• תפריט
מוסף 29.7.10

הקללה והברכה של דרום קוריאה

למה דרום קוריאה מוכנה להשקיע מיליארדים בהקמת העיר הדיגיטלית הראשונה בעולם, ואיך זה קשור לאייפון של סטיב ג'ובס

1

קאונבי קים חגג השבוע יום הולדת 50. הוא מספר את זה בשקט ומשפיל מעט את עיניו. כמעט בהתנצלות. הוא נראה צעיר מגילו באופן מגוחך ממש. עור פניו חלק כנייר, נטול לגמרי קמטים או פגעי שמש. חליפה יקרה תלויה עליו כמו על נער בר מצווה. אני פוגש אותו במסעדה מסורתית, ללא ליווי מאבטחים וללא פמליה של עוזרים לצדו. הוא אינו מפגין שמץ של יוהרה. תנועותיו רכות ודיבורו שקט ומצטנע, כמעט לוחש. קים מדבר על הנבחרת הקוריאנית בכדורגל, על אוכל, תרבות ואפילו על ילדיו. כשזה מגיע לסמסונג, החברה שבה הוא עובד, מעט הפתיחות נעלמת. תשובותיו קצרות ויבשות. "אני לא מבין בזה מספיק", הוא אומר שוב ושוב ומתעטף בשתיקות ארוכות. כל זה נפסק רק לרגע, כשהערב יורד ואורות הלילה המרהיבים של סיאול ניבטים מהחלון. "זה הנוף הטוב ביותר בקוריאה", הוא אומר. לשולחן הוגשה לא מזמן כוס מים בטעם אורז, משקה שזורם כמו קולה במסעדות בעיר. אחר כך תגיע לשולחן צלחת הקימצי, ירקות מוחמצים מסורתיים, שכדי לקבל את טעמם המיוחד נקברים לזמן מה מתחת לאדמה. הקימצי כאן פופולרי כמו אלוהים ומסריח כמו הגיהינום. הוא מוגש לפחות פעמיים בכל ארוחה. אין צורך להזמין במיוחד.

 

קים מנסה להבין מה משמעות שמי, ומסמן לעצמו על טופס בצד את תוצאות הבדיקה. הוא ידידותי ונחמד, אבל משהו בנחמדות שלו נראה כמו מודל שנלמד ותורגל בקורס. בסוף הפגישה הוא מבקש "האג!" ופורש ידיים לחיבוק מגושם. זה אינו מנהג קוריאני, ובטח לא מערבי. החיבוק מוזר מעוד סיבה: המחבק נושא באחד התפקידים הבכירים ביותר בסמסונג אלקטרוניקס, מתאגידי הטכנולוגיה הגדולים בעולם ומוביל עולמי בתעשיות הטלוויזיות, שבבי הפלאש, מסכי ה־LCD והטלפונים הסלולריים. כסגן נשיא סמסונג הוא אחראי, במידה כזו או אחרת, על 165 אלף עובדי החברה, שמנייתה נסחרת בבורסה הקוריאנית לפי שווי שוק של כ־92 מיליארד דולר - שוויין של סוני, נוקיה ודל גם יחד. הכנסותיה ב־2009 הסתכמו ב־117 מיליארד דולר. קבוצת סמסונג כולה, הכוללת גם חטיבות תעופה, נדל"ן, רכב וביטוח, אחראית ל־20% מהיצוא של קוריאה. מתוקף מעמדו בחברה, יסבירו לי אחר כך, קים עצמו ידוע כאחד האנשים החזקים בקוריאה כולה, וגם כאדם ביישן מאוד.

 

סיאול, עיר הבירה של דרום קוריאה, היא אחת הערים הטכנולוגיות בעולם. לקוריאנים זה ממש לא מספיק סיאול, עיר הבירה של דרום קוריאה, היא אחת הערים הטכנולוגיות בעולם. לקוריאנים זה ממש לא מספיק צילום: CC by stuck in customs

 

אני פוגש אותו אחרי יום ארוך של מצגות מטעם בכירי סמסונג. רובם אינם יודעים אנגלית כלל. מצגות הפאוור־פוינט שלהם איומות. הן וההרצאות המלוות אותן נעדרות נרטיב, התלהבות או פואנטה. אפילו המעצב הראשי של חטיבת הסלולר של סמסונג, ביונצ'ן קים, אינו מעז לומר מילה אחת על יצירתיות או השראה, שלא לדבר על לעקוץ את המתחרים. "שאלנו אנשים אם נוח להם להזיז את מסך המגע מימין לשמאל או משמאל לימין, ועשינו את זה כמו שהרוב ביקשו", הוא מסביר על הדרך שבה עוצב הממשק בטלפון החדש של החברה, "וויב". כשאני מנסה להיות פרובוקטיבי ומציין את הדמיון הרב של המכשיר לאייפון - מהממשק, דרך פתיחת המכשיר בהזזת האצבע ועד צבעי האייקונים במסך הראשי - הוא משפיל את מבטו ואומר: "אנחנו מצטערים לשמוע את זה, זה אולי דומה רק במקרה".

 

"בעוד שבישראל הטיפוסים השקטים, הביישנים, הקצת משעממים, מסוננים לרוב החוצה מהמערכת העסקית, בקוריאה הם הרוב פה", מסביר לי איש עסקים ישראלי שמתגורר בסיאול. "זאת תרבות שמקדשת צניעות ושקט. הם לא יודעים להשתחצן ולהתלהב בקול רם וכפועל יוצא הם גם לא יודעים לספר סיפור. לכן, לא משנה כמה משוכללים יהיו הטלפונים שלהם, לעולם לא יהיה סביבם באז כמו סביב אפל. זאת הבעיה של החברות הקוריאניות: אנשים כבר לא מסתפקים רק בטכנולוגיה. הם רוצים לשמוע על שני הסטודנטים שהמציאו מנוע חיפוש ששינה את העולם ורוצים לראות את המנכ"ל, שהוא איש חזון שהחלים מסרטן, שאומר להם שמדובר במוצר הקסום ביותר שיצא לו תחת הידיים. הם רוצים את הסיפור".

 

2

וזה חבל, כי לקוריאה יש סיפור לא רע. למעשה, סיפור עלייתה הוא אחד הנסים הגדולים של הכלכלה הגלובלית. הוא מתחיל קצת אחרי מלחמת הקוריאות בשנות החמישים וההפרדה ההיסטורית בין המדינות, ומזכיר מדי פעם, איכשהו, מדינה זניחה אחרת, חמה ולחה באותה מידה.

 

בשנות השישים החליטה הנהגת דרום קוריאה שהיא רוצה להיות כמו אמריקה, רק יותר טובה. מאז הקוריאנים עובדים על זה, ובטירוף: הם עובדים יותר שעות מכל מדינה אחרת בעולם (לפי מחקר עדכני של ארגון העבודה הבינלאומי), ממוקדם יותר בבוקר עד מאוחר יותר בלילה, ואחוזי האבטלה בה הם הנמוכים בעולם. "לדרום קוריאה יש אובססיה כלכלית", תיאר זאת בעבר "הניו יורק טיימס", "מהסוג שמאפיין מדינות מעטות, במיוחד אלה שמרגישות שהעולם עלול לשכוח אותן בצל שכנותיהן הגדולות והלא ידידותיות".

 

האובססיה השתלמה. מאחת המדינות הכושלות והעניות באסיה, מדינה ש־50 מיליון תושביה עסקו בעיקר בחקלאות ודיג ושהשכר הממוצע בה היה 100 דולר בשנה, דרום קוריאה נהפכה בתוך שלושה עשורים לאחת המדינות העשירות בעולם, עם תאגידים שנהפכו למודל לחיקוי בינלאומי ושכר ממוצע שעמד בשנה שעברה על 20 אלף דולר בשנה, באותה שורה עם גרמניה.

 

צילום של העיר "סונגדו" שנבנית בימים אלה בדרום קוריאה צילום של העיר "סונגדו" שנבנית בימים אלה בדרום קוריאה צילום: lee won eun

 

ההצלחה הצמיחה גם משפחות עושר רבות־עוצמה. קומץ מיליארדרים שחלקו ביניהם את השליטה בקונגלומרטים המכונים צ'בולים, שהם למעשה חברות אחזקה החולשות על אין ספור תחומים ומועברות בירושה מאב לבן. וכיוון שכל חברה כזו שלטה בעשרות חברות אחרות, את הניהול בפועל נאלצו החברות להעביר לשכבה דקיקה של מנהלים, שתוגמלו במשכורות עתק ובונוסים שמנים שמבוססים על ביצועים.

 

זה הצליח עד שזה הפסיק להצליח. באמצע שנות התשעים, בשיא השגשוג, הריכוזיות במשק הקוריאני הגיעה לשיא. בעלי ההון היו חזקים מספיק כדי לעשות ככל העולה על רוחם בעוד הפיקוח עליהם הלך ונחלש. המצב הוביל למינופים חסרי אחריות, להתנהגות פיננסית פרועה ולשחיתות שלטונית. הגרועים ביותר היו הבנקים המקומיים, שהלוו סכומי עתק לחברות בלי לבדוק אם יוכלו אי פעם להחזיר. "כאשר משפחות ההון המעטות הן המעסיק היחיד במשק, אין פקיד שיגיד להן לא", תיאר זאת פעיל פוליטי שצוטט במגזין "טיים". ב־1997, כשהחל השפל הכלכלי באסיה, הכלכלה הדרום־קוריאנית נחשפה במערומיה. כמעט כל תאגידי הענק במדינה קרסו בזה אחר זה בתוך שנתיים, והממשלה הוזעקה להצלה.

 

ושוב, קרה איזה קסם. קרן המטבע העבירה סיוע, הממשלה התערבה, הבנקים נסגרו, קוריאה התפרקה מרוב משפחות העושר שלה - אותן חברות שאיש לא הבין איך הכלכלה תוכל בכלל לשרוד אחריהן - והמדינה השתקמה במהירות, תוך שהיא דוהרת למקום ה־11 בדירוג הכלכלות החזקות בעולם.

 

מה שהציל את דרום קוריאה היתה הממשלה. כבר בשנות השמונים היא הציגה תוכנית פעולה ארוכת טווח, חוצת מחנות פוליטיים ומתואמת עם כל הגופים השונים. מטרת התוכנית היתה ביסוס עתידה של כלכלת קוריאה, אבל באופן מוזר, התוכנית לא היתה קשורה כמעט לכלכלה. היא לא עסקה בשכר המינימום, בתנאי עבודה או בהטבות מס. ממשלת דרום קוריאה הקצתה תקציבים אדירים - פי עשרה מהמקובל ברוב מדינות העולם - לתחום החינוך, ובפרט החינוך הטכנולוגי. תחת הכותרת "התוכנית לקידום כלכלת דרום קוריאה" פורטו תקנות להעלאת שכר המורים, הגדלת הכיתות ותקצוב האקדמיה. לקוריאנים היה ברור שמשם יגיע הכסף הגדול. והוא אכן הגיע.

 

כשסמסונג ו־LG, שנותרו יציבות יחסית אחרי הסחף הגדול, החליטו להמר בגדול על תחום הטכנולוגיה הביתית - חיכו להם מאות אלפי מהנדסים, מתמטיקאים ומתכנתים קוריאנים רעבים לעבודה. כולם גויסו לפיתוח הדור הבא של מסכי המחשב והטלוויזיה, המקררים, המזגנים והטלפונים הסלולריים, רגע לפני שאלה פרצו בגדול בכל העולם.

 

ההשקעה המאסיבית בחינוך, שירדה מאז, מביאה תוצאות עד היום. שיעור ההצלחה בבגרויות בקוריאה הוא 97% - הגבוה בעולם, והקוריאנים מובילים לאורך שנים בכל המבחנים הבינלאומיים, בעיקר במתמטיקה ובמדעים.

 

3

למבקר מן החוץ, סיאול נראית כמו עיר שכולה גיקים. בבתי הקפה יושבים עשרות צעירים ומבוגרים עם טלפונים עצומי מסך בידיהם, צופים בשידורי HD בטלוויזיה הסלולרית הנקלטים דרך אנטנה נשלפת. פוסטרים של משחקי מחשב מודבקים ברחובות, ובתי הקפה האינטרנטיים מלאים בעשרות גיימרים עם משקפי תלת־ממד. קוריאה היא מדינה של מאמצים־מוקדמים־אובססיביים. האינטרנט בה מהיר פי עשרה מהממוצע בישראל, שיעור המחוברים לרשת הוא הגבוה בעולם, רובוטים כבר מנקים בתים בהמוניהם, ואפילו בשירותים יש להם פאנלי שליטה דיגיטליים. אבל חדשנות אף פעם לא היתה הצד החזק שלה. "תעשיית הטכנולוגיה הקוריאנית נולדה מחיקוי של מוצרים יפניים ואמריקאיים, והתרבות הזאת נמשכה שנים ארוכות", מסביר לינסו קים, כותב הספר "מחיקוי להמצאה, הדינמיקה של החינוך הטכנולוגי הקוריאני". "חדשנות טכנולוגית אמיתית - שיוצרת משהו חדש מאפס - היא דבר חדש יחסית בתעשייה הקוריאנית", הוא אומר. מסיבה זו, גם תרבות הסטארט־אפים במדינה צלעה בעשור וחצי האחרונים, ולמעשה החלה להראות ניצנים רק אחרי 2003.

גם בתחומים שבהם הענקיות הקוריאניות שלטו היטב, הן נתנו לחברות אחרות - יפניות, אמריקאיות, אפילו אחת מפינלנד - להוביל את עיקר החדשנות.

 

רוב תקציבי הפיתוח האדירים של סמסונג ו־LG הושקעו לאורך השנים בהנדסה־לאחור והעתקה של קונספטים מצליחים, ובשיפור והוזלה של תהליך הייצור.

 

הדמיה של העיר המושלמת "סונגדו", שנבנית בימים אלה בדרום קוריאה הדמיה של העיר המושלמת "סונגדו", שנבנית בימים אלה בדרום קוריאה צילום: lee won eun

 

מובן שזה העלה לעתים קרובות את חמת המתחרים: לפני כמה שנים, כאשר סמסונג שחררה קו טלפונים סלולריים זהה כמעט לדגם V3 הדקיק של מוטורולה, כינתה אותה האחרונה במסיבת עיתונאים "חברת same song", והדגימה איך סמסונג העתיקה אחד לאחד לא רק את עיצוב המכשירים, אלא גם את סרטוני הפרסומת הנלווים. אלא שמאז חטיבת הסלולר של סמסונג נהפכה לאחת מפרות המזומנים הגדולות של החברה, בעוד חטיבת הסלולר של מוטורולה כמעט ופשטה את הרגל.

 

גם היום את הכסף הגדול עושות הענקיות הקוריאניות ממכירת מוצרי חומרה לחברות מתחרות. רוב רכיבי האייפון מגיעים עדיין מקוריאה, וכן כמעט כל רכיבי החומרה של מסכי המחשב והטלוויזיה ברחבי העולם.

 

גם תחת המותג שלהם, כידוע, סמסונג ו־LG מוכרות היטב - למעשה, הן כמעט תמיד באחד משלושת המקומות הראשונים בכל קטגוריה אפשרית של טכנולוגיה ביתית. קוריאה היתה ההוכחה הניצחת שחדשנות אינה בהכרח הדבר החשוב ביותר, ומשתלם לא פחות להיות אלופי פס הייצור.

 

4

אבל משהו קרה, והוא עלול לשנות את הכל. מאז שסטיב ג'ובס כבש את העולם עם האייפוד והאייפון, תעשיית הטכנולוגיה נעשתה מסובכת. הקוריאנים עדיין יודעים לייצר מכשירים לא רעים, אבל כאשר בשוק ישנם מתחרים מבריקים כגון אפל וגוגל, פס ייצור מתוקתק וחומרה משוכללת כבר לא מספיקים. נדרשת חדשנות - עיצובית, ממשקית, רעיונית - מסדר גודל חדש, ובקצב הולך וגובר; חזון ארוך טווח המשתרע מעבר לאלקטרוניקה עצמה, מהסוג שברא את אייטיונז וחנות האפליקציות של אפל; יכולת לייצר בריתות בלתי אפשריות, מהסוג שגוגל מתמחה בהם - קודם עם אנדרואיד, ועכשיו עם גוגל טי.וי; וכמובן שיווק מתוחכם וסיפור גדול מהחיים. בדברים הללו החברות הקוריאניות מעולם לא הצטיינו. זה הקטע של האמריקאים.

 

ועכשיו יש להן גם מודל להביט בו בחשש. נוקיה, הפלא הפינלנדי ויצרנית הטלפונים הסלולריים הגדולה בעולם, איבדה כמעט 80% משווי השוק שלה מאז ינואר 2008 הודות לאייפון, לאנדרואיד ולמהפכת מסכי המגע שפספסה, והיא מאיימת לדרדר איתה את כלכלת פינלנד כולה.

 

דוגמניות של סמסונג בהשקת סדרת המכשירים החדשה של החברה. זה רק נראה כמו אייפון דוגמניות של סמסונג בהשקת סדרת המכשירים החדשה של החברה. זה רק נראה כמו אייפון

 

סמסונג, בניגוד לנוקיה, דווקא החזירה מלחמה: סדרת הטלפונים ששחררה לאחרונה היא הדבר הקרוב ביותר לאייפון מבחינת איכות המסך וממשק המגע. היא אמנם השיקה מכשיר מבוסס אנדרואיד של גוגל, אך גם שחררה במקביל סדרת טלפונים עם מערכת הפעלה שפיתחה בעצמה - עם חנות אפליקציות חדשה לגמרי המיועדת למכשירי החברה בלבד. גם הטלוויזיות החדשות שלה יכללו כולן מערכת דמוית גוגל טי.וי, המאפשרת לחפש בתוכני הטלוויזיה ולגשת בחופשיות לאינטרנט באמצעות המסך הגדול. "סמסונג מבינה שעכשיו זה הזמן החשוב ביותר במשחק, אז היא מהמרת על כל הסוסים במירוץ", אומר בכיר באחת מספקיות הסלולר, "זאת הפעם הראשונה שהיא תפיץ את הטלפונים שלה עם ארבע מערכות הפעלה שונות לגמרי: באדה, מערכת ההפעלה שפיתחה בעצמה, אנדרואיד של גוגל, לינוקס ומובייל של מיקרוסופט. אם חברה אחרת, בזמן אחר, היתה עושה את זה, הייתי אומר שהיא איבדה את דרכה. אבל סמסונג, שהיא סוג של מובלת־מובילה, לא יכולה להפסיד עכשיו. היא יכולה להכפיל את אחיזתה בשוק ובאותה מידה גם להכחיד את תחום הסלולר הסופר־רווחי שלה. כשאתה מתבסס על חלום של אחרים, אתה חייב לדעת לבחור את האחרים הנכונים".

 

5

הנהגת קוריאה הבינה שיש בעיה כבר במרץ 2000. שוק הטכנולוגיה הבינלאומי ספג מהלומה אדירה, והענקיות הקוריאניות הרגישו זאת היטב גם על בשרן. הממשלה הקוריאנית, שרק יצאה בשן ועין ממה שכמעט מחק 40 שנה של הישגים, ראתה כבר את המכה הבאה. אם קוריאה תיאלץ לסמוך תמיד על חברות אחרות, היא עלולה למצוא את עצמה נופלת איתן שוב ושוב. כמה חודשים אחר כך התקבלה החלטה אמיצה: קוריאה תהיה מובילה עולמית בתחום טכנולוגי עתידני שתמציא בעצמה. חדשנות טהורה בקנה מידה חסר תקדים, מהסוג שאפילו האמריקאים טרם אזרו אומץ לנסות. חדשנות שעם קצת מזל תהפוך אותה, בתוך כמה עשורים, למדינה המתקדמת ביותר בעולם.

סטנלי גייל, יו"ר גייל אינטרנשיונל: "נשכפל את העיר הזאת בכל העולם" סטנלי גייל, יו"ר גייל אינטרנשיונל: "נשכפל את העיר הזאת בכל העולם" צילום: גייל אינטרנשיונל

 

וכך, במאי 2000 צלצל הטלפון במשרדו של סטנלי גייל, היו"ר והמנכ"ל המשותף של גייל אינטרנשיונל, חברת הבנייה הפרטית הגדולה באמריקה ומהגדולות בעולם. על הקו היה בכיר בממשלת דרום קוריאה. הוא הזמין אותו לפגישה בהולה. בפגישה קיבל גייל הצעה לפרויקט מסוג שאף חברת בנייה פרטית לא ביצעה עד כה.

 

הבכיר הציע לגייל לבנות עיר קוריאנית חדשה, מאפס. רק שני תנאים עמדו בדרך - תקציב התכנון, הבנייה והפיתוח יוגבל ל־35 מיליארדר דולר, סכום שהממשל יעניק כהלוואה לגייל, בתנאי שזה יחזיר אותה לאורך העשורים הבאים; ויעד מפורש: שזו תהיה העיר הטכנולוגית והירוקה ביותר בעולם, מרמת התשתית ועד למעורבותה של הטכנולוגיה בחיי היומיום. "הדבר המדהים ביותר בעיניי הוא שהם ביקשו ממני לעשות מה שרציתי לעשות כל הקריירה", גייל מספר בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "הם ביקשו מרכז אורבני־עסקי שיהיה זירת המסחר העתידית של אסיה, משהו עם משקל בינלאומי וחדשנות שתאתגר את העולם הישן והחדש גם יחד. עם תקציב עצום כזה, זה גם פתאום נהפך לבר ביצוע".

 

לקוריאנים לא היה כל עניין להפוך את העיר החדשה, "סונגדו" שמה, למונומנט של גודל. לא מדובר פה בפירמידה מסתורית או מגדל מרהיב ופאלי של שיח' מדברי עשיר מדי. החזון הקוריאני לא ביקש לתכנן מזכרת ארכיטקטונית לדור העתיד. הוא השתוקק לתכנן את העתיד עצמו.

 

להקמת העיר הוקצב שטח בדרום קוריאה, בתחום השיפוט של סיאול, בין סין לבין חצי האי קוריאה. שלא במקרה, השטח קרוב לעיר נמל התעופה אינצ'ון, הנחשבת למרכז העצבים של מזרח אסיה. כבר היום אפשר לטוס משם לרוסיה, בייג'ינג, הונג קונג, טוקיו ושנגחאי בשעות ספורות. או כמו שאוהבים לקרוא לזה בפרסומים של סונגדו: "3 וחצי שעות בינך ובין שליש מהאנושות".

ג'ון צ'יימברס, נשיא סיסקו. התלהב מהאתגר ג'ון צ'יימברס, נשיא סיסקו. התלהב מהאתגר צילום: MCT

 

אף על פי שתאריך היעד להשקה הרשמית הוא 1 בינואר 2015, השנה כבר נפתח למבקרים הפארק של סונגדו וכמה מהשכונות הראשונות שנבנו. בעתיד הקרוב, אומר גייל, ייחשפו עשרות גורדי השחקים המעוצבים, שכוללים משרדים ומגורים גם יחד, חמישה מלונות פאר וכמה מהפארקים המרשימים באסיה.

 

אבל מה שמיוחד כל כך בעיר החדשה הזאת הוא מה שאי אפשר לראות בעיניים: הטכנולוגיה. כבר בתחילת הדרך גייס גייל לעזרה את LG, שתסייע לפתח את התשתית שמאחורי העיר הטכנולוגית. אבל LG לא הצליחה לספק את הסחורה. אחרי חיפושים ארוכים הגיע גייל לג'ון צ'יימברס, נשיא חברת סיסקו האמריקאית, שהגיע עם חבילה שלמה של רעיונות וטכנולוגיות חצי אפויות שרק חיכו לניסוי בסדר הגודל של סונגדו.

 

הדבר הראשון שנדרש היה "שרברבות טכנולוגית", מספר גייל. כל כביש, בניין, מעלית, גינה ורמזור חווטו בסיבים אופטיים עבים שיוכלו לספק לכל מקום אינטרנט במהירות מסחררת, מאות מגה לשנייה מכל נקודה בעיר, עם אפס צווארי בקבוק. במקביל רושתה העיר באלפי מצלמות וחיישנים המעבירים מידע מעובד למרכז שליטה אחד, שרובו אוטומטי לגמרי. הכבישים, הבתים, הטלפון, התחבורה, החינוך, הרפואה, השיטור ומערכות המים, החשמל והגז יכולים לתקשר ביניהם. "העיר פועלת על מידע", מסביר גייל, "המטרה היא לנסות ולפצח את הנקודות העיוורות של הדינמיקה האורבנית, את המרווחים שבין המערכות 'הטיפשות'. כשאתה רואה את כל העיר על המסך מולך, אתה יכול להבין ברגע איפה הבזבוז ואיפה הזיהום, ואיך אפשר לעשות את הכל אחרת".

 

6

אבל בסונגדו יש הרבה יותר מטכנולוגיה. ההברקה האמיתית שלה היא החדשנות שתבוא בזכותה. "זה הניסוי העירוני הגדול בהיסטוריה, על עיר חיה ועשרות אלפי תושביה העתידיים", אומר גייל, "בפעם הראשונה תהיה עיר שהונדסה מראש כך שראש העירייה שלה יידע באמת מה קורה בה, בזמן אמת, ויוכל להשפיע על ההתרחשות במקום רק לצפות בה".

 

הנחת התשתית ואיסוף הנתונים הם רק חלק אחד בסיפור. החלק השני הוא ניתוח כל הנתונים הללו בזמן אמת ב'מוח של סונגדו', מערכת ניהול עירונית שסיסקו מפתחת, ושתפקידה יהיה להפיק מודלים והמלצות לשיפור תפקודה של העיר. המוח של סונגדו יוכל, למשל, לחסל את הפקקים בכך שיבין מה גורם להם, להקטין את הזיהום, לעקוב אחר התפשטות מחלות ולעזור לעצור אותן. "התשתית שנייצר כאן תאפשר להמציא עשרות פתרונות תוכנה לבעיות עירוניות שאי אפשר היה לטפל בהן קודם", אומר גייל.

ביונצ'ן קים, המעצב של סמסונג-סלולר: "אני מתנצל שזה דומה לאייפון" ביונצ'ן קים, המעצב של סמסונג-סלולר: "אני מתנצל שזה דומה לאייפון"

 

גייל לא מתרשם מהפגיעה האפשרית בפרטיות; עם הסלולרי, כרטיסי האשראי ומצלמות הרחוב שנהפכות לנפוצות יותר ויותר, הפרטיות העירונית ממילא לא באמת קיימת. קוריאה עצמה מושלמת לניסוי, כיוון שתושביה הם המאמצים־המוקדמים האולטימטיביים.

 

סיסקו וגייל רוצים שסונגדו תעשה לערים מה שמיקרוסופט עשתה למחשבים וגוגל עשתה לאינטרנט. הם רוצים לשלוט בכל השירותים המוניציפליים ולהציע שדרוגים בכל תחום, כל הזמן. ואת המודל הזה, אם יצליח כמצופה, הם רוצים להעתיק לכל העולם. לפי החישוב של גייל וסיסקו, בעשור הקרוב יושקעו בפיתוח ערים חדשות יותר מחצי טריליון דולר. להערכתם, שוק השירותים שניתנים מעבר לתשתית עצמה הוא בן כמה עשרות מיליארדי דולרים. מישהו יהיה חייב לעשות את זה. סיסקו, גייל - ודרום קוריאה כמובן - רוצים להיות שם ראשונים.

 

המטרה המשנית של סונגדו היא להוכיח שהטכנולוגיה, זאת שגרמה לזיהום, יכולה גם למנוע אותו. ערים רבות מתהדרות בפן ירוק כזה או אחר, אבל בסונגדו הירוק זורם בעורקים. זה מתחיל בעורקי התחבורה הציבורית, שתונע בחשמל שנוצר מרוח, משמש וממים. העיר עצמה מוגדרת כעיר להולכי רגל, ותמהיל הבנייה שלה הוא כזה שמאפשר לתושבים ולאורחים להגיע מכל מקום לכל מקום בהליכה, בסירה או באופניים. החלוקה הסטנדרטית של "אזור מסחר" או "פארק תעשייה" בנפרד מאזורי מגורים אינה קיימת בסונגדו. התכנון העירוני מציע שילוב המאפשר לאנשים להתגורר ליד מרכזי העסקים, התרבות והבילוי, וחוסך מהם את הצורך להתנייע בכלי תחבורה מזהמים. ומי שבכל זאת זקוק לרכב, כנראה ישתמש ברכב חשמלי. סונגדו היא אחת הערים הראשונות בעולם שכבר מרושתת כולה בתחנות טעינה לכלי רכב חשמליים.

 

במרכז העיר עוברות תעלות, כמו בוונציה, שבהן יזרמו מי גשמים, ומערכת התפלה מיוחדת תמחזר אותם למי השקיה. 40% משטחה של סונגדו מוגדרים כשטחים פתוחים. עשרות כיכרות רחבות וכיסי פארקים שיעוצבו כמו סוואנה מקשרים בין הרחובות, כולם בנויים בסגנון שהועתק מערים מצליחות.

 

הבתים של סונגדו נבנים בטכנולוגיות ירוקות על פי התקן המחמיר ביותר בארצות הברית, ו־75% מפסולת הבנייה של העיר ממוחזרת. כל מערכת החשמל בסונגדו מבוססת על גז טבעי ומתקנים סולאריים. תשתית הזבל המרכזית בעיר משנעת את הזבל העירוני מתחת לפני הקרקע אל מרכזי מיחזור ממוחשבים. כלומר, אין אוטו זבל בסונגדו. לא עוד טרטור מעצבן מתחת לחלון ב־6 וחצי בבוקר, לא עוד פקקים ברחובות צרים. הסיכום: הפחתה של לפחות 50% בפליטת גזי החממה והזיהום שמייצרת העיר המודרנית, שלא לדבר על הרעש וחוסר הנוחות.

 

7

האם הקוריאנים יצליחו לייצר משהו מאפס? מה שכבר גילו גייל, סיסקו והשותפים הקוריאנים הוא שלעשות עיר משוכללת מאוד זה הדבר הקל. החלק המורכב הוא לשכנע בני אדם לגור בה. לתת לה אישיות ייחודית ו"נשמה". זאת תמיד היתה הבעיה של התאגידים בקוריאה.

 

מתכנני סונגדו לא רוצים ליפול בפח של ערים אחרות שתוכננו ונוצרו בבת אחת. אחת הדוגמאות הבולטות היא ברזיליה - בירת ברזיל הרשמית שנבנתה ב־41 חודשים, הושקה ב־21 באפריל 1961, וכיום היא צפופה, אפופה שיכוני עוני, סובלת מקיטוב קשה ומתאפיינת במונומנטים ארכיטקטוניים מוגזמים ובמרחקים גדולים מדי שמאפשרים תנועה רק במכוניות. גייל וממשלת קוריאה מבטיחים שהם למדו את הלקח.

 

סונגדו תהיה הומאז' ארכיטקטוני - העתקה משופרת, אם תרצו - למיטב בירות העולם. אפשר למצוא שם פארק שנראה כמו גרסה מוקטנת של הסנטרל פארק בניו יורק, פרפראזה על בית האופרה של סידני ותעלה בסגנון ונציאני.

 

"אנחנו מקווים שהעיר תגדל בצורה אורגנית, ברגע שהתשתית תושלם. סונגדו תוכננה על ידי קוהן, פדרסון, פוקס, אבל גם על ידי אדריכלים בעל שם עולמי, כגון דניאל ליבסקינד ואדריכלים קוריאניים. נתנו להם לבחור את הערים האהובות בעולם ונתנו למונומנטים שלהם אינטרפרטציה קוריאנית", אומר גייל ל"מוסף כלכליסט". "עשינו כל מה שאפשר כדי להעניק לה אופי ספציפי מאוד.

 

"בקנה של החברה שלנו יש כבר הזמנות ל־20 ערים שאמורות לקום על פי המודל של סונגדו, והן יוקמו בזול יותר ומהר יותר, חלקן בקוריאה עצמה, שרוצה להיות מובילה עולמית בתחום", הוא מוסיף.

 

האם קוריאה תצליח להוציא מתוכה, סוף כל סוף, המצאה מקורית שתשנה את העולם? "השאלה האמיתית היא לא אם היא תעבוד, אלא אם אנשים יאהבו את מה שיקבלו שם", אומר גייל. "משוכלל זה לא מספיק. אנשים רוצים גם משמעות במקום שבו הם גרים. עיר, במובן הזה, היא כמו סיפור טוב". אבל האם קוריאה תצליח לספר אותו?

בטל שלח
    לכל התגובות
    x