• תפריט
מוסף השקעות נובמבר 2010

“יכולתי להצליח יותר”

דן דוד, בעל השליטה החדש בלידר, משרטט בכנות מפתיעה את תחנות חייו: העסקים, הנשים וגם מה יקרה אחר כך, כשכבר לא יהיה בעולם. רק אל תקראו לו מיליארדר, כי זה עושה לו פריחה

גולן חזני 10:3517.11.10

ילדות

 

אבא שלי למד בפוליטכניק, אבל ב־1919 גילו שהיה לו סיפור אהבה עם אשתו של הדיקן. בשנים האלה בשוויצריה זה היה משהו שהיה אפשר לשים אותך בכלא בגללו, אז הוא ברח לרומניה ושם פגש את אמא שלי. ב־23 במאי 1929 אני באתי לעולם.

 

כשהייתי בן 11, רומניה הצטרפה ל'הסכם הציר' עם גרמניה, איטליה ויפן. לא היה קל, אבל לא כמו בפולין או בגרמניה. הוציאו אותנו מהבית שלנו, את אבא שלי מהעבודה שלו ואותי מבית הספר.

 

עד גיל 7 היתה לי 'טטה', אומנת גרמניה. היא אהבה אותי מאוד. בכל קיץ היינו יחד בכפר שלה בטרנסילבניה. פתאום ב־1942, כשהייתי בן 13, היא באה לבקר אותנו במדים של אס.אס. היא הצטרפה לצבא הגרמני. לא ידענו שום דבר והיא אהבה אותי, באה לנשק אותי, לא לקחת אותי למחנה ריכוז. אבל ברומניה אז לא ידענו מה קורה בפולין, שום דבר.

 

משפחה

 

היזמות העסקית הראשונה שלי היתה בגיל 10. לפני שזרקו אותו מהעבודה, אבא שלי היה נציג של איזה פרינס צרפתי, והיה לו אוטו עם נהג. הוא היה נוסע הרבה מחוץ לבוקרשט, לכפרים, ושם מכרו סיגרטים במחיר יותר נמוך. נתתי כסף לנהג והוא היה קונה סיגרטים בכפר, ואני מכרתי אותם בבוקרשט.

 

אני לא זוכר אם אם אבא ידע על זה, כי התחלקתי בכסף עם הנהג. לאבא לא היה כל כך חוש מסחרי, וגם לאמא לא. אבא היה אינטלקטואל: דיבר הרבה שפות, כתב, קרא. החוש המסחרי שלי בא מאבא של סבתא שלי, דוד גרינברג. הוא למד תורה ותלמוד אצל חמו, עד שההוא פשט רגל ואבא של סבתא שלי היה צריך להיכנס לעסקים. הוא כרת יערות, מכר דברי עץ והלך לו טוב מאוד. היה לו חוש. ממנו קיבלתי את זה.

 

דן דוד. טס באקונומי דן דוד. טס באקונומי צילום: קובי קלמנוביץ'

 

אידאלים

 

ב־1944 הצטרפתי לתנועת הנוער הציוני עם החברים שלי. היינו בקן בוקרשט והמשכנו ללמוד בבית הספר היהודי, אף על פי שכבר יכולנו לחזור לבתי הספר הציבוריים. סיימתי את בית הספר והלכתי לעבודת התנועה. שלחו אותי לעיר אחרת, בקאו, וארגנתי שם קן חזק מאוד. בדצמבר 1947 עזרתי לארגן את העלייה הכי גדולה שהיתה עד אז ברומניה: 15 אלף איש עזבו בשתי אוניות. לי לא נתנו לעלות, כי הייתי צריך להמשיך לעבוד בתנועה, אבל ביקשו ממני לערוך רשימה של אנשים מהקן שיעזבו. היה לי די קשה, היו לי רק שישה מקומות. לקחתי את האנשים שהיו יותר פעילים, יותר טובים. היה מישהו שרצה לעזוב עם כל המשפחה, ובא והציע לי ללכת למיטה עם אחותו, בחורה מאוד יפה. אמרתי: בשום פנים ואופן לא, אתה לא תיכנס לרשימה הזאת. הייתי אידיאליסט.

 

אחר כך הקמתי סניף הכשרה בפיאטרה ניאמס, מקום שבו צעירים מהתנועה עובדים ומתפרנסים לבד.

  

החלום שלנו היה להקים קיבוץ של דייגים בישראל, עם בית חרושת לקונסרבים (שימורים). אפילו עשינו כמה דוגמאות, לקחנו כמה קופסאות ושמנו עליהן מדבקה: 'דג של קיבוץ השחר'.

 

היינו 40 איש ועבדנו בעבודה קשה מאוד. העיר היתה ליד נהר, ועל הנהר שטו עצים בדרך לבית החרושת, שם חתכו אותם לקרשים. לקחנו עץ של 80 קילו, למשל, והעברנו אותו במסור. זה היה קשה מאוד, וגם לא שילמו הרבה כסף, אז החלטתי להזמין שרף מהיער. השרף בא במשאיות, ניקינו אותו, שמנו בקופסאות ומכרנו את זה לחברות תרופות. זה הלך כל כך טוב שהקמתי סניף שני והגיעו עוד 40 איש, וכולנו עבדנו והרווחנו.

 

"בינואר 1949 הגיעה משטרה ואמרה: 'גמרתם, תלכו הביתה'. התנועות הציוניות לא יכולות להתקיים יותר. התנגדנו התנגדות פסיבית, שלושה ימים ושני לילות, ואז נסענו הביתה לבוקרשט ונרשמנו לאוניברסיטה.

 

דורותיאה

 

דן דוד עם דורותיאה. האהבה הראשונה דן דוד עם דורותיאה. האהבה הראשונה

בשנת 1946, כשהייתי בן 16, נסעתי מטעם התנועה למושבת קיץ. היינו 600 איש, כולם יהודים וכולם חברים בתנועה ציונית. שם התחלתי את סיפור האהבה עם דורותיאה. היינו בהרים, היא ציירה ציורים ונתנה לי אותם כמתנה. שם בספסל היתה לנו הנשיקה הראשונה. אחרי שהיינו יחד בהכשרה חזרנו לבוקרשט, התחתנו בבית הכנסת הגדול והגשנו בקשה לעזוב את רומניה, שכבר היתה קומוניסטית.

 

לדורותיאה ולהורים שלה נתנו אישור לצאת, ולי לא. אז מה עושים? לדבר כזה אי אפשר להגיד לא. אמרנו: 'טוב', את תצאי עכשיו ולי ייתנו לצאת בעוד כמה חודשים'. היא נסעה ואני הגשתי עשר בקשות, אבל לכולן הגיעה תשובה שלילית. אמרו: 'אתה סטודנט, הממשלה השקיעה בך כסף, אתה מוכרח להישאר כאן לעבוד'.

 

בינתיים התחיל במוסקבה המשפט של הרופאים היהודים, וסגרו לגמרי את היציאות מרומניה.

 

ואז דורותיאה כתבה לי: 'היית האהבה שלי, אבל לא נתראה עוד אף פעם. מוכרחים להתחיל מחדש את החיים שלנו. תעשה לי טובה, תן לי גט'. אז הלכתי לרבי ונתתי לה גט.

 

 

סקיוריטטה

 

קצת אחרי שגמרתי את האוניברסיטה התחלתי לעבוד כצלם עיתונות, והצלחתי מאוד. בשנים ההן שיחקתי פינג פונג ועברתי קורס שופטים, ויום אחד ביקשו שאבוא להיות שופט באליפות העולם בפינג פונג. יצאתי מהבית ביום הראשון כדי ללכת לשפוט, ופתאום ארבעה אנשים באים, דוחפים אותי לאוטו, שמים לי משקפיים שחורים ולוקחים אותי לחקירה בסקיוריטטה.

הם החזיקו אותי שם שבוע ולא נתנו לי מכות, אבל לא נתנו לי לישון. כל הזמן חקירות, וביניהן לא מרשים לך לשכב. הם רצו לדעת אם עשיתי עבודה ציונית במחתרת, אם אני בקשר עם השגרירות הישראלית, עם מי נפגשתי, מה עשיתי. הם אמרו לי: 'תגיד את כל האמת. אם אתה לא אומר את האמת, לא תצא מכאן חי'. זה היה רע מאוד.

 

אז טוב, באמת לא עשיתי שום דבר ואחרי שבוע נתנו לי לצאת. חתמתי שלא אדבר עם אף אחד על מה שקרה, או שאכנס לכלא לכל החיים. חזרתי אחרי שבוע לפינג פונג ואף אחד לא שאל אותי איפה הייתי. אתם לא יכולים להבין מה זה המשטר הסטליניסטי.

 

אחרי כמה זמן קיבלתי מהם טלפון: תבוא למקום הזה והזה, רוצים לדבר איתך. לקחו אותי כמה פעמים ושאלו מה עשיתי בעבודה, עם מי נפגשתי. אחר כך הם אמרו שאני בוגד בממשלת הקומוניסטים, וסידרו שיזרקו אותי מהעבודה בעיתון.

הלכתי למנהל ושאלתי: 'למה אתם עושים לי את זה? הייתם כל כך מרוצים מהעבודה שלי'. הוא לא רצה להגיד לי שהסקיוריטטה הורו לו לזרוק אותי, אז הוא אמר: 'ראו אותך שיכור בבולווארד אליזבטה'. שתדעו לכם, אף פעם לא שתיתי הרבה יין, אני גם לא שותה היום. אף פעם בחיים שלי לא הייתי שיכור. זה לא היה תירוץ טוב, אבל זה בסדר, כי הם היו יכולים לעשות לי דברים הרבה יותר רעים, ועשו רק את זה. היו אנשים שסבלו הרבה יותר ממני, ולי היה מזל. בכל החיים שלי היה מזל.

 

שינוי השם

 

ב־1958 התחילו לקבל בקשות לאיחוד משפחות. היתה לי משפחה בצרפת אז הגשתי בקשה, ועברו שנתיים עד שקיבלתי תשובה חיובית.

 

ב־1960 יצאנו מרומניה, אמא שלי, שתי סבתות ואני. אבא נפטר עוד קודם. מכרתי את כל מה שהיה לנו, ויצאנו עם 20 קילו של מזוודות ו־10 דולר ביד. זה מה שהיה מותר, אבל מצאתי אנשים ונתתי להם כסף רומני, והם בתמורה הבטיחו לי שאקבל כסף בחוץ לארץ.

 

הגעתי לפריז וקיבלתי את רוב הכסף. אהבתי את פריז אבל לא רציתי להישאר בה. אחרי חודש עלינו לאונייה 'תיאודור הרצל' והגענו לארץ. כשהגעתי לישראל שיניתי את השם לדוד, שהיה שם המשפחה של אבא של סבא שלי. הם שינו את זה לגולדנטל מפני שזה היה אופנתי: היהודים באירופה רצו שיהיה להם שם גרמני. אני שיניתי בחזרה.

 

ההתחלה

 

כשהייתי בפריז ראיתי מכונות צילום אוטומטיות ישנות מאוד. התעניינתי בהן, ואמרו לי שבאנגליה מתחילים לייצר עכשיו מכונות יותר מודרניות. שנה אחרי שעליתי לארץ נסעתי לפוטו מי, החברה שייצרה את המכונות המודרניות. הפלגתי בלילה באונייה, התגלחתי בתחנת הרכבת והגעתי לכתובת שנתן לי הסוכן שלהם בפריז. אמרתי: 'שלום, קוראים לי דן דוד ואני רוצה את הזיכיון בישראל'. הם רצו שאקנה שש מכונות ועשינו הסכם, אף על פי שהיה לי כסף רק לאחת.

 

מצאתי את פייר וואל, יהודי צרפתי שנתן לי 200 אלף דולר בתמורה ל־49% מהחברה. משפחת וואל שותפה בכל העסקים שלי בצילום עד היום, ואת ה־200 אלף דולר הם קיבלו בחזרה כבר מזמן.

 

חזרתי לישראל והעמדתי את המכונה הראשונה, והיה תור מאלנבי עד רחוב הכובשים כדי להצטלם. המכונות היו הצלחה גדולה, ושנה אחר כך נסעתי שוב ל'פוטו מי' ואמרתי: 'תנו לי ארץ אחרת'. הם הציעו את איטליה. שנה אחר כך קיבלתי גם את הזיכיון בספרד, וב־1968 התחילה ההצלחה הכי גדולה שלי כשקיבלתי את הזיכיון ביפן.

 

יפן של 1968 לא היתה כמו יפן של היום. היפנים לא יכלו לצאת לטיולים בחו"ל למשל, ולא היה לחם בחנויות, רק אורז. זו היתה מדינה שונה לגמרי. היום יש לנו 7,000 מכונות ביפן, עם מחזור שנתי של 8 מיליארד ין ורווח נקי של 800 מיליון ין.

בשנים הראשונות קניתי כל פעם מעט מניות בפוטו מי. כשהתחלתי להצליח ביפן, מייסד פוטו מי, אמריקאי בשם אדי בייקר, רצה לצאת מהחברה. הוא הציע לי לקנות את החלק שלו, 34%, ואני ופייר וואל קנינו אותו. זה עלה הרבה כסף, אבל הרבה פחות ממה שזה שווה היום. שילמתי על כל מניה 4.7 שילינג, פחות מחצי פני של היום. היום המניות שוות 75 פני, והחברה כולה שווה 240–270 מיליון ליש"ט. לנו יש 34% מזה. ההשקעה הזו הכפילה את עצמה פי 150.

 

מיה

 

בינתיים התחתנתי עם בחורה אחרת שאהבתי מאוד, קראו לה מיה פישר. היא היתה עיתונאית. כל העבודה שסיפרתי עליה - איטליה, ספרד, יפן - זה מיה ואני. עבדנו, נסענו וטסנו בעולם. חיינו חצי שנה בארצות הברית, שלושה חודשים ביפן ושלושה חודשים באירופה. עשינו כל הזמן את הסיבובים האלה.

 

יום אחד נסענו לקנקון שבמקסיקו. היינו בחוף, שכבנו על החול והיא סגרה את העיניים ולא פתחה אותן יותר. היא מתה בגיל 49.

 

גבי ואני

 

ב־1979 אני וגבי נפגשנו דרך חברים משותפים: השחקן מוסקו אלקלעי ואשתו רודיקה, שהיתה הסוכנת של גבי, ששיחקה אז בקאמרי ובסרטים כמו "קזבלן". נפגשנו, התחתנו ונולד לנו אריאל בצ'יק, במתנה.

 

גבריאלה דוד פליישמן, המכונה גבי, היא אשתי ואני אוהב אותה למרות היותה בלתי צפויה, רגישה ורגשנית עד בלי סוף, בעלת פתיל קצר ופדנטית ומסודרת כיקית אמיתית, בשעה שאני לפי הגדרותיה בלגניסט מאורגן.

  

דן דוד עם גבי. עזר כנגדו דן דוד עם גבי. עזר כנגדו

 

הבדלי הגיל בינינו והרקע השונה שממנו באנו מעניינים. אני, לדבריה, בדרכי המסוגרת והדיפלומטית, קצצתי לה את כנפיה הצבריות החצופות ועיגלתי אותן - אך היא טוענת שעודה עפה ומרחפת היטב.

 

לא רק שהיא פגשה אותי ברגע כאוב וקשה בחיי - והודות לשמחת החיים שבה העירה אותי והשיבה לי את החיוך - אלא שהיא גם העניקה לי, לנו, את אריאל, ששנינו אוהבים וגאים בו אפילו יותר מהורים יהודים רגילים.

 

היא עזר כנגדי בעבודתי, במעשיי ובמחשבותיי, ואף שאנחנו חושבים לעתים אחרת והניצוצות נדלקים - כיף לנו להיות יחד.

 

השקעות

 

בסוף שנות השישים נעשיתי מומחה לאג"ח. התחלתי לקנות ולמכור אג"ח להמרה, אופציות, כל מיני. זה נהפך למומחיות ולהובי שלי, הכל ביחד.

 

יום אחד צלצל אליי נועם גוטסמן מגולדמן זאקס ואמר לי: 'דן, אני עוזב והולך להקים קרן גידור. אתה תהיה המשקיע הראשון שלי'. נתתי לו 200 מיליון דולר מקרן חדשה שהקמתי, אינגלסה. יש בה 30 משקיעים, אבל אני הכי גדול. גוטסמן הקים את GMG, שנהפכה לקרן גידור ענקית.

 

לפני כמה שנים דוד עזריאלי הציע לי להצטרף לקבוצה שהשתתפה במכרז לרכישת בזק. אינגלסה הצטרפה באחוז קטן, אבל לא זכינו מפני שהיינו יותר מדי קונסרבטיבים. בקבוצה הכרתי את צחי אפלויג, שהיה הנציג של פולאר, ועד היום הוא הנציג והשותף שלי בישראל. להכיר את צחי ולעבוד איתו זו אחת ההצלחות הגדולות שלי.

 

לידר

 

ATE החלה את פעילות ההשקעות שלה ב־1970 אבל ההחלטה להשקיע בישראל התקבלה ב־2005. התחלנו לעבוד באופן הדרגתי. עשינו השקעות קטנות ואז הגדלנו אותן, ובסך הכל פעלנו מאוד יפה. ואז הגיע צחי עם ההצעה לקנות את לידר. משכה אותי האפשרות לעשות מחברה חולה חברה בריאה ומתפתחת, אפילו שיעבור הרבה זמן עד שנקבל דיבידנדים. הרבה שנים לא נראה הכנסה מהכסף שהשקענו בלידר, אבל מה שחשוב זה לא רק הכסף, זו היצירה. אם לידר תגדל ותתפתח ותהיה בריאה, עשינו משהו בעולם הזה. זה מה שחשוב לי.

 

בזמנו דני ברק (מנכ"ל לידר שהתאבד ביוני - ג"ח) ביקר אצלי ברומא ודיברנו על שיתוף פעולה ברכישת לידר, אבל זה לא צלח בהמשך. מאוד התרשמתי ממנו. איני יכול להבין למה דני עשה את מה שעשה. היה לו הכל: עבודה טובה, משפחה, נכסים. ממש ללא כל סיבה.

 

יש היום בלידר כמה פעילויות עיקריות: הראשונה היא בית ההשקעות, שאנחנו בהחלט רוצים לפתח ולחזק. השנייה היא האחזקה בפולאר תקשורת, שכוללת אחזקות ב־yes, שמכרנו בעסקה שלא הושלמה עדיין, 13% בזכיינית ערוץ 2 רשת, תיק אחזקות בחברות IT ותיק יוצא מהכלל של ביוטכנולוגיה, שכולל כמה אחזקות בחברות טובות מאוד. השלישית היא פעילות הנדל"ן, שכיום אנחנו עושים בה סדר וניקיון. ברור לנו, למשל, שנממש את כל הנכסים בחו"ל, כי זו פעילות שבעיקרון אין לנו כוונה להמשיך. הרביעית היא גרינסטון ו־EER, חברות למחזור פסולת.

 

כיום אנחנו מחפשים השקעות נוספות שתבצע לידר, שכמובן יצריכו הגדלה של ההון שלה על ידי גיוס, הן מהבעלים והן מהציבור. אנחנו רואים בלידר פלטפורמה להרחבת העסקים של הקבוצה בישראל. עכשיו אנחנו מסתכלים על השקעה ספציפית גדולה מאוד, אבל כמו תמיד, יש סבירות גבוהה לכך שדברים לא יקרו. אתה יודע, אתה מתכנן עשרה דברים ויוצא אחד.

 

כסף

 

לא חשוב לי להיות מיליארדר. אני תמיד אוכל סנדביץ' או סטייק, לא יותר מזה. גם הבן שלי כזה. כל המשפחה מקבלת פריחה כשקוראים לי מיליארדר. אני לא טס במחלקה ראשונה, אף פעם לא, כי זה לא הסגנון שלי. בכל מקרה, עכשיו אני טס מעט מאוד, אני מגיע לכאן ארבע פעמים בשנה. כשאני טס הביתה לרומא או מרומא ללונדון, אני תמיד טס אקונומי.

 

כסף היום בשבילי הוא רק יחידה למדידה, כמו מעלות לטמפרטורה. הרווחתי מיליון שקל, 100 אלף שקל, זה לא אכפת לי. אכפת לי אם היתה לי הצלחה. אם הרווחתי זה אומר שהצלחתי, שהייתי חכם, שהייתי טוב. ביום שלא אהיה מסוגל יותר ליצור ולעשות דברים, לא יהיה לי חשק להיות. לא כדאי לי להמשיך לחיות. אני מוכרח לעבוד. אני מאוד כן כשאני אומר לך את זה.

 

פרס דן דוד

 

לקראת סוף שנות התשעים התחלתי לחשוב: מה אני צריך כל כך הרבה כסף? יש לי מספיק בשבילי ובשביל המשפחה שלי. נתתי תרומות גם לפני זה, אבל ב־2000 הקמתי את קרן דן דוד שמחלקת בכל שנה פרסים על תרומה לאנושות במדעי הרוח, באמנות, במדעי הטבע ובעסקים. נתתי לה במתנה את המניות של פוטו מי ועוד.

 

אני לא דתי, אבל אני מרגיש יהודי. אני מרגיש שאני קשור ליהודים שעמדו על חומות ירושלים ונלחמו בחיילים של טיטוס. אי אפשר להסביר בדיוק את הקשר הזה. אני חלק מהעם היהודי וישראל היא הסמל שלנו. לכן אני שמח שהקמנו את פרס דן דוד, מפני שככה לא יוצאות מישראל רק חדשות על מלחמות או על פצצות וקרבות.

 

נתתי לקרן את כל המניות שלי בפוטו מי. אחר כך מכרו חלק וקנו בחזרה, אבל עד עכשיו יש חלק גדול בקרן, שהיא גם אחת המשקיעות הכי גדולות באינגלסה. מפני שקרן דן דוד היא עמותה, אסור לי להשתמש בכסף באופן אישי. יש לי, למשל, בת דודה זקנה וענייה שאני נותן לה כסף כל חודש. רציתי שכשלא אהיה הקרן תמשיך לתת לה כסף, אבל אמרו לי: "הקרן יכולה לתת כסף לאשה ענייה וזקנה - אבל לבת דודה שלך לא, אז תמצא אפשרויות אחרות".

 

למרות זאת, יש לי מילה בקרן. אני פעיל מאוד בהחלטות ההשקעה שלה. הקרן מכרה מניות, היא עושה השקעות, מקבלת דיבידנדים. זו קרן נזילה. אנחנו מנסים לחלק רק את הרווחים בלי לגעת בהון, אם אפשר.

 

ב־1961 הגעתי לאחת ההחלטות החשובות בחיים שלי: לעזוב את אמנות הצילום לטובת עסקי הצילום. מיה אמרה: "אל תעשה את זה. אתה יכול להיות אמן גדול בצילום, כמו הנרי קרטייה ברסון, כמו רוברט קאפה. אתה עושה טעות גדולה". אבל זו לא היתה טעות. אילו הייתי נשאר אמן אולי הייתי מפורסם, אבל לא הייתי יכול להקים את פרס דן דוד.

 

אופי

 

כדי להיות איש עסקים מצליח צריך לעבוד קשה ולהיות רציני בעבודה. עד היום אני עובד שישה ימים בשבוע, ולפעמים גם בשבת. מ־8:30 בבוקר אני במשרד עד הערב. זה יום עבודה. בעולם העסקים, כשאתה נותן מילה, אנשים מוכרחים לדעת שהמילה הזו תתקיים. אתה חייב תמיד לעמוד בהתחייבויות שלך. צריך כמובן להיות גם בעל דמיון, יצירתי. איך אמרתי? אני חולם. בסופו של דבר זה אף פעם לא הכסף שמשנה, זו היצירה.

 

נכשלתי מעט מאוד פעמים בחיי, בדרך כלל בדברים קטנים ופחות חשובים. מה שכן, הרבה פעמים הייתי יותר מדי שמרן. הרבה פעמים הייתי יכול לעשות יותר, וכדי לא לקחת סיכונים עשיתי פחות. אז היתה לי הצלחה, אבל לא הצלחה גדולה כמו שהיתה יכולה להיות. בהרבה הזדמנויות לא הגעתי למקסימום.

 

בני, אריאל

 

אני מאוד מרוצה מהבן שלי. אריאל הוא בחור מאוד מוכשר, מאוד חכם, מאוד נחמד. הוא עבד במשך שש שנים כעיתונאי באי.פי ברומא, כתב דברים חשובים. ערב אחד הוא בא ואמר: אני מתפטר ועובר לגור בישראל. מה אתה מציע לי לעשות? הוא דיבר עם צחי על האפשרות שיעבוד בלידר, אבל העברית שלו חלשה, וחוץ מזה, הוא מעדיף את מה שהוא עושה היום - הוא בעסקי האנרגיה הסולארית. הוא עדיין כותב לכמה עיתונים איטלקיים, אבל כיום הוא עצמאי.

  

דן דוד עם בנו אריאל. היום הוא עצמאי דן דוד עם בנו אריאל. היום הוא עצמאי

 

לי ולאריאל יש לא מעט דברים במשותף: הוא אחראי על הכסף המשפחתי שמושקע באינגלסה, ושנינו אוהבים מאוד ארכיאולוגיה ומממנים את המעבדה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וגם חפירות ארכיאולוגיות בכרמל.

 

כמוני, גם אריאל הוא יוצר. הוא רוצה לא רק להרוויח כסף, אלא גם ליצור משהו חיובי.

 

פחד

 

כשהייתי סגור ברומניה חלמתי שאצא. חלמתי באמת, הלכתי לישון וחלמתי שאני חופשי ואני נמצא במדינה חופשית ועושה מה שאני רוצה. שנים אחרי שהסקיוריטטה תפסו אותי עוד הייתי צורח מתוך שינה, עד שזה עבר לאט לאט.

 

גילו אצלי סרטן הערמונית לפני 12 שנה, אבל אני משתתף בניסוי חדש של תרופה ניסיונית, וזו הצלחה גדולה. בקרוב הניסוי הזה יהיה פתוח לכולם, אבל בינתיים רק כמה אנשים באנגליה משתתפים בו. בעוד שנה כולם יוכלו להשתתף.

 

אני מפחד מכאב, בעיקר מכאב פיזי שנגרם ממחלה. גם אם אלך, אני לא רוצה לסבול מכאבים. ביום שלא אהיה כאן, אלך מכאן בשקט. אין לי מה להתלונן. אלך שקט ומרוצה ממה שעשיתי בחיים וממה שהשארתי אחריי, והשארתי דברים.

 

החיים

 

אני מרוצה מהחיים. היה לי מזל. אחרי כל אירוע של חוסר מזל, היה לי מזל מחדש. אשתי נפטרה? אז יצרתי חיים חדשים עם גבי. נכלאתי על ידי הסקיוריטטה? יצאתי והתחלתי קריירה חדשה. פיטרו אותי מהעיתון כי הייתי ציוני? זה בדיוק מה שהוציא אותי בסופו של דבר מרומניה וגרם לי לבנות את העסק. הרי אם הייתי נשאר בעיתון, לא הייתי יכול לצאת משם.

אתה יודע מה התוכנית שלי כשלא אהיה בעולם הזה? ללכת לאריזונה. ייקחו אותי, ישימו אותי במינוס 270 מעלות, בקור. ישמרו אותי עד שאולי, בעוד 100–200 שנה, תהיה אפשרות של אחד למיליון להביא אותי בחזרה ולרפא את המחלה שהיתה לי. אין לי הרבה תקווה שזה יקרה, אבל מה האפשרות השנייה? להיות מתחת לאדמה ושהתולעים יאכלו אותי. יותר טוב להיות בפריג'ידר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x