מת, לפני כמעט 20 שנה, היא סיפור בפני עצמו. מישהי הגישה תביעה נגד הוריי על כך שהכלב המשפחתי נשך אותה. התלונה היתה מופרכת, אבל אבי לקח את המשפט מאוד קשה. אני זוכר אותו אומר לי: 'המשפט הזה עוד יהרוג אותי', ויום לפני מועד תחילתו הוא מת לפתע מדום לב. הייתי בן 33".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x