• תפריט
מוסף 1.7.10

להיות רמי לוי

רמי לוי הוא תופעה חריגה. מצד אחד, הוא מר עממיות, ומצד שני הוא איל נדל"ן וקמעונאות שלפי הערכות שווה 1.5 מיליארד שקל. ארי ליבסקר בילה איתו בפגישות, במשרד, בדרכים ובבית. שבוע עם טייקון בהתהוות

ארי ליבסקר 11:3101.07.10

יום ראשון, 09:30. רוד שואו עם הפמליה

 

המעלית נעצרת בקומה ה־13 במגדל משרדים מפואר שמזדקר מדיזנגוף סנטר, מול דלת הכניסה של בית ההשקעות ילין־לפידות. מזכירה ייצוגית מלווה אותי לחדר הישיבות. רמי לוי עומד בקצה החדר הרחב והמגה־פלצני ומעביר מצגת עסקית. לוי עורך מדי רבעון מצגות כאלה למשקיעיו המוסדיים.

 

על הפרקט היוקרתי עומד שולחן עץ אליפטי גדול וסביבו כיסאות מעוצבים ונעימים למגע מז'אנר הביטאט. מצדו האחד יושבים עשרה אנליסטים צעירים וצחורי שיניים, במכנסיים מחויטים וחולצות מכופתרות עם קימורי גיהוץ חדים. כולם נאים ודומים זה לזה, ולרגע נדמה שאתה מביט בחלון הראווה של זארה. במרכז יושב יאיר לפידות בעצמו.

 

בצד השני יושב רמי לוי. הוא לובש מכנסי בד וחולצה שרכש, כפי שהסביר אחר כך, ב־40 שקל בחנות של בתו יפית. יפית עצמה יושבת לימינו. לשמאלו יושב מנהל הכספים שלו ולידו חברו הטוב איש העסקים אמנון ריבק, בעבר בעלי מותג אופנת העור ריבק. ריבק נמצא עם לוי בכל מקום, וכשהוא אינו לידו הוא איתו בטלפון. איש לא שואל מה הוא עושה שם ואיך הוא קשור לעסקיו של לוי. הוא פשוט שם.

 

 

רמי לוי במכונית. גילוח מהיר בדרך לעוד רוד שואו רמי לוי במכונית. גילוח מהיר בדרך לעוד רוד שואו צילום: אוראל כהן

 

בהמשך היום מצטרפים לחבורה אבי מורדוך ויוקי סימן־טוב. מורדוך היה בעבר בעלי מועדון האומן ומלך חיי הלילה של ירושלים. פניו צרובות שמש. הוא לובש חולצה לבנה מעוטרת ופתוחה לרווחה, בסגנון קובי אוז. מורדוך מספר על עצמו שהוא האיש שהביא את הבגט לירושלים, ומתגאה באשתו שהיא, לדבריו, "אשכנזייה כוסית־על, וגם אבא שלה פרופסור". הוא הבעלים של מתחם התחנה החדש בתל אביב. לוי אמור היה להיות השותף שלו בתחנה, אבל ויתר ברגע האחרון בנימוק שהמקום לא שומר שבת.

 

יוקי סימן־טוב הוא יהלומן, עסקן, ובליין תל־אביבי שמזכיר במראהו את יוסי בנאי. באחרונה, הוא מספר, מכר את הווילה שלו בצהלה לאודי אנג'ל. "תרשום שאני גרוש טרי", הוא אומר. כשאני שואל את סימן־טוב אם הוא קובע עם רמי לפני שהוא מגיע, הוא אומר: "לא, אני חבר שלו".

 

זוהי הפמליה המצומצמת של לוי, שאיתה הוא הולך, בהרכבים משתנים, לכל מקום.

 

"16 סניפים זה לא רע, אבל מי אמר שבאמת תצליח להכפיל את עצמך? ואיך תנהל 30 סניפים?", אנליסט בחולצת פולו ורודה שואל את לוי. "מה הבעיה?", עונה לוי. "אני שם עוד איש על כל ארבעה סניפים. לא מסובך. כו־לה משכורת מנהל סניף".

 

אנליסט אחר רוכן קדימה, ושואל את השאלה היחידה שלרגע כמעט מוציאה את לוי משלוותו. הוא שואל אותו אם רמי לוי הוא עסק של איש אחד. "אצלנו אין כל מיני מנכ"לים שהוצנחו מלמעלה", הוא עונה, לראשונה בעצבנות. "כולם מהשטח, התחילו בדיוק כמוני. אפילו מנהל התפעול שלי התחיל באריזת שקיות. רמי לוי זה הרבה אנשים שעשו אותו".

 

לוי אוהב למכור את התדמית הזאת, של חברה שמצמיחה מנהלים מלמטה. זה כמובן לא תמיד תואם את המציאות. כששאלתי מאוחר יותר את אחד ממנהלי הסניפים הגדולים ביותר של רמי לוי על הדרך הארוכה שעשה בחברה, הוא בעיקר נראה מופתע. "אני?", הרים גבות והביט סביב, "רמי גנב אותי משופרסל, הייתי שם מנהל די גדול".

 

בסופו של דבר לאנליסטים נגמרות השאלות. הן גם חסרות משמעות, כי סיכום הפגישה נקבע עוד לפני שהחלה. המספרים קבעו אותו. מאז הנפקתה בתחילת 2007 מניית רמי לוי זינקה ב־300%. כרגע היא נחשבת אחת המניות הטובות במדד ת"א־100, עם שיפור מתמיד בתוצאות ושורות תחתונות שמפתיעות מדי רבעון את האנליסטים והמתחרים גם יחד.

 

לוי וחבורתו יוצאים מהמגדל ברגל, לפגישה הבאה. הם מאבדים את הכיוונים בחיפוש אחר בית הקפה שבו תיאמו לפגוש נציגים ממזרחי־טפחות. בדרך ריבק מספר לי שהוא שותף של לוי בכמה מיזמי נדל"ן. "העסקים של רמי עצומים", הוא אומר כשלוי אינו שומע, "מה שיודעים עליו זה רק קצה הקרחון". אני שואל את מורדוך אם לוי הוא טייקון בעיניו. הוא מתעלם מהשאלה ואומר: "אתה יודע מה הבעיה של רמי? שהוא לא יודע ליהנות מהחיים, הוא רק אוסף ואוסף". ואולי זו ההגדרה האמיתית לטייקון.

 

יום ראשון, 17:00 

עם האנליסטים הזחוחים

 

אנחנו ממשיכים לבית ההשקעות מרכנתיל, שנמצא ברחוב מזא"ה. "עדיף שניקח מונית", אומרת יפית, שאיכשהו מתקבל הרושם שהיא זו שמנהלת את העניינים, לפחות בכל מה שקשור בעיר תל אביב. "אני לא יודעת כמה שנים לא הייתי פה במרכז תל אביב. זה לא האזור שלנו. אין לנו מה לחפש פה". יפית עבדה אצל אביה מגיל צעיר, כאורזת שקיות ואז כקופאית. עכשיו היא מנהלת את חנות הבגדים "יפים". אביה פתח אותה כדי לעשות לשוק האופנה את אותו הדבר שעשה לשוק הסופרמרקטים - לשבור את המחירים.

 

 

לוי מחליף חולצה בדרך לפגישה. "אני קונה אותן ב-40 שקל בחנות של הבת שלי" לוי מחליף חולצה בדרך לפגישה. "אני קונה אותן ב-40 שקל בחנות של הבת שלי" צילום: אוראל כהן

 

"אני זוכר איך כשיפית היתה בת 14 נפתח סניף מגה ענקי באזור התעשייה תלפיות, ליד איפה שהיה הסניף הגדול הראשון שלי. היא הביאה חברות מבית הספר, נעמדה ליד הכניסה וחילקה פליירים שלי. לא ביקשתי. הכל יוזמה שלה", הוא מספר בערגה, ונכנס לבניין המשרדים של מרכנתיל, לפגוש עוד אנליסטים זחוחים.

 

בחודשים האחרונים לוי העביר עשרות מצגות כאלה. הוא מנסה לגייס הון כדי להעביר את הרשת שלו למה שהוא מכנה "שלב הפריצה". בתוך שנה, הוא מבטיח, רמי לוי תהיה רשת הסופרמרקטים הרביעית בישראל. 30 סניפים בתוך שנה, ו־50 בהמשך.

 

הפרזנטציה של לוי קצרה ונטולת פאוארפוינט. הוא מבקש שישאלו אותו שאלות. מישהו מעיר שלוי שבר בעבר מחירים גם בשכר הנמוך ששילם לעובדיו. לוי נדרך. אחר כך הוא יסביר לי שעניין המשכורות הנמוכות הוא תרגיל שעשו לו מתחריו, כשהשמיצו אותו באוזני חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. "גם היא הבינה שהיא טעתה, אבל היא לא הודתה בזה", הוא יסביר.

 

בפרזנטציה הוא אומר: "שטויות. אני מאמין שצריך להכפיל את שכר המינימום. זה יועיל לכולנו כי כוח הקנייה יגדל.

 

אנשים יוציאו יותר". לא ברור אם לוי, שאינו ידוע כמי שמשלם היטב לעובדיו, מדבר ברצינות. אבל זה בטח לא סוג התשובות שאנשי עסקים זורקים בחדרי ישיבות כאלה, אפילו לא בצחוק. "אוקיי, הבנו", אומר אחד האנליסטים, "זו השקפת עולם מעניינת, מאתגרת. נחמד".

 

אחרי עוד כמה שאלות טריוויאליות על הפצת ירקות וסידור השימורים מישהו מעלה לפתע את העניין הטורקי. יום קודם לכן לוי אמר בתוכנית של רפי רשף שהוא מתכוון להחרים מוצרים מתוצרת טורקיה, ובאותו בוקר הציטוט הופיע בכל העיתונים. האנליסט שואל אם לוי מתכוון לערב את דעותיו האישיות בניהול השוטף. מנהל הכספים של לוי, עופר בהרל, מסביר ללוי שהם שואלים אם הדעות הפוליטיות שלו, יהיו אשר יהיו, עלולות להוביל להחלטות אשר ישפיעו על העסק, אך לוי עושה את עצמו כאילו לא הבין את השאלה. "מה זאת אומרת?", הוא שואל, "זה העסק שלי, עסק עם נשמה. ואם הטורקים מחרימים אותנו אז אני מחרים אותם. גם רשתות אחרות פעלו כנגד טורקיה, אז למה לרמי לוי אסור?".

 

"אתה רואה?", הוא אומר לי ביציאה מהפגישה, "בסך הכל כל הפגישות האלה דומות". אני שואל אותו איך הוא מתמודד עם תדמיתו כמנהל שעושה החלטות אימפולסיביות. לוי אומר שיש דברים שהם מעבר לכסף. בהרל קורץ לי ואומר: "כן, יחסי ציבור".

 

יום שני, 12:00

במשרדים נטולי החלונות

 

רמי לוי הוא תופעה חריגה. מצד אחד, הוא מר עממיות: ישיר, חסר גינונים, מזרחי, מסורתי, שעושרו סמוי מן העין. הוא גר במקום שאינו אופייני לבעלי הון ברמתו ומסתובב עם פמליה צבעונית שאינה מוכרת או מקושרת. שלא כמו יצחק תשובה ולב לבייב, הוא אינו נתפס כמתוחכם, בטח לא איש העולם הגדול, מסוג בעלי השליטה שמטפחים סביבם כוורת של מנהלים מוכשרים שיעשירו את קופתם. אין לו יחצן ואין לו יועץ. הוא עונה לטלפונים בעצמו ומתראיין בלי לבקש אישורים.

 

במשרד בירושלים. "לא מאמין בישיבות הנהלה" במשרד בירושלים. "לא מאמין בישיבות הנהלה" צילום: אוראל כהן

 

 

גם המסר היחיד שהוא משמיע כבר עשור מעייף: אני הכי זול. זול, וכמעט לעולם לא יותר מזה. בכנסים, בטלוויזיה, בראיונות. תמיד אותו דבר. קל להתפתות ולחשוב שהוא סתם בעל מכולת עם טריק אחד ובעיקר הרבה מזל.

 

מצד שני, רמי לוי הוא טייקון. איל נדל"ן וקמעונאות שלפי הערכות שווה 1.5 מיליארד שקל, ושהחברה הציבורית המשגשגת שלו מכה את מתחריה בכל המדדים החשובים כבר שנתיים ברציפות.

 

הצטרפתי אליו לשבוע עבודה אינטנסיבי כדי לנסות להבין איך עובד האיש הזה, עמוס הסתירות וסימני השאלה. הצצה לדף הלו"ז היומי שלו מגלה סדר יום של טייקון מצוי. הבוקר מוקדש לפגישות קנייה ומכירה של נדל"ן, שיחות עם בעלי מניות מרכזיים וישיבות שעוסקות ברשת הסופרמרקטים המפורסמת שלו. שעות הערב מלאות באירועים חברתיים בהשתתפות בכירי המשק, שאליהם הוא מתייצב בזה אחר זה.

 

באלה הוא נוהג להסתודד עם עו"ד שלמה נס, אראל מרגלית, יצחק תשובה ושלמה מלצר. אך אלו אינם החברים שלו ולא שותפיו העסקיים. גם כשהוא מבלה בתל אביב, בשולחן השמור לו במסעדת הקנטינה הסנובית, הוא תמיד יהיה בחברת פרצופים לא מוכרים, שותפיו לעסקאות נדל"ן וחברי ילדות.

 

עכשיו אנחנו נוסעים למטה של לוי, הנמצא מעל אחד הסניפים שלו באזור התעשייה תלפיות בירושלים. זה בניין מסחרי תעשייתי מוזנח שממוקם במה שנראה כשכונת מוסכים. מעלית השירות צפופה, בלי מראה, בלי מאוורר. המשרד עצמו מזכיר מחסן. מעט חלונות וריהוט חסכוני. מנהלות החשבונות והמחלקה המשפטית חולקים את חלל הכניסה. בהמשך חדרם הצנוע של יפית ובעלה, שהוא גם היו"ר של רמי לוי. הלשכה של רמי גדולה יחסית. יש לו שם טלוויזיה גדולה, מהסוג העבה שכמעט ולא נמכר עוד, ושירותים צמודים שנבנו שם במיוחד. לוי מספר שכאשר גדל בשכונת רוממה בירושלים, בצריף פח של 24 מ"ר, המטבח והשירותים היו מחוץ לבית. היום, הוא אומר, על שירותים צמודים הוא לא מוכן לוותר. במטה כולו עובדים 40 איש בסך הכל.

 

לוי ואשתו עדינה, גזברית החברה, מדברים בחדר הישיבות. גם הוא חסר חלונות. לראשונה היום, לוי נראה קודר. הוא שופך את לבו בפני עדינה על העלבון שהרגיש הבוקר במשרדי המינהל האזורי. "כמו כלב התייחסו אליי הפקידים, כאילו אני כלום, חיכיתי שעתיים", הוא אומר. "שאלתי אותם מה קורה והם אמרו לי שהם לא משחקים פה, ומי אני שאדבר אליהם כך. ישב שם איזה אשכנזי עם כיפה וזקן", לוי מחקה את האופן שבו הפקיד ליטף את זקנו. "חייך אליי ואמר לי 'אני מאוד מצטער', ואחר כך, כשאני מנסה לברר למה ריבונו של עולם הם החליטו מה שהחליטו, הם לא מסבירים כלום בהיגיון". עדינה מסכימה עם כל מילה שהוא אומר ומנסה להרגיע אותו.

 

 

רמי עם אישתו, עדינה. סוחבים מורשת קרב מפוארת רמי עם אישתו, עדינה. סוחבים מורשת קרב מפוארת צילום: אוראל כהן

 

 

לוי פונה אליי ומתחיל לספר לי מה עבר הבוקר. מתברר שהוועדה המחוזית החליטה להפקיע לטובת הציבור 10% משטח גדול שרכש בתלפיות, ושהתכוון להקים עליו מגדלי מגורים. זו זכותה, אבל לוי מתמרמר על ההפסד הכספי הגדול ועל כך שלא קיבל כל נימוק שנראה לו הגיוני. "תהרוג אותי, אני לא מבין למה הם רצו לעשות לי את זה, מה המניע שלהם", הוא אומר בתסכול ורומז שהכל אישי, "מהניסיון שלי, המדינה לא תעשה כלום בשטח הזה. זה יהיה עוד שדה קוצים". אלה הדברים שמטרידים את לוי ביומיום. הסופרמרקטים דורשים הרבה פחות תשומת לב.

 

"הסופר של רמי הוא סוג של תחביב בשביל הנשמה והתדמית", אומר מקורב ללוי, "זה מה שמממן את הביזנס האמיתי שלו, שזה נדל"ן". לדברי המקורב, התחביב הזה הוא גם אחד מתחומי המומחיות הגדולים של לוי - איתור שטחים במקומות אסטרטגיים, רכישתם בזמן הנכון והחזקתם לעד. "אני אף פעם לא מוכר נכסים", מאשר לוי. לפי הערכות שונות, יש ברשותו נדל"ן בשווי של יותר מ־700 מיליון שקל, בישראל ובבולגריה. "יש לרמי כל כך הרבה נדל"ן עד שהוא לא יודע מה יש לו", אומר חבר הילדות אבי מורדוך.

 

הנכס הידוע ביותר שבבעלותו הוא השטח שטרם נבנה, הצמוד למפלצת הבטון המפורסמת, במתחם הולילנד. "פרויקט הולילנד הוא פרויקט מצוין וצריך לקחת ממנו דוגמה", לוי אומר לי בנחרצות, "אני אומר לך שכל החקירות יעלו חרס. מה בסך הכל רצו לעשות שם היזמים? לבנות יותר דירות בירושלים, שאין מקום לגור בה?". אני מנסה לומר שבעבור רבים מדובר במפגע העירוני הצורם ביותר של העשור, אך הוא מגיב בביטול. לדעתו זה פרויקט מרהיב. "הולילנד זה לא מפגע ולא בטיח. צורם זה טעם. אתה חושב שאשתך יפה ואני חושב שאשתי יפה. קח לדוגמה את מגדל אייפל, אתה יודע כמה התנגדויות היו לו? ותראה, הוא נהפך לסמל של פריז". "אתה אומר את זה כי יש לך שטח שם", אני אומר. "לא, אבל אני רוצה לבנות עליו בדיוק אותה כמות דירות". "ואם לא ייתנו לך?". "אז שיחזירו לי את ה־145 מיליון שקל שהשקעתי שם".

 

יום שלישי, 14:00

נכנסים לביזנס חדש

 

אין כמו לעשות עסקים חדשים כדי לשכוח את הישנים. אנחנו פוגשים במשרדו של לוי נציגים של חברת תקשורת קטנה, שמציעה ללוי שיתוף פעולה בעסקי הסלולריים הווירטואליים. אל הפגישה מצטרף חתנו של לוי, האחראי על תחום האינטרנט בחברה.

 

נציגי חברת התקשורת מפעילים את המקרן ומתחילים במצגת. אחד מהם, בחור נמוך ושמנמן, מבקש להגיד כמה הוא מעריך את לוי על האומץ להגיד לטורקים את האמת. המצגת ארוכה ומייגעת, עמוסה בז'רגון מקצועי ובהסברים טכניים. רוב 30 הדקות מוקדשות להסבר מפותל של מה זה מפעיל סלולרי וירטואלי. אחרי הפגישה יסכם רמי את ההרצאה בת 30 הדקות בפחות מדקה. "משרד התקשורת נותן רישיונות למפעילים חדשים לקנות דקות שיחה באיזה עשר אגורות לדקה, ואז למכור אותן לציבור. זה הכל", הוא אומר.

 

בתום הפגישה לוי שולח את חתנו עם רשימת משימות מפורטת. באותו ערב הוא מספר לי שלא רק שהחליט לא ללכת עם חברת התקשורת שפגשנו, אלא שהוא מתכוון להתחרות בה. "החלטתי לקנות רישיונות למפעיל וירטואלי בעצמי", הוא אומר, שעות אחרי שלמד על המושג החדש. "אני תמיד מעדיף ללכת לבד ולהישאר עם השליטה. גם מירס הציעו לנו כמה פעמים שנמכור מינויים שלהם ולא הסכמנו".

 

 

התקנת מזוזה בסניף ר"ג. רוצה עוד 30 סניפים כבר השנה התקנת מזוזה בסניף ר"ג. רוצה עוד 30 סניפים כבר השנה צילום: יובל חן

 

כך רמי לוי עובד. בלי הסכמות עם שותפים, בלי סמנכ"לים. הכל נחתך במקום על ידי בן אדם אחד. הוא מסביר שרק כך אפשר להזיז דברים מהר. כך אפשר להציע יום אחד עוף בשקל, יום אחר קבבים בשקל, ועוד כמה ימים, אולי, דקת זמן אוויר במחיר מגוחך. "הזריזות הזו הופכת את לוי במובן מסוים לבלתי מנוצח", אומר בכיר באחת הרשתות המתחרות. הבכיר מספר לי איך מגה ניסו פעם לחסל סניף אחד של רמי לוי, והפיצו קופונים שנתנו 20% הנחה לסניפם הסמוך. "שעה אחרי, רמי לוי פרסם שהוא נותן 25% הנחה לכל לקוח שמביא את הקופונים של מגה. חברות גדולות לא יכולות להתמודד לאורך זמן עם מישהו שיש לו כיסים עמוקים ונלחם מלוכלך", הוא אומר.

 

לוי מספר שהמלחמות האלה הן שבנו אותו. "למה התחיל הסיפור עם העוף? כי הם לא נתנו לי לצאת מירושלים", הוא אומר, "כשהבנתי את זה הורדתי באותו יום את כל המחירים. את כל הערימות של הכסף הרווחתי אחר כך בחזרה". הוא קורן מאושר. "עכשיו הם לא יכולים להגיד לי כלום. אני גדול מדי".

 

יום רביעי, 18:00

בנדל"ן הפרטי שלו

 

רמי לוי יכול לגור היכן שירצה. נוסף על הדיבידנדים הנדיבים שהוא מושך מדי שנה - לאחרונה הודיע על מדיניות חלוקת דיבידנדים בשיעור של 70% מהרווח הנקי, כלומר, כ־30 מיליון שקל לכיסו מדי שנה - הוא מושך גם משכורת של 75 אלף שקל בחודש, כמנכ"ל החברה. אשתו עדינה מקבלת עוד 50 אלף, ופה ושם הם גם משלמים לעצמם בונוסים שמנים.

 

הסכומים הללו מתווספים להון העצום שברשותו. ללוי 64% מחברת רמי לוי שיווק השקמה, הנסחרת לפי שווי של 1.25 מיליארד שקל. מניותיו שוות היום, על הנייר, כ־790 מיליון שקל. לפי הדו"ח הכספי של החברה ל־2009, רוב הנכסים שבהם ממוקמים סניפי הרשת ומחסניה, בסך הכל 50 אלף מ"ר מירושלים ועד עפולה, שייכים לו ומושכרים ממנו. שוויים מגיע ל־400 מיליון שקל. וזה עוד לפני נכסיו הפרטיים האחרים, רובם בירושלים ומיעוטם בבולגריה, המוערכים ב־300 מיליון שקל נוספים. מבחינת שווי מספרי לפחות, לוי עומד בשורה אחת עם טייקונים כמו נוחי דנקנר, יוסי מימן, שאול אלוביץ' ואילן בן־דב, עם שווי מוערך של 1.5 מיליארד שקל.

 

המספרים הפרועים לא שינו באופן דרמטי את אורח חיי הזוג לוי. המשפחה גרה זה 20 שנה באותו בית פרטי בן ארבעה חדרים, דו־משפחתי, בשכונת גילה בירושלים, לצד משפחה של חברים. לפני כמה שנים נתן לוי לשכנים את הזיכיון להפעיל פיצריות זולות במיוחד הצמודות למרכולי הדיסקאונט שלו.

 

 

מניח תפילין בביתו. "אני שומר שבת ומניח תפילין" מניח תפילין בביתו. "אני שומר שבת ומניח תפילין" צילום: אוראל כהן

 

 

הסלון והמטבח מעוצבים בסגנון מסורתי מיושן מעט, נטול כל הוד וסימני עושר חיצוניים. לוי מציע שנשב לדבר בגינה. "יש רוח ירושלמית נעימה, למרות החמסין", הוא אומר. הוא מספר שבכל סוף שבוע מתארחים אצלם לפחות 20 איש. "אני אוהב להיות בסוף השבוע בבית, שומר שבת, לא מדליק חשמל, משתדל לא לנסוע". לוי אדם מאמין. הוא מזמין אותי גם להכנסה של ספר תורה, שאותו הוא תורם לבית הכנסת השכונתי לעילוי נשמת אביה של אשתו. "מה רע לי בבית הזה? אני לא צריך יותר, לא רוצה לגור בכפר שמריהו, סביון". קראתי שקנית בית בתל אביב, אני אומר לו. "כן", הוא אומר, "קניתי בית ברחוב שאני לא זוכר את השם שלו. משהו קטן. פנטהאוז של 160 מטר, עלה לי 4.5 מיליון שקל. רציתי שיהיה לי בית במרכז בכל פעם שאני בא לסידורים שם".

 

עדינה עוזבת לרגע את הבישולים וניגשת לשאול אם אנחנו רוצים קפה. היא הכירה את לוי כשהיתה בת 16 ומאז הם ביחד, היא מספרת. לפני שעבדה בעסק המשפחתי היא עבדה בבנק. אחרי שילדה את יפית הבכורה יצאה לחופשת לידה, "ואז הוא ביקש ממני ללכת להפקיד כסף, ואחר כך להישאר בחנות", היא מספרת על איך שבעלה שידל אותה לעבוד בעסק. לוי אומר שזה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים, שהוא זכה לעבוד עם אשתו. השניים חולקים מורשת קרב מפוארת של מאבק בסניפי הרשתות הגדולות בירושלים.

 

אני מזכיר את השם משה בדש, בעל רשת פיקנטי, שבשנות התשעים שיווק מזון בזול והשתמש בשיטות פרסום חתרניות. עיניו של לוי נדלקות. "תדע לך שאני מכיר אותו אישית ומעריך אותו מאוד, אבל הוא עשה טעות. מי שגמר אותו זה החבר'ה הגדולים, הוא הלך ראש בראש עם במבה, עם הפסטה באסם, עם שטראוס. אז לא היו אלטרנטיבות כמו שיש היום".

 

לוי מספר שגם הוא במשך שנים נאלץ לעקוף את היצרניות הגדולות, שלא הסכימו למכור לו בזול. "הייתי מביא את הפסטה בעצמי ממפעל בבית לחם", הוא מספר, "כל הפסטות בשוק שלא היה כתוב עליהן שום דבר היו שלי. למה שאנשים ישלמו כפול על חבילת פסטה? פעם היה פה שלטון אימים של הרשתות הגדולות. היו להן רווחים מאוד גדולים".

 

לוי ועדינה מספרים בהתרגשות על מאבקם בחברת קוקה־קולה. "הם יצאו בזמנו עם מבצע שבו שישה בקבוקים משתלמים יותר מלקנות אחד אחד - ובשביל זה הם העלו את המחיר של בקבוק אחד. אני אמרתי שיש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם שישייה, כי אני מכיר את הלקוחות שלי. הם אמרו: או שתעשה את זה או שלא נעבוד איתך. אמרתי אוקיי, ושמתי שלטים בחנות שהסבירו בדיוק, אבל בדיוק, מה אמרו לי בקוקה־קולה. הלקוחות באו ולחצו לי את היד. ככה ניצחנו את החברה המרכזית למשקאות".

 

לוי מספר לי על אחת העסקאות שעשה לאחרונה: רכישת בית סבו בשכונת הפחונים בירושלים, שם גדל עם ששת אחיו. הוא שילם על פיסת הנדל"ן חסרת הערך הזאת חצי מיליון שקל. אני שואל אותו למה. "יש מילה, ואני לא מוצא אותה". הוא עוצר ומסתכל סביב. הוא משתתק. לרגע נדמה שיש לחלוחית בעיניו. "תראה", הוא מסיט את הנושא, "אתה יודע למה קוראים לשכונה שכונת הפחונים? כי זאת היתה הדרך היחידה לחסום את המים מלחלחל לבתים שהיו עשויים מאבן ירושלמית. זה המקום שממנו הגעתי. אני רוצה שהבית הזה יהיה שייך למשפחה שלי, כמו שאני רוצה שהילדים שלי יירשו את העסק שלי".

 

יום חמישי, 13:00

בסניף החדש בשטחים

 

רמי ואני נוסעים בג'יפ שלו, טוארג לבן שנת 2005. אנחנו נוסעים לגוש עציון. לוי משיק שם היום את הסניף החדש שלו, במתחם קניות שנמצא כולו בבעלותו. בדרך עולה לרכב גם ריבק ואחרי כמה דקות מצטרף גם יוקי סימן־טוב. "אני לא אוהב להיות לבד", אומר לוי. "מאז ומתמיד אני לוקח את כל הקרובים שלי איתי". סימן־טוב אומר שהוא מגיע לכל פתיחת סניף של לוי. "בשבילי זה חג", הוא אומר. לפתיחה החגיגית מגיעים, בין היתר, מנכ"ל סלטי שמיר לשעבר יעקב גינצבורג ושותפו אילן שבע מביכורי השדה.

 

בפתח הסניף הציבו שולחן מאולתר, ועליו פרוסות גבינה צהובה, לחם פרוס, חמוצים ושתייה קלה. קייטרינג של פריסת שחרור לפקידה בחיל חימוש. לוי אומר לי לקחת מהסניף מה שאני רוצה, ודוחף אותי לכיוון האבטיחים. כשאני מתנגד הוא מנסה לדחוף לי ליד סימילאק, לתינוקת. "נו, תיקח".

 

 

פתיחת הסניף בגוש עציון. "לערבים רמי לוי זה לוקסוס" פתיחת הסניף בגוש עציון. "לערבים רמי לוי זה לוקסוס" צילום: ענת זכאי טמיר

 

לוי לא למד באוניברסיטה. את החברה, המעסיקה יותר מ־2,000 עובדים, הוא מנהל מיומה הראשון בשיטות שהמציא בעצמו. הוא כמעט ולא עורך ישיבות. הוא גם ממעט להזמין למשרדו מנהלים לשיחות אישיות. כשיש החלטה גורפת הוא מתקשר אליהם אחד אחד בעצמו. כמה פעמים בשבוע הוא יוצא לסיבוב בסניפים, לבדוק את השטח. "כל השיטות האלה שלומדים בחו"ל, עם הניהול המסובך ואיך לשים מנורה כתומה על המלפפונים כדי לעשות עליהם אווירה, זה הכל קשקוש של מנהלים", הוא אומר, "זה התירוץ שלהם כדי לקחת את כל הכסף לעצמם. גם הפטנט החדש של ריצ'י האנטר בשופרסל, שפותח קופות חדשות כשהתור גדל, זה קשקוש כזה: הוא לא ממציא משהו חדש, רק פותח משהו שהמנהל לפניו סגר. כל המנהלים האלה הם מנהלים מיותרים".

 

שמעתי שאתה מנהל ריכוזי מאוד, אני אומר לו. "כן, החלטות גדולות אני מחליט בעצמי", הוא מאשר אך מסייג: "אבל אני לא מפריע למנהלי הסניפים שלי לעבוד. יש רק הנחיה אחת - שהמחיר אצלנו חייב להיות יותר זול מאצל המתחרים באותו אזור. הם צריכים לבדוק אותם כל הזמן, והם יכולים להוריד בעצמם את המחירים בלי לבקש אישורים ורשות מאף אחד. אני אומר להם שרק יודיעו לי בדיעבד".

 

מנהל הסניף המקומי מנחה את טקס ההשקה, ואומר שכל מה שקורה כאן זה בעצם חלום שהתגשם. מי היה מאמין שאחרי הכל גם בגוש עציון יהיה סופרמרקט גדול של רמי לוי. אחר כך לוי עולה, מברך את הנמצאים ומבקש גם שעדינה תעלה לדבר. עדינה אומרת שכל פתיחת סניף דומה מבחינתה ללידה. ראש מועצת גוש עציון אומר בפטרונות: "אפילו בני דודינו יוכלו ליהנות מהסניף החדש, אם יתנהגו כמו שצריך". אחר כך, מנהל הסניף החדש יציג לי את הצרכן הפלסטיני כמי שכל חייו רק ייחל שיהיה לו רמי לוי ליד הבית. "בשביל הפלסטיני להצליח לקנות אצלנו אומר שהוא ברמה הרבה יותר גבוהה. רק ההיי סוסייטי אצלם יכולים להרשות לעצמם להגיע לכאן. הם אפילו ישלמו יותר כסף מאשר במכולות אצלם רק כדי לעשות את השואו שהם קונים אצל רמי לוי". לוי סבור שבעוד כמה ימים המקום יתמלא בפלסטינים, והיחס ביניהם לבין המתנחלים יהיה 50:50.

 

הוא רוצה לגדול ל־30 סניפים כבר בשנה הקרובה. אני מספר לו שצבי ויליגר מוילי פוד אומר עליו שהוא טיפוס של מנהל מכולת, שכל העסק נמצא אצלו בראש ובספר הטלפונים. "זה עובד לא רע כשמנהלים כמה סניפים, אבל ממש לא בטוח כשזה יעבוד כשיהפוך לגדול באמת", אני מצטט אותו. לוי מבטל את הדברים בתנועת יד. "כל דבר שהוא אומר לך תפחית חצי", הוא אומר. במכולת כמו במכולת.

 

רגע לפני שאנחנו יוצאים מהרכב בדרך לעוד סיבוב דאווין בסניף אחר ברשת הסופרמרקטים שלו, לוי מבקש דקה לנשום. הוא עוצר בחניה של הסופר, עוצם עיניים, שואף אוויר ומשחרר לאט ובשקט. "עכשיו כולם יקפצו עליי", הוא אומר פתאום בקול רך, לא צפוי. קול שונה מזה שמשמיע את הדקלומים הקבועים על החזון והמחיר הזול. "הם יצעקו רמי לוי, רמי לוי, בכל פעם מחדש, אין לי כוח לזה". לוי נשאר עוד כמה שניות ארוכות בעיניים עצומות. ואז, בבת אחת, הוא פותח את הדלת ויוצא אל השמש הלוהטת, על פניו החיוך המפורסם.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x