• תפריט
מוסף 19.8.10

"האנשים לעולם לא יהיו בטוחים מפני וול סטריט"

מייקל לואיס, הסופר הכלכלי המצליח בעולם, יצא לחפש את האנשים שבאמת זיהו את בוא המשבר. הוא מצא חבורת אאוטסיידרים שמעולם לא הבינו את וול סטריט, הלכו נגדה והתעשרו, וחיבר עליהם ספר שהפך אותם לגיבורים החדשים של הכלכלה האמריקאית

לפני ארבע שנים בדיוק ראיינתי את מייקל לואיס, כאשר רב־המכר הקודם שלו "פוקר שקרנים" יצא לאור בעברית. בשפה עמוסת קללות – כי בוול סטריט של שנות השמונים, שבה עסק אותו ספר, איש לא הוציא מפיו משפט ללא שמות התואר "מזוין" או "דפוק" – תיאר לואיס את חוויותיו כאיש מכירות בבנק ההשקעות סלומון ברדרס, הפירמה החזקה בוול סטריט באותן שנים. סלומון היא שהמציאה את אג"ח הזבל ואת אג"ח המשכנתאות.

 

היא גם זו שניפחה אותן לממדי בועה כדי למקסם את רווחיה, ובלי לחשוב כמה זה מזיק ללקוחות וכמה זה מסוכן לכלכלה. בקומת המסחר האיצו אז באנשי המכירות באמצעות רמקול: "קדימה, אנשים, אנחנו לא מוכרים אמת!". וגם איש המכירות הצעיר לואיס, כיום אחד הסופרים הפופולריים בעולם, שרבבות עותקים מספריו נמכרים מדי שבוע וששניים מהם מעובדים בימים אלה לקולנוע, שיתף אז פעולה.

 

 

מייקל לואיס מייקל לואיס צילום: בלומברג

"מה שתיארת בספר יכול לחזור על עצמו בוול סטריט של היום?", שאלתי אותו אז בראיון. "אני לא יודע", השיב. "היום חלק מהמידע הפיננסי זורם יותר בחופשיות, אבל אני לא חושב שהלקוחות יהיו אי פעם בטוחים מפני אנשי וול סטריט".

 

והוא צדק, כי בזמן שדיברנו, בקיץ 2006, עמיתיו לשעבר מסלומון כבר עסקו בניפוח בועת הסאב־פריים. בשנים שבהן לואיס פיתח את קריירת הכתיבה שלו, חבריו פיתחו את קריירות הפיננסים שלהם, והתקדמו לתפקידים בכירים, שהעניקו להם בונוסים שמנים תמורת מרדף חייתי אחרי רווחים גבוהים יותר ויותר מדי רבעון. אותם חברים מפעם נמנו עם האחראים לשדרוג האג"ח המפוקפקות של פעם למוצרים המורכבים והמסוכנים שבשלהי 2008 נהפכו לבעיה של 1.75 טריליון דולר. משבר הסאב־פריים ומשבר האשראי האחרונים היו קשורים בחבל הטבור לתאוות הבצע של שנות השמונים. כאשר פרסם לואיס ב־1989 את "פוקר שקרנים", הוא היה בטוח ששרטט את סופה של תקופה. אבל בעצם היתה זו רק ההתחלה.

 

לא הרבה השתנה בוול סטריט מאותם ימים.

"דווקא היו שינויים", אומר לואיס בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "אבל רק במקומות הלא נכונים. השינוי הוא שהכל נהפך לקיצוני יותר, ושכעת צריך להוסיף לכל המספרים עוד אפס בסוף. אם בזמני ההתנהלות האישית בוול סטריט היתה שערורייתית, היום זה נרגע, ומה שנהפך לשערורייתי יותר הוא ההתנהגות הפיננסית. האנשים שם מקללים פחות, אבל לוקחים הרבה יותר סיכונים".

 

והמשבר האחרון, שקבר כל כך הרבה בנקי השקעות, אף אחד לא למד ממנו לקח? איש לא התעורר?

"להפך. אנשי וול סטריט התעוררו אחרי המשבר לבוקר חדש שבו הם יכולים להרוויח עוד יותר, והפעם מהממשלה, שבמידה רבה החליפה את בעלי המניות. ובמקום שהבנקאים בוול סטריט יבינו שהם צריכים לחזור לקופסה ולהצניע את חלקם בכלכלה, הם הבינו שעכשיו הם יכולים ללוות מהממשלה בזיל הזול, הבינו שהממשלה מסבסדת אותם. כעת כמה מהגופים שם גדולים הרבה יותר משהיו לפני המשבר, ויודעים שאין שום סיכוי עכשיו שהממשל ייתן לאחד מהם לפשוט את הרגל. יש להם תעודת ביטוח ממשלתית. כולם יודעים את זה".

 

מבחינת לואיס, כל הרע בוול סטריט מתחיל ונגמר בתגמולים: אם הבונוס השנתי של בחור בן 20 וקצת שעובד בגולדמן זאקס נובע מהיקף העסקאות שהוא רוקח, מה אכפת לו אם כרגע מכר ערימה של משכנתאות בדירוג BBB שאין שום סיכוי שאי פעם ייפרעו? הוא הרי היה שם. כבחור צעיר בן 25-24, שרק סיים תואר בהיסטוריה של האמנות באוניברסיטת פרינסטון, לואיס קיבל בסלומון ברדרס שני בונוסים שהסתכמו בכ־200 אלף דולר. "זה היה כסף מדהים, כמו לזכות בלוטו, ואפילו לא הבנתי מה היה כל כך טוב במה שעשיתי", סיפר בעבר.

 

 

"וול סטריט מלאה באנשים צעירים, אידאליסטים, מבריקים, שיוצאים מהאוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב והיו יכולים לעשות משהו מועיל למען העולם, אבל במקום זה הם הולכים לוול סטריט, כי שם משלמים להם בנדיבות, הרבה מאוד כסף, כדי לעשות דברים לא יצרניים שמזיקים לעולם. ב־2007 הבונוסים בוול סטריט היו הכי גבוהים בהיסטוריה (33 מיליארד דולר – קצ"ה), ובאותה שנה וול סטריט כמעט הרסה את העולם", הוא אומר.

 

בראד פיט עושה מזה סרט

 

ספרו החדש של מייקל לואיס, "מכונת הכסף", יצא בעברית החודש, כ־20 שבועות אחרי יציאתו בארצות הברית. הוא סוגר בימים אלה חמישה חודשים רצופים בצמרת רשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", והספיק להיהפך לאחד מ־35 הספרים הנמכרים ביותר בתולדות האתר אמזון ולזכות בתואר "פיסת העיתונות הכלכלית החשובה ביותר בכל הזמנים" שהוענק לו על ידי המבקר מטעם רויטרס פליקס סלמון.

 

זהו אינו רב־המכר הראשון של לואיס. במרוצת שני העשורים האחרונים הגיעו שבעה מ־13 ספריו לרשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", ואחד מהם, "Moneyball" מ־2003, נזכר ברשימת ארבעת ספרי ההשקעות החכמים ביותר בכל הזמנים של המגזין פורצ'ן, לצד "הברבור השחור" של נאסים ניקולאס טאלב, "המשקיע הנבון" של בנג'מין גראהם ואסופת המכתבים למשקיעים של וורן באפט. אולם הספר הזה מתואר על ידי רוב המבקרים כשיא הקריירה של לואיס עד כה, וכספרו הסוחף והחריף ביותר שלו. סמוך ליציאת הספר רכש בראד פיט את זכויות העיבוד שלו לקולנוע, ושכר לכתיבת התסריט את מרטין סטלמן, תסריטאי המותחן בכיכוב ניקול קידמן "מזימות זרות" מ־2005. "פיט גם מתכנן לשחק את אחד הגיבורים", אומר לואיס.

 

"מכונת הכסף" מספר את סיפורו של המשבר הכלכלי דרך עיניהם של חמישה אנשים שזיהו בזמן אמת את הבועה, התריעו מפניה, וכאשר איש לא הקשיב להם עשו את הדבר היחיד שנשאר לעשות: הימרו נגד השוק והתעשרו מהקריסה. האנשים הללו, שערב יציאת הספר היו אנשים פרטיים ולא מוכרים ובזכות הספר נהפכו בן לילה לגיבורי תרבות באמריקה, הם סטיב אייזמן, יוצא חברת הברוקרים אופנהיימר ומייסד קרן הגידור פרונט פוינט פרטנרס שנרכשה על ידי מורגן סטנלי, ואדם גס רוח וחסר טקט שנהנה להעליב דמויות מוכרות באירועים פומביים; מייקל ברי, נוירולוג שלמד רפואה פשוט כי התקבל ללימודים אבל שנא לטפל בחולים, ואבחן בהצלחה את תחלואי שוק ההון, אבל כשל באבחון תסמונת האספרגר שבה הוא עצמו לוקה; ושלושת השותפים צ'רלי לדלי, ג'יימי מיי ובן הוקט, שהקימו במוסך ביתו של אחד מהם בברקלי את הקרן הפרטית בעלת השם הנלעג קורנוול (קיר תירס) קפיטל, עם הון עצמי של 100 אלף דולר, וסחרו במניות דרך האינטרנט.

 

 

מרדית וויטני. לואיס הגיע אל גביורי הספר שלו דרכה מרדית וויטני. לואיס הגיע אל גביורי הספר שלו דרכה צילום: בלומברג

 

הספר מגלה באיזו קלות גילו חמשת הגיבורים ששוק ההון עומד להתרסק, ומספר איך התייאשו מהניסיונות להזהיר ופנו לקצירת רווחים אישיים. אך הוא גם מגלה הרבה יותר מכך. הוא מספר מקרוב את סיפוריהם האישיים של חמשת המשקיעים וחושף את אופיים, ודרך זה מצליח לגעת באמת אנושית עמוקה לגבי קווי הדמות ונסיבות החיים שמביאים אדם לשמור על חשיבה עצמאית וללכת נגד הדעה הרווחת, גם כאשר זו סוחפת את העולם. אייזמן, ברי ושלישיית קורנוול לא הכירו לפני המשבר, ופעלו בנפרד – אך דמו זה לזה בתכונותיהם. כולם פעלו מחוץ למועדון הסגור של קהילת וול סטריט, וכולם התברכו בהתבוננות אנליטית בהירה ובכוח רצון וסבלנות אולימפיים. לפי ספרו של לואיס, תכונות האופי הלא קלות שאפיינו כמה מהם, תכונות שנושאות מחיר חברתי, חשובות לא פחות מהכישורים השכליים.

 

 

לואיס הגיע אל גיבוריו דרך מרדית וויטני, מי שנחשבת כיום לאנליסטית המפחידה ביותר בוול סטריט. באוקטובר 2007, בשיא תקופת האופוריה, וויטני, "אז אנליסטית זניחה באופנהיימר", כדברי לואיס, חזתה שבנק ההשקעות סיטיגרופ ייאלץ להקטין את תשלומי הדיבידנד שלו או לבטלם לחלוטין. התחזית של וויטני גרמה לשווי השוק של הבנק לצלול ב־369 מיליארד דולר בתוך יום, ולמנכ"ל הבנק להתפטר. כעבור שלושה חודשים תחזיתה התממשה, וסיטי הודיעו על הפחתת הדיבידנדים. לפני שנה, דרך אגב, השמיעה וויטני תחזית שחורה נוספת, שלפיה עוד 300 בנקים בארצות הברית עתידים לקרוס.

 

הספר נולד בעקבות שיחת טלפון בין לואיס לוויטני במרץ 2008. "הייתי סקרן לשמוע מאיפה הגיעה האשה הצעירה הזו שריסקה את שוק המניות בכל מילה שלה. התברר שהיא אדם הגיוני מאוד", כתב. וויטני הכירה ללואיס את אייזמן, שבשעתו היה המנטור שלה באופנהיימר, ולאחר מכן גם את יתר האנשים, שאותם הכירה מפגישות ייעוץ ושהתגלו בדיעבד כאלה שהלכו, איש איש מסיבותיו, נגד הזרם והיכו את כל בתי ההשקעות. הספר נכתב לאחר מאות שעות של ראיונות איתם ועם דמויות מפתח נוספות.

 

סוד ההצלחה: הפרעה אישית

 

כשקוראים את הספר באמת מתרשמים שהשורטיסטים האלופים שלך הם חבורה של אנשים מוזרים.

"זה כי הם היו אאוטסיידרים. וול סטריט היא מקום קונפורמיסטי, והאנשים האלה היו מחוץ למועדון. הם הסתכלו לתוך המערכת מבחוץ, במבט מעמיק ונחרץ, וראו את אותו הדבר שגרם לי, בשעתו, לעזוב את וול סטריט. הם ראו שהמערכת לא עובדת, שמשהו מאוד מאוד לא בסדר פה. ויש פה עוד עניין: הם היו מסוגלים לדמיין את העולם במצבים שאחרים לא העזו. למשל, הם יכולים לדמיין מה יקרה אם אזהרות ההתחממות הגלובלית יתממשו, או אם תהיה מלחמה גרעינית. הם יכולים לתאר לעצמם מה יקרה במצבים רדיקליים, ולהתאים את ההתנהגות וההשקעות שלהם לתסריטים האלה.

 

"אחת הבעיות הגדולות בכלכלה היא הפסיכולוגיה האנושית, והאי־היכולת של אנשים להתמודד עם תחושות מבלבלות או מידע שמערער את תפיסת עולמם. אנשים לא מסוגלים לומר, 'אלוהים, השווקים לא עובדים, משהו השתבש'", אומר לואיס. "וכאן בא לידי ביטוי הכוח של אייזמן, ברי, לדלי, מיי והוקט. באמצע 2007, חמישתם חשבו בדיוק את זה, משהו מאוד מאוד רציני לא עובד בשווקים. הם הרגישו שהקפיטליזם כולו עומד למבחן, ושהוא יתקשה לשרוד אותו".

 

אבל למרות האבחנה החדה שלהם, אפשר לטעון שהם לא שונים מהקולגות שלך מסלומון. אחרי הכל, כל מה שעניין גם אותם היה להרוויח מהמשבר כמה שיותר, ולא לתקן את העולם.

"לא נכון. הם צרחו וצעקו כמיטב יכולתם, הם הלכו לרשות ניירות ערך האמריקאית, לעיתונים ולחברות הדירוג. אף אחד לא הקשיב להם. אני חושב שאם היית נותנת להם לבחור בין לתקן את השווקים לבין לעשות מהם כסף, הם היו מעדיפים לתקן אותם. אבל הם לא יכלו, אז הם עשו מהם כסף".

 

 

הפגנה נגד בנקי ההשקעות בוול סטריט, ספטמבר 2008 הפגנה נגד בנקי ההשקעות בוול סטריט, ספטמבר 2008 צילום: בלומברג

 

אחד הקטעים הקשים לעיכול בספר אכן מתאר פגישה של סטיב אייזמן עם מנכ"ל חברת הדירוג מודי'ס ריי מקדניאל. אייזמן, שבעיניו ההתפוצצות הקרובה של בועת הסאב־פריים היתה עובדה מוגמרת, הראה למקדניאל את נתוניו וביקש ממנו לשנות את דירוגי האג"ח שלהם. מקדניאל השיב לו בנימוס ובשלווה במילים: "אני באמת מאמין שיתברר שהדירוגים שלנו מדויקים". אייזמן נפרד ממקדניאל במילים: "אתה הוזה".

 

 

"זה אחד הדברים המדהימים בשווקים הפיננסיים", אומר לואיס. "הרי גם עכשיו, כשמודי'ס או S&P אומרים משהו או משנים דירוג, השוק מגיב לזה. גם אחרי הכישלון המוחלט שלהם בדירוג המוצרים שהובילו למשבר, עדיין יש להם השפעה משמעותית על השוק. האמת היא שהאנשים שעובדים בחברות הדירוג לא מבריקים כמו האנשים שעובדים בגולדמן זאקס ובבתי ההשקעות, וכולם יודעים את זה. אז נכון, המשקיעים זקוקים לקול סמכותי, ולחבר'ה בחברות הדירוג יש הכוח הזה. אבל זה כוח שאין טיפת כבוד כלפיו. זה די מוזר".

 

"אמרו לי שהייתי עדין מדי"

 

מהדברים שנחשפת אליהם בזמן העבודה על הספר, מה הכי גרם לך להלם?

"היו כמה דברים שלא יכולתי להאמין שאני שומע. למשל, שבמודלים של S&P למחירי נדל"ן לא היתה אפשרות להזין ערכים שליליים. או זה ש־AIG הסכימה לבטח את כל סיכוני האשראי של משכנתאות הסאב־פריים. הדברים האלה הם תוצאה של פעולות והחלטות של אנשים אינדיבידואלים".

 

כתבת לא רק על אייזמן והשורטיסטים אלא גם על הרבה אנשים בולטים אחרים בוול סטריט, לרבות כמה בנקאי השקעות שמייצגים אצלך את המנטליות שהובילה למשבר. מישהו מהם יצר איתך קשר אחרי שהספר התפרסם? כעסו עליך?

"לא, ודווקא ציפיתי שיכעסו על כך שתיארתי את וול סטריט באכזריות. אבל התגובות היו הפוכות. הרבה אנשים שעובדים בחברות בוול סטריט פנו אליי ואמרו לי שהייתי נחמד מדי, ושיכולתי לכתוב דברים הרבה יותר גרועים", לואיס אומר וצוחק.

 

מי "הרעים" בסיפור המשבר? החברות שדחפו את הסאב־פריים?

"הייתי אומר שהנבלים הם קודם כל הטיפשים שהלכו ברחוב ולא ראו מה קורה סביבם, אבל מי שהכי הטרידו אותי היו אלה שגרמו נזק קטסטרופלי לכלכלה, ואז עזבו את וול סטריט עם הון גדול, כלומר עם הבונוסים ששילמו לעצמם, והשאירו לאחרים לנקות את הבלגן. הרבה אנשים עשו את זה. הבנקאים שאני מזכיר בספר, מנכ"ל חטיבת המימון הפיננסי של AIG ג'ו קסאנו ומנהל המסחר באג"ח של מורגן סטנלי האווי האבלר, פשוט היו הכי גדולים".

 

וכולם מונעים מתאוות בצע פשוטה?

"אני לא יודע אם לקרוא לזה תאוות בצע או אמביציה, אבל המניע שלהם היה הרצון שיהיה להם יותר. בזמן אמת הם חשבו שהם מקבלים החלטות אינטליגנטיות. אבל כיוון ששילמו להם על תוצאות לטווח קצר מאוד, הם קיבלו החלטות שהניבו להם הרבה כסף רק בטווח הקצר, והשאירו את החברות שלהם עם בעיות לטווח הארוך. תמריצים על סמך ביצועים בטווח הקצר הם אסטרטגיה רעה".

 

חברת כנסת פה בישראל הגישה הצעה להגביל את שכר הבכירים בחברות לעד פי 50 מהשכר הנמוך ביותר בחברה. מה דעתך על זה?

"זו נקודה מעניינת מאוד. אם בארצות הברית הממשל יאמר לוול סטריט שאסור לאף אחד להרוויח יותר ממכפלה מסוימת של שכר המינימום זה אמנם יישמע שערורייתי, אבל יהפוך את העולם למקום טוב יותר. הסיבה היחידה להתנגד לרעיון הזה היא שכנראה הרבה מהפעילות שמתרחשת היום בארצות הברית תצא ממנה, כחלק ממאמץ גלובלי להמשיך עם שכר הבנקאים הגבוה. אבל זה יהיה טוב מאוד לעולם אם שכרם של הבנקאים יפחת".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x