• תפריט
אמיר זיו

אין צדיק כשלמה

התשובה לשאלה אם אדם מנוע מלנהל בנק היא גם פונקציה של הזמן שבו היא נשאלת

אמיר זיו 10:5709.12.10

מסכן שלמה אליהו. לפני שבועיים זעו לרגע אמות הספים כש"נחשף" שהוא נחקר בנוגע להוצאת המחאות בנקאיות מעבר לסכום המותר, בלי לדווח. במשטרה אמנם הבהירו מיד שמדובר בכסף לגיטימי ושחשיבות הפרשה נמוכה, אבל אליהו כבר יכול היה לנפנף לשלום לחלומותיו (הקלושים ממילא) להשתלט יום אחד על בנק לאומי.

 

פסק דין שניתן השבוע בבית המשפט העליון החזיר לחיים פרשה לכאורה חמורה בהרבה, שמעורב בה שמו הטוב של בעל בנק אחר, צדיק בינו שמו. למען האמת, מעורבים בה כל כך הרבה בעלי שם טוב, שממש מפחיד להזכיר את כולם בנשימה אחת. הסיפור קצת מסובך, ומיד ננסה לפשט אותו. אבל חשיבותו היא בכך שהוא שב ומזכיר כיצד נעשים העסקים הגדולים בישראל, ועד כמה נדיר שהתמודדות מול קבוצה של בעלי הון וכוח פוליטי גדול מוכתרת בהצלחה.

צדיק בינו צדיק בינו צילום: אוראל כהן

 

מעשה שהיה כך היה: ב־1991 מכרה קבוצת ליברמן בעסקת בזק 50% מחברת האנרגיה הישראלית פז שבבעלותה. הקונה היתה חברת ארט־בי הפולנית, שבראשה עמדו טיפוסים פולנים מפוקפקים, בראשם אנדרי גונשיורובסקי ובוגוסלב בגשיק. "קבוצת ליברמן" היתה בעיקר איש העסקים ג'ק ליברמן ואיש הקשר המרכזי שלו, המוציא והמביא בעסקיו, צדיק בינו. אותו בינו בעל הרזומה המדהים, שפרש זמן קצר קודם לכן מניהול בנק לאומי ומאחוריו היתה כבר קריירה ארוכה גם כמנכ"ל הבנק הבינלאומי.

 

בתמורה למחצית מחברת פז שילמו הפולנים כ־80 מיליון דולר. ככל הנראה מטעמי נוחות, הם הביאו את הכסף לארץ בדרך של גרירת מזוודות גדולות, עמוסות שטרות ירוקים. לקבוצת ליברמן זה לא הפריע, אולי להפך, והעסקה נחתמה בזמן שיא. זמן קצר אחר כך התברר שהטיפוסים הפולנים בעצם רוקנו את קופת ארט־בי, שהותירה מאחוריה חובות עתק. מדינת ישראל, שמכירת פז לצד שלישי דרשה את אישורה, עיכבה את הסכמתה לעסקה. בקבוצת ליברמן הבינו שמתפתחת כאן אי־נעימות גדולה, פיננסית ותדמיתית, ופעלו להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב לידיהם את מניות חברת פז.

 

דא עקא, הפולנים לא נולדו אתמול. איזו סיבה יש להם להחזיר את המניות? הם העדיפו לשבת לבד בחושך. כדי לשכנע אותם - וכאן אנחנו עוברים לממצאים של פסק הבורר, שמיד נגיע אליו - העבירה קבוצת ליברמן לידי הפולנים סכום צנוע של 17 מיליון דולר, שנקרא להם "דמי שכנוע". רצה הגורל ובא כוחו של מפרק ארט־בי בישראל, עו"ד אליהו מירון המנוח, היה טיפוס לוחמני. כשנודע לו בדיעבד החשד שקבוצת ליברמן שילמה 17 מיליון דולר לפולנים בלי לספר למי שצריך (הקרדיט על החשיפה, ב־1996, מגיע ל"גלובס"), מירון פתח בהליכים להשבת הסכום לקופת הפירוק. הוא גם הגיש בשם ארט־בי תלונה למשטרה נגד עו"ד דן אבי־יצחק שייצג את הפולנים, נגד בינו עצמו ונגד עורכי הדין שייצגו את קבוצת ליברמן: רם כספי, צבי אגמון ויהושע רוזנצוויג - אותו רוזנצוויג ששנתיים קודם לכן מינה בינו ליו"ר הבנק הבינלאומי. בסופו של דבר, לאחר מותו של מירון, שהיה העד המרכזי, החליטה הפרקליטות לגנוז את תיק החקירה.

 

במקביל הוגשה תביעה אזרחית, וב־1998 נפתח הליך בוררות, שבשלב כלשהו עבר להיות נדון בפני סגן נשיא המחוזי בתל אביב בדימוס ישי לויט. ב־2005 פרסם לויט החלטת ביניים שטלטלה את עולם העסקים הישראלי. בהחלטה, שנפרסה על פני כ־1,300 עמודים, ייחס לויט לקבוצת ליברמן מעשים חמורים, ובהם "הסתרת מידע והטעיה", "מסירת מידע כוזב" ו"הסתרת תשלומים ששילמה קבוצת ליברמן לקבוצה הפולנית". מפסק הבוררות עלה כי בינו, כנציג קבוצת ליברמן, חתם על תצהיר כוזב לכאורה שהוגש לבית המשפט. מהתצהיר עלה שהסכום ששולם לפולנים תמורת השבת מניות פז היה 80 מיליון דולר בלבד, ואילו 17 מיליון הדולרים "דמי השכנוע" מעולם לא היו ולא נבראו.

 

עד כאן העלילה המרכזית בשיא הקיצור, כי תיאור כל האנקדוטות הקטנות והמשעשעות היה יכול להחזיק עמודים רבים: מהטענה של אחד הפולנים, בן 30 אז, שהוא ניצול שואה; דרך מסמכים שבהם נכתב שהכסף הוא לרכישת "קו ייצור למוצרי חלב"; ועד נסיעה בהולה לשוויץ כדי לטפל בהעברת 10 מיליון דולר לפולנים.

 

מה עושים עכשיו? איך נפטרים מכתם גדול שמטיל פסק בוררות של שופט מכובד על בעליו של בנק בישראל, שמחזיק גם בקבוצת פז? ובכן, קוראים לפיני רובין. לא נעים, אבל כנראה אפקטיבי. חודשיים אחרי שלויט פרסם את פסק הבוררות, הגיש עו"ד רובין בשם קבוצת ליברמן בקשה לבית המשפט להעביר את לויט מתפקידו ולהורות על בטלות החלטותיו. לפי בקשת הפסילה, לויט ניהל בעבר משא ומתן עם פז, לצורך הקמת תחנת תדלוק על מגרש השייך לו. בשל כישלון המגעים, נכתב בבקשה, איבד לויט הזדמנות עסקית משמעותית - וראוי היה שיגלה את העניין הזה לפני שהסכים לשמש כבורר. לטענת קבוצת ליברמן, על כל זה נודע לה מצד שלישי, כמה נוח, רק לאחר פרסום הפסק של לויט. אילו ידענו, אמרו, לא היינו מסכימים למינויו.

 

זמן קצר אחר כך התראיין רוזנצוויג וסיפק שיעור מרשים בשיקוף אלטרנטיבי של המציאות: "כשאני קורא את פסק הבורר אני חש תסכול... נעשה לנו עוול קשה... מעולם לא דבק בי רבב, ואותו דבר אני יכול לומר על בינו, שהזהירות והשמרנות הן סימן היכר שלו... קביעות הבורר מנותקות מהמציאות שאנחנו מכירים אותה היטב... זה קפקאי לגמרי...".

 

המתקפה עבדה היטב. שנתיים מאוחר יותר, בסוף 2007, קיבל בית המשפט המחוזי החלטה נדירה, ביטל את פסק הבוררות והעביר את לויט מכהונתו. בן רגע הושמד מוניטין שיפוטי של שנים, ומוסד הבוררות כולו נהפך ממכשיר חיוני לכלי רעוע, שהצדדים לו מגישים אין ספור בקשות בדיעבד לפסילת בוררים. השבוע תיקן השופט העליון יורם דנציגר את העיוות, ביטל את החלטת המחוזי, אישר מחדש את הפסק של לויט והחזיר את כתם התצהיר לחולצה הצחורה של בינו. שיתמודד.

 

לא במקרה התחלתי את הטור עם שלמה אליהו, שכנראה לא יהיה כבר בעלי בנק לאומי. לפני חמש שנים פסק הבוררות המטלטל של לויט לא דגדג את יואב להמן, המפקח על הבנקים אז. להמן פשוט לא עשה דבר, עד שהסערה חלפה. ייתכן מאוד שבאווירה הציבורית היום, עם רגולטורים למודי משבר וקפדנים הרבה יותר, זה היה נראה אחרת לגמרי. היום כנראה גם איש לא היה מעלה על דעתו למכור חברה כמו פז בתוך שמונה ימים — נס חנוכה ממש, עם דולרים במזוודות - ולקוות שהעסקה לא תחטוף ביקורת ציבורית ותקבל את האישורים הנדרשים. או שאני שוב תמים.

Amir.Ziv@calcalist.co.il

 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x