• תפריט
מוסף כלכליסט 11.11.10

אמא רצתה לקנות לאבא מתנה והודיעה לי ולאחי: "נגדל פטל כדי לקנות לאבא שעון"

משה תאומים, בעלי קבוצת התקשורת והפרסום גיתם: "אמי ויתרה בגאווה על האזרחות האמריקאית כדי לשרת בהגנה. חשבתי על זה הבוקר, כשעמדתי שעות בתור בשגרירות לקבל ויזה"

נולדתי ב־1945 להורים שעלו לארץ בגיל צעיר ממניעים ציוניים - אמי מבוסטון ואבי מווינה - וגדלתי בדירה שכורה ברמת גן עם עוד שלוש משפחות, שאיתן חלקנו מטבח ושירותים משותפים. אחר כך, כשבן־גוריון יצא בתוכנית גידול משק לאחר שעות העבודה, הוריי הצטרפו לתוכנית ביישוב שקראו לו כפר שמריהו - שהיה אז מקום ללא מים, ללא חשמל, ללא כביש, עם תנים מייללים ונחשים - וקיבלו שם שבעה דונם. גרנו כמה שנים בלי חשמל, עם שתי עששיות בבית. זו היתה חוויה מכוננת. היינו יושבים בבית בכל ערב, אני, אחי הצעיר והוריי, מול העששית ומשוחחים עד שהולכים לישון. זאת היתה מדורת השבט האמיתית שלנו.

 

"אמי הדסה היתה מורה, מחנכת דגולה, שהמשיכה ללמד בבית ספר יסודי עד גיל 77 לבקשת הורי התלמידים. כששאלתי אותה פעם מדוע לא פרשה בגיל 65 היא ענתה: 'אני רוצה לפרוש בשיא'. עד גיל 85 היא עוד המשיכה ללמד ילדים פגועים בבית לוינשטיין. כשהיתה מתכוננת לשיעור, בתנ"ך נניח, הייתי צוחק עליה: 'על מה צריך להתכונן בפעם המי יודע כמה כשמלמדים את אותו פרק? שמואל התעורר פתאום? קרו דברים חדשים?', אבל אמא השיבה שצריך תמיד לשמור על רלבנטיות: 'מי שלא מתעדכן לא יצליח לעניין אף אחד, בטח לא את הילדים'.

 

1954. משה, בן 9, עם אחיו בן ה־5 וההורים הדסה ואברהם, כפר שמריהו 1954. משה, בן 9, עם אחיו בן ה־5 וההורים הדסה ואברהם, כפר שמריהו

 

"בכיתה ג' לא היו מספיק מורים בבית הספר, 'בית חינוך לילדי עובדים', ואמא נהפכה להיות גם המורה שלי. זה לא היה סימפטי, כי הייתי צריך להתנהג כמו שצריך, וזה נוטל חלק מחדוות השיעור. היא לא הכבידה עליי, אבל מאוד שמחתי כשקיבלתי מורה אחרת.

 

"אמי לימדה אותי את החשיבות בשמירה על רלוונטיות, שדאגה לממש כל חייה. היא ידעה שאני ואחי מאוד אוהבים כדורגל, למשל, וכשראתה שגם הבנות שלנו נדבקו בזה היא התחילה להתעניין, ללמוד את ההרכבים, וככה הצליחה להתקרב מאוד לנכדים. צריך היה לראות אותה משתוללת בצ'לסי במשחק נגד הפועל כדי להבין."אמי ויתרה על האזרחות האמריקאית בצעירותה כי בזמנו לא נתנו לאזרחים אמריקאים לשרת בהגנה ועבורה זה היה עלבון גדול. היא החזירה את הדרכון וכשגדלנו תמיד הבהירה לנו: 'כשתיכנסו לארצות הברית זה יהיה בדרכון ישראלי, ובגאווה'. חשבתי על זה הבוקר, כשעמדתי שלוש שעות בתור בשגרירות ארצות הברית כדי לקבל ויזה.

 

"אבי אברהם היה 'סלף מייד מן'. בגיל 15 הוא נשלח ארצה על ידי הוריו, התאהב בחקלאות והתמחה בתזונת בעלי חיים ובגידול עופות. הוא נפצע קשה באל־עלמיין, על גבול מצרים, החלים אבל נותר כל חייו עם סחרחורות קשות מהפציעה. אבי ואחי אהבו מאוד את העבודה החקלאית, אני לא. פעם אמי רצתה לקנות לאבא מתנה אז היא הודיעה לנו 'נגדל פטל כדי לקנות לאבא שעון', ועבדנו שנתיים - הידיים היו שרוטות ושחורות ומכרנו את הפטל בקופסאות קטנות - עד שקנינו את השעון.

 

"אבי סלד מפוליטיקה ואמר לי: 'פוליטיקה מפלגתית היא בחירה בין כולרה לדבר, אף שהדמוקרטיה בישראל היא הדבר הכי חשוב', אבל כשנהפכתי ליועץ של פרס הוא לא מתח עליי ביקורת. היו בינינו ויכוחים סוערים, אבל בסוף ההורים נתנו כבוד גם לדעות שלי ושל אחי". 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x