• תפריט
מוסף 2.12.10

פארק צמרת האמיתי

סיור בשיכון צמרת, פנינה ארכיטקטונית עולמית שמסתתרת בלב תל אביב ועלולה להיעלם בלי שאף אחד ירגיש

דקל גודוביץ 10:4402.12.10

הדבר שכל כך מוזר בשיכון צמרת הוא השלווה. אף על פי שאני עומד בדיוק במרכז הכביש כדי לצלם את הבתים, איש אינו מפריע. אחרי 20 דקות מכונית אחת צופרת צפירה קצרה. את התושבים עצמם אני לא רואה עד הערב, שבו כמה מהם חוזרים מהעבודה וכמה יוצאים למרפסת או לג'וגינג. לא ייאמן שאת כל היום השקט הזה העברתי בתווך בין כיכר המדינה הסואנת לבין פארק צמרת, על שבעת גורדי השחקים שנבנו בו ועל החמישה שעוד יתווספו אליהם.

 

ובאמת, מה שיפה בשיכון צמרת הוא הרוגע שבו, שמזכיר קיבוץ או כפר קטן. שכונות של בתים פרטיים לרוב נחנקות מחומות גבוהות שמתנשאות סביב החצרות והבתים הראוותניים. שיכון צמרת שונה. אמנם קשה להגיע אליו - מי שינסה לעשות זאת ברכב ייתקל בהרבה תמרורי אין כניסה, עד שלבסוף יחליט לעזוב את המכונית ולצעוד אליו דרך שדרות הציונות, שנהפכות בתוכו למדרחוב שופע דשאים. אך שם, בשיכון צמרת, הוא ימצא בתים פשוטים, חד או דו־קומתיים, ברובם אפילו אין שער בין הדלת לרחוב. הכבישים רחבים, מוקפים ירוק ועם חניה בשפע. הוא ימצא שכונה מסבירת פנים, של כסף ישן ובורגנות צנועה.

 

"ועתידה לא ברור", אומר האדריכל ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב, שמדריך בשכונה סיורים. "שיכון צמרת מספר סיפור שהולך ונשכח בציבור", הוא אומר. "הסיפור של ישראל של לפני שנות השמונים. המבנים שמרוכזים שם הם אבני דרך בהיסטוריה של האדריכלות המקומית מקום המדינה ועד אז".

 

עקיבא אריה 20. נבנה ב־1959 בהשראת וילה סאבואה, בית הקיט שתוכנן בידי האדריכל השוויצרי לה קורבוזיה ונהפך לאבן דרך באדריכלות המאה ה־20 עקיבא אריה 20. נבנה ב־1959 בהשראת וילה סאבואה, בית הקיט שתוכנן בידי האדריכל השוויצרי לה קורבוזיה ונהפך לאבן דרך באדריכלות המאה ה־20 צילום: עמית שעל

 

שכונת האדריכלים

 

הפסטורליה העירונית הזו משתרעת לאורך 250 המטרים שבין הרחובות אהבת ציון מצפון ומזרח ומשה שרת מדרום. כמה צעדים מעבר לגבול הצפוני מביאים אותך אל מתחת למגדלי אקירוב, כמה צעדים אחרי הדרומי – אל רחוב ז'בוטינסקי וטבעת הבתים סביב כיכר המדינה. ב־1945 זה היה חלק מכפר צריפי החימר הערבי ג'מאסין אל־ערבי, שהגיע עד גדות נחל מוסררה (איילון). ב־1948 התושבים הערבים נעלמו. הכפר נמחק, ותחתיו צצו השכונות גבעת עמל א', ב' וג' – לימים שיכון בבלי, פארק מגדלי צמרת ושיכון צמרת. עם רוכשי המגרשים הראשונים בשכונות גבעת עמל נמנו ראש עיריית תל אביב מרדכי נמיר וגזבר העירייה יצחק כהן, ועם הדיירים המוכרים נמנו בעבר מייסד טמפו משה בורנשטיין, חלוץ ענף הפרסום בישראל דוד אדמון ובהווה הרב לאו.

 

אך מה שבלט במיוחד בדמוגרפיה של השכונה היה הריכוז הגדול של אדריכלים ישראלים, שלא רק תכננו בה את בתי האליטה הישנה אלא גם בנו בה את בתיהם הפרטיים. עמם נמנו זוכי פרס ישראל לאדריכלות אריה שרון ובנימין אידלסון, מתכנן בנייני האומה בירושלים והיכל התרבות בתל אביב זאב רכטר וישראל לוטן, שהיה גם שותף לתכנון כיכר המדינה, ואחרים.

 

תוכנית הבינוי המקורית שהכינה אדריכלית העירייה ותושבת השכונה בעצמה, ג'ניה אוורבוך, חייבה לכסות את כל הבתים הראשונים שנבנו בשכונה בגגות רעפים אדומים, דרישה שבוטלה רק לאחר מאבק אדריכלים עיקש שהוביל האדריכל אלברט יוסיפוף, שבית משפחת חיון שתכנן היה הראשון עם גג בטון ישר.

 

משה שרת 67. בית מגורים שמהווה את אחד ממבשרי האדריכלות הפוסט־מודרנית בתל אביב. סגנונו זכה לכינוי החיבה "אדריכלות ברבאבא" משה שרת 67. בית מגורים שמהווה את אחד ממבשרי האדריכלות הפוסט־מודרנית בתל אביב. סגנונו זכה לכינוי החיבה "אדריכלות ברבאבא" צילום: עמית שעל

 

התוצאה היתה שכונה שאין כדוגמתה בארץ, ואולי בעולם: שכונה של בתים פרטיים – צנועים במידותיהם לעומת המקובל היום – שכל אחד מהם נושא אמירה אישית שאינה מזכירה את ישראל שמסביב. פה עומד בית שמזכיר קוביית לגו לבנבנה ועגולת פינות, לא רחוק משם עומד בית אבן שכאילו לקוח מכפר אירופי. בית אחד נראה כמחווה לאבי אדריכלות הבטון המזוין לה קורבוזיה, ובאחר הקירות חוררו בסגנון האוורירי של בניית המשרביה האסלאמית. פסיפס, קרמיקה, אבן ירושלמית ולוחות עץ התערבבו בין הרחובות למוזיאון אדריכלי מופלא שמעבר לזמן.

 

"מתיישבי השכונה של שנות החמישים רצו לתת בעיטה צברית באדריכלות האוטופית שהיתה נפוצה בישראל, בלבן־לבן של החברה החדשה והבריאה", מסביר הופמן. "מבחינתם זו היתה מחאה אמנותית, הפירוק הזה של הלבן והצגת הגורמים, הבטון והעמודים. בבתים שנבנו מאוחר יותר אפשר לראות חזרה לאדריכלות לבנה מצד אחד, והתוודעות לבתי הבוץ המרוקאיים מצד שני. כמה ממתכנני הבתים פה, יעקב רכטר למשל, ממש ביטאו בבתים שתכננו את הדואליות בין החיפוש אחרי הבית הכנעני המקומי לבין הבינלאומיות. ובשנות השבעים חלה פתאום עוד קפיצה, לצורות מעוגלות וחומרים חדשים, למעין גרסה ארצישראלית של הפוסטמודרניזם – לא עם גמלונים יווניים כמו בבנייה בארצות הברית, אלא משהו אותנטי. האדריכל אלון בן־נון כינה את זה 'אדריכלות ברבאבא'" - זה פשוט סגנון בלתי מנוסח.

 

יחזקאל דנין 19. מייצג את סגנון הבתים הראשונים שנבנו בשיכון צמרת, בעלי גג הרעפים והממדים הצנועים שהוכתבו על ידי האדריכלית והדיירת לשעבר ג'ניה אוורבוך יחזקאל דנין 19. מייצג את סגנון הבתים הראשונים שנבנו בשיכון צמרת, בעלי גג הרעפים והממדים הצנועים שהוכתבו על ידי האדריכלית והדיירת לשעבר ג'ניה אוורבוך צילום: עמית שעל

 

הקבלנים בדרך

 

וריבוי הסגנונות הנדיר הזה עומד היום לשכונה לרועץ: מי שרוכשים היום את הבתים – אחד מהם הוצע באחרונה למכירה תמורת 11 מיליון שקל – הורסים אותם ובונים תחתיהם בית חדש, שעומד בסטנדרטים העכשוויים של בניית דירות, ומיטיב לנצל את המגרש היקר שרוב הבתים תופסים רק את מחציתו. בית אדריכל אלדר שרון ובית אדריכל בנימין אידלסון כבר נהרסו.

אתה ראש מחלקת השימור בעיריית תל אביב. אולי תכריז על מה שנשאר כבתים לשימור?

 

"אני מתנגד עקרונית להגדרה בחוק של בתים לשימור. מה שנחוץ זה מודעות סביבתית של הדיירים ושל הציבור, ואז לא תידרש חקיקה. לא חוק אלא אתיקה, הנחלה של תרבות. צריך לצאת ולסייר, ואז אנשים יגלו לבדם אכפתיות".

עד שזה יקרה השכונה עלולה להיעלם.

 

"זה נכון שבדרך מפספסים דברים, ויש לזה מחיר, ולכן אולי נגיע בעתיד להחלטה שצריך לשמר. עוד לא סקרנו מקצועית את השכונה".

 

הופמן, מתברר, התייחס בעדינות להצעתי להכריז על שיכון צמרת כשכונה לשימור. אדריכלים אחרים צחקו. "עם כל הכבוד, זה עדיין לא שיכון וייסנהוף בשטוטגארט", אומר יעקב יער, האדריכל האחראי לשיקום וחידוש יפו העתיקה, שבשנות השישים תכנן שני בתים פרטיים צמודים בשיכון צמרת. "אין פה מרקם עירוני ששווה לשמר כמו בנווה צדק או ביפו העתיקה. יש פה בתים פרטיים בכל הסגנונות, כולל ארמונות פאר מהשנים האחרונות. לשמר את השכונה הזו זה כמו לשמר את הרצליה פיתוח וסביון". "יש גבול לכמה אפשר להיכנס לאנשים לכיס", מוסיף האדריכל רמי לוטן שאביו, ישראל לוטן, בנה כמה בתים בשכונה, ובהם בית משפחת לוטן שעדיין עומד על תלו. "המציאות היא שבכל פעם שדור נעלם, באים חדשים ויש תנופת בנייה", הוא אומר.

 

"אין עתיד לבתים שלנו", אומרת רות חיון, תושבת ותיקה בשכונה שגרה בבית שהאדריכל אלברט יוסיפוף תכנן עבורה ועבור בעלה. "עוד 20 שנה יהרסו פה הכל ויבנו מגדלים כמו אקירוב", היא מוסיפה.

 

בדיוק באותו רגע שלוותנו מופרת. עוד מכונית עברה בכביש המוצל מאחוריי. חיון מרימה את מבטה ובוהה בצמרתם של שלושת מגדלי צמרת הקרובים. השקט חוזר לרחוב. אומרים שאין עוד מקומות כאלה בעיר.

סייעה בהכנת הכתבה: ענבל קידר

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x