• תפריט
מוסף 24.6.10

"אני האומלל בין המאושרים, המאושר בין האומללים"

"הזיכרון משנה את הכאב. בהתחלה הזיכרון של רן היה ממש מוחשי, של המגע והריח. לאט לאט הדברים מתרחקים, ואת מקומו של הזיכרון הקונקרטי תופס הגעגוע". 15 שנה אחרי מות בנו, אבי נאור נקרע בין ההחמצות איתו, רגעי החסד עם שני הילדים הקטנים והמלחמה העיקשת בתאונות הדרכים

דיאנה בחור-ניר ושי אספריל 10:4224.06.10

אבי נאור שקוע עכשיו בקריאת "תומס הקטר". הבן הקטן שלו גיל (3.5) אוהב מאוד את סיפורו של הקטר הקטן, המתאמץ, המתנשף, הקצת עצבני, מעט חצוף, תמיד רוצה עוד ותמיד עסוק, שגר בתחנה הגדולה.

 

שמונה שנים נאור (62) כבר לא שם, מאז עזב את אמדוקס. הוא ירד מהמסילה, הסתגל לקצב אחר. המשרד שלו, לא רחוק מהבית בסביון, משמש גם סטודיו. אשתו השנייה אתי (49), שעוסקת בצילום ופיסול באמצעות אורז, יוצרת שם, והחלל כולו מלא עבודות שלה. נאור עצמו שקוע דווקא בנגרות, ואצבעות ההייטק העדינות שלו שולפות בגאווה תמונה של שולחן האירוח הגדול שבנה לבד.

 

יש לו עכשיו הרבה שעות פנאי. כמה פעמים בשבוע הוא רוכב על אופניים, נסיעה של כמה שעות שמספקת לו הרבה זמן לחשוב. העוגנים המרכזיים בחיים שאחרי הם הילדים. "יש היום שני דברים קבועים בסדר היום שלי", אומר נאור ל"מוסף כלכליסט", "לקחת את הילדים (גיל הצעיר ואייל, בן 9.5, בן גילה של נכדתו של נאור) לבית הספר ולגן - ולהשכיב אותם לישון. בין שני הדברים האלה, הכל גמיש. בערב אני עושה להם אמבטיה, מקריא סיפורים. עם הגדול אני קורא עכשיו את 'פנג הלבן', הקטן מעדיף את 'תומס' ו'דירה להשכיר'. הוא בוחר את הספרים מהספרייה בגן שלו".

 

 

אבי נאור במשרדו בסביון. "משהו השתנה בי" אבי נאור במשרדו בסביון. "משהו השתנה בי" צילום: עמית שעל

 

בין שעות הילדים של הבוקר לשעות הילדים של הערב, נאור מחלק את הזמן בין פעילות עסקית "זניחה", כהגדרתו - בעיקר במסגרת היותו אחד מבעלי ריטליקס, עם קבוצה של יוצאי אמדוקס - לפעילות פילנתרופית ולתרומות שעד כה הסתכמו במאות מיליוני שקלים. הוא חבר בוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה ובפורומים שונים של הסוכנות היהודית; מוביל עם אשתו אתי את קרן אורן, שעוסקת בקידום נוער בסיכון ומלווה כפרי נוער שונים; ובעיקר משמש שר התחבורה האמיתי של ישראל.

 

אני לא שליט יחיד. רק דעתן מאוד

 

13 שנה עברו מאז הקים נאור את אור ירוק, "העמותה לשינוי תרבות הנהיגה בישראל" שנולדה לאחר שבנו רן נהרג בתאונת דרכים. הפעילות הרחבה של אור ירוק, בזירות שונות - טכנולוגית, מחקרית, חינוכית ובעיקר ציבורית, בקמפיינים גדולים - הפכה את העמותה לגוף הבולט בישראל שמתמודד עם בעיות תחבורה חמורות ועם ההיקפים המדאיגים של תאונות הדרכים. באחרונה קיבל את פרס בובליק של האוניברסיטה העברית על תרומתו למיגור התאונות. מאחורי הקלעים הכל פחות ירוק.

 

את אור ירוק הקים נאור עם גרושתו יונה; הם נפרדו זמן קצר לפני מותו של רן. לאחר מכן חברו כדי להנציח אותו ולהילחם בתאונות, ובמקביל התגרשו רשמית ושקעו בסכסוך כספי מתוקשר. נאור לא מדבר היום על יונה. "עזבו", הוא מסנן בפנים שמתעוותות קלות ונאטמות לגמרי ברגע שאנחנו מנסים לגעת בנושא.

 

הדימוי שדבק בנאור בימי אמדוקס - של מנהל ריכוזי, כוחני, מי שהכל מתנהל "בדרכו או בדרכו" - לא נעלם גם בעידן הפילנתרופי שלו. גורמים שהיו מקורבים בעבר לאור ירוק מספרים שהאופי הקשה שלו כמנהל הוביל לפרישתם של כמעט כל הדירקטורים שליוו את הקמת העמותה. "לא פחות משהוא מעוניין להילחם בתאונות הדרכים", טענו, "חשוב לו לנהל את העמותה במתכונת שלטון יחיד, רק עם לגיטימציה ציבורית".

 

"שטויות", מגיב נאור. "אני אדם שיודע להתייעץ ובאמדוקס אפילו הפכתי את ההתייעצות לערך. אני לא זוכר טענות כלפיי מהעבר, אלא רק באור ירוק. יש לי תפיסה מסוימת בנוגע לחלוקת התפקידים בין דירקטוריון להנהלה. הנהלה צריכה לנהל, ומועצת מנהלים צריכה לאשר אסטרטגיה, לא לעשות מיקרו מנג'מנט. באמדוקס למדתי איך דירקטוריון צריך לעבוד, ובאור ירוק הבנתי שאמנם מדובר באנשים טובים שיכלו לסייע, אבל הם רצו לסייע יותר מדי ברמה האופרטיבית. חשבתי שלא נכון שגם אשקיע את כספי, גם אתן את זמני וגם אלחם בהם. אז אמרתי: 'זה או אני או אתם'".

 

אתה מודה שאתה ריכוזי?

"אני דעתן, עוצמתי בהבעת הדעות שלי, אבל לא מנסה לכפות את דעתי. אני מנסה לא להיות הראשון שמביע דעה, לתת לאחרים במה. לנהל זה לא שאני רוצה שכולם יעשו את מה שאני אומר, אבל לאחר שהתקבלה החלטה כולם צריכים לדבוק בה. הלכתי בדרך שאנשים לא אהבו, אבל הייתי צריך לקבל החלטה, זאת היתה שאלה של חיים ומוות של העמותה".

 

יוצאי העמותה הגדירו את זה "בדרכך או בדרכך".

"זה היה נכון, כי כאמור היו חילוקי דעות על תפקיד הבורד. אני יכול לומר קצת בחוסר ענווה ושחצנות שאור ירוק, לדעת כל מי שחי את הפעילות במגזר השלישי ומכיר עמותות, היא עמותה עם תרבות ויכולת ניהול מהטובות שיש. כל הסיפור היה אירוע חד־פעמי לא אופייני בחיים המקצועים שלי".

 

"העוצמתיות בהבעת דעה" היא החולשה שלך?

"הגעתי מזמן לתובנה שאני לא בן אדם מושלם. יש גיל מסוים שבו אתה לומד את העוצמות והחולשות שלך. ניסיתי לנהל את החולשות שלי, שלא יפריעו לי יותר מדי, ובסך הכל אני מרוצה מהתוצאה".

 

כל ההתנצלויות שלא התנצלתי

 

חמש שנים אחרי הקמת אור ירוק, נאור עזב את אמדוקס כדי להתמסר לניהול העמותה במשרה מלאה. הכעס שלא היה על התאונה שבה נהרג רן - הוא התהפך כשנהג בג'יפ על חוף הים ליד מלון מנדרין, תל אביב - הומר לפרץ של עשייה.

 

 

יונה נאור, גרושתו של אבי והשותפה להקמת אור ירוק, עם תמונתו של רן. "עזבו", הוא מסרב לדבר עליה יונה נאור, גרושתו של אבי והשותפה להקמת אור ירוק, עם תמונתו של רן. "עזבו", הוא מסרב לדבר עליה צילום: אלעד גרשגורן

 

"הרצון היה לעשות משהו נגד תאונות דרכים", מסביר נאור. "רן נהרג בתאונת שטח, לא היה לי כעס על נהגים אחרים שאשמים, אבל הייתי בתחושה שהרבה ישראלים מסתובבים איתה, שחייבים לשנות את תרבות הנהיגה פה. אם רן לא היה נהרג קשה לי להאמין שהייתי עוסק בנושא, אבל זה לא בא מתוך תסכול אישי אלא בראייה רציונלית, שניתן להציל אנשים ושזאת לא מלחמה אבודה. עם זאת, הייתי רחוק מהבנה של מה ואיך לעשות. נסעתי לאוסטרליה, ניו זילנד, אנגליה, הולנד, ראיתי שבכל המדינות שבהן ירד מספר ההרוגים היו תוכניות לאומיות רב־שנתיות ורב־תחומיות. עם ההבנה הזאת חזרתי והתחלתי לעבוד".

 

הפעילות הזאת מרפאת פצעים?

"ודאי שלא, ואור ירוק היא גם לא אנדרטה לרן. אבל זה כן נותן לי סיפוק. אני שואל את עצמי לפעמים אם רן היה גאה בי, שמח עם מה שאני עושה. יש לי איתו דיאלוג".

 

מה המוות שלו שינה בך?

"כשרן נהרג חל בי שינוי, באבי (הוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי), בבִּפנים שלו. אני לא מדבר רק על כל הדברים האישיים, החשבונות האישיים, כמה קשה לקום בבוקר. עברתי תהליך של יותר פתיחות ורגישות למה שקורה בסביבתי".

 

השבוע מלאו 15 שנים למותו של רן. ההתמודדות משתנה?

"כן. הכאב, האופי שלו, משתנה. הזיכרון משנה את הצורה שלו. בהתחלה הזיכרון של הכל היה ממש מוחשי, של המגע והריח. לאט לאט הדברים מתרחקים ונעשים יותר ערטילאים, ואת מקומו של הזיכרון הקונקרטי תופס הגעגוע. אני רואה איך החברים שלו מתבגרים, מקימים משפחות, נכנסים למסלולי החיים. הוא נהרג בגיל 20, ויש לי הרבה שאלות של איך הוא היה נראה, איך היה מתנהג, מה היה קורה איתו. גם פיזית - אנשים משתנים, מקריחים, משמינים, מרזים. הוא היה בחור אנרגטי, גבוה, שרירי, מלא חיים. השאלה איפה הוא יכול היה להיות היום כל הזמן מנקרת".

 

אתה חושב שהיה הולך בדרך שלך?

"לא חושב, זה אף פעם לא היה חלק מהדברים שהוא רצה לעשות. הוא היה יותר פילוסוף, הומניסט, דיבר אפילו פעם על כך שהוא רוצה ללמוד משפטים ולהיות בסנגוריה הציבורית, להגן על אלה שלא יכולים להגן על עצמם".

 

הוא מת באחת התקופות האינטנסיביות בחייך, לקראת המינוי שלך למנכ"ל אמדוקס. אתה מתחרט שלא היית איתו מספיק?

"יש עניין כזה, אשליה שיש מחר - וכשאתה מגלה שאין מחר, אתה כואב. החרטות הן לא על הדברים הגדולים, אלא על התחושה שאתה מתנהל בה, שבטוח מחר נוכל להיפגש. אין חרטות ברמת המאקרו, למשל, על הימים שלא הייתי בבית. אני מתחרט יותר על דברים שרציתי לומר ולא אמרתי. במערכת יחסים לוקחים זה את זה כמובן מאליו, ולא חיים כל יום כאילו זה היום האחרון לחיינו, ואז יש דברים לא גדולים שיכולים לחזור, לחפור ולהציק לך. דברים שרצינו לעשות יחד. הוא צוללן ורצינו לצלול יחד, אמרנו שעוד מעט נעשה את זה, כל הזמן 'עוד מעט'. הייתי בעבר מעשן כבד, וכשרן נהרג לא עישנתי 17 שנה. אמרתי לאחותי שכאשר לא יהיה לי אכפת יותר מהבריאות שלי, אני אחזור לעשן. מובן שכבר בשבעה חזרתי. אבל לפני שרן נהרג, כשגרנו יחד, הוא מאוד אהב לעשן ולשתות וויסקי בכיף שלו. הוא אמר לי: 'בוא נשב ונעשן ביחד'. אמרתי לו: 'מה פתאום? אני לא מעשן'. אחר כך אמרתי לעצמי, למה לא עשית את זה? לו זה היה כל כך חשוב.

 

"מקרה נוסף שאני זוכר היה כשרן עבר לגור איתי ברמת השרון, אחרי שנפרדתי מאשתי. חזרתי מנסיעת עבודה, ורן, שהיה בן 19, הכין את הדירה כשהייתי בחו"ל. הוא לא נהג ממש לעזור במטבח, אבל הבין שאם עוברים לגור יחד צריך לקחת אחריות. הוא הלך לעשות קניות, ובמקום מצרכים בסיסיים קנה בירות, דברים כאלה. הוא היה נורא מבסוט מעצמו, אבל כשפתחתי את המקרר שאלתי איפה הגבינה, הקוטג'. ראיתי את החיוך יורד לו מהפנים. נתתי לו כתף קרה, ואני עדיין מושך את זה 15 שנה. כל מיני אירועים קטנים, שזה פספוס של החיים. שאני לא יכול להתנצל, להגיד טעיתי".

 

להתחרט זו כפיות טובה

 

נאור עזב את הג'וב התובעני באמדוקס רק שבע שנים אחרי מותו של רן, אבל התאונה עמדה כל הזמן ברקע. לא רק הרצון להתמסר לאור ירוק דחף אותו לפרוש, גם הצורך להיות עם המשפחה, לפחות בפרק ב'. זה עשר שנים הוא נשוי לאתי, שאותה הכיר כשעבדה באמדוקס. "היא עבדה כמתכנתת, אבל בפנים היתה לה נפש של אמנית", הוא אומר. הנישואים לנאור אפשרו, מטבע הדברים והממון, להתמסר לאמנות.

 

 

מוריס קאהן, ממייסדי אמדוקס. "אנחנו בקושי בקשר" מוריס קאהן, ממייסדי אמדוקס. "אנחנו בקושי בקשר" צילום: גלעד קוולרצ'יק

לנאור הם אפשרו להתמסר לילדים. "קודם לא יכולתי לעשות את זה, בתפקיד כל כך תובעני. הילדים הגדולים סבלו קשות מהעיסוק שלי, וכשאייל היה פעוט החלטתי שאני לא רוצה יותר לבלות את החיים בנסיעות. אני רוצה להביא אותו לגן, להיות איתו".

 

איך זה להיות שוב אבא?

 

"היום אני מגדיר את עצמי האומלל בין המאושרים והמאושר בין האומללים. אני חי עם משא כבד של כאב וגעגועים שמעיב על כל דבר. מצד שני - לגדל ילדים קטנים זה אושר, חוויה בלתי ניתנת לתיאור. ההורות שלי שונה מהסיבוב הראשון, גם הפניות שלי היא אחרת. השילוב הזה נותן לי אפשרות ליהנות מילדיי, שהם מרכז חיי".

 

ילדיך הבוגרים עובדים בהייטק?

"לא, גיא (30) מביים עכשיו את סרט הסיום שלו, הוא למד קולנוע בבית ברל. מרב (38) עוסקת בצילום ועיצוב. היא למדה מינהל עסקים אבל לא עסקה בזה יום אחד. דווקא יש לה ראש לעסקים".

 

אתה מתחרט שלא הקדשת יותר זמן לאבהות בפרק א' בחייך?

"להתחרט תהיה כפיות טובה מצדי. אני לא רואה את עצמי חי כשכיר, שבגיל 62 הייתי עדיין צריך לעבוד לפרנסתי, לצאת בשמונה ולחזור בחמש".

 

לא הייתי ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד

 

את הדרך התחיל נאור בטכניון, בחוג למדעי המחשב. ב־1976 הצטרף לקבוצת עורק, שעסקה בפיתוח תוכנת בילינג כדי לייעל את החיוב של לקוחותיהם. עם השנים נהפכה עורק לאמדוקס, ב־1995 נאור מונה למנכ"ל החברה וב־1998 הוביל אותה להנפקה בניו יורק. הוא, במידה רבה, האיש שהפך את אמדוקס לאימפריה: אחת מחברות הבילינג המובילות בעולם שמשרתת ענקיות טלפוניה וסלולר, גאוות הייטק ישראלית.

 

אבל התמונה המלאה מורכבת יותר: עם השנים, תחת שרביטו של נאור, אמדוקס גם נהפכה לשם נרדף לגוף תאגידי ומנוכר, שמסתכל אך ורק על שורת הרווח. מצד אחד היא הפכה כמה מבעלי המניות שלה למיליארדרים, הכניסה אותם לרשימת האנשים העשירים בישראל, שלחה את צבי מיתר ללונדון ואת מוריס קאהן למקלט מס נוח בדמות יאכטה פרטית ענקית. מצד אחר, כבר שנים שמגמת ההתייעלות ברורה - באמדוקס מפטרים עובדים ישראלים בהמוניהם ומעבירים אלפי משרות להודו. בסך הכל עובדים כיום באמדוקס 17 אלף בני אדם, 3,500 מהם ישראלים ו־4,500 הודים; לפני ארבע שנים אלה היו 4,700 ישראלים ו־2,200 הודים. זו אמנם לא עבודה ישירה של נאור, אבל בהחלט המסורת שלו. יורשו, דב בהרב, למד היטב שבביזנס לא צריך לערב רגשות וששורת הרווח היא האל היחיד שיש לסגוד לו.

 

היו שנים שבהן זה עבד. בתקופת הבועה אמדוקס היתה חברת ההייטק המובילה מבחינת המשקיעים, ונסחרה בשווי של כ־18 מיליארד דולר. כיום היא איבדה את הבכורה לטובת צ'ק פוינט; השווי שלה מסתכם ב־6 מיליארד דולר בלבד, וההכנסות השנתיות עומדות על כ־3 מיליארד דולר. נאור, מצדו, כבר מחוץ לכל זה. ב־2002 הוא פרש, מכר את המניות והלך הביתה עם כ־300 מיליון דולר. הילד הסוציאליסטי מקריית טבעון, הבן של עובד ההסתדרות שגדל על דמויות כמו אבא חושי, בהחלט נהפך לעשיר יותר מכפי שמישהו חשב.

 

נאור מתנער מהתיאור של אמדוקס כחברה מנוכרת, שעובדיה חיים בחשש מתמיד מפיטורים. "הם לא מסכנים. עובד שעזב את החברה נחטף בשוק. בחברות הייטק לא צריך להגן על העובדים באמצעות ועד כי הם מוגנים בתנאי עבודה טובים. בסך הכל באמדוקס אנשים הרוויחו טוב ונתנו להם ביטחון כלכלי. לא הייתי ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, שמעסיק ילדים רעבים בקוריאה ומצד שני מדבר על ערכים ותרומה".

 

 

בניין אמדוקס. נאור: "העובדים באמדוקס לא מסכנים" בניין אמדוקס. נאור: "העובדים באמדוקס לא מסכנים" צילום: עמית שעל

 

השמועה המפורסמת ביותר הנוגעת לאופי של נאור כמנכ"ל אמדוקס סיפרה על מעלית פרטית, שלוקחת אותו היישר ממקום החניה שלו ללשכה המפוארת, בלי לעבור בלובי ובלי להיתקל בעובדים אחרים. "הסיפור הוא כזה", צוחק נאור כשאנחנו שואלים על העניין. "מכל המעליות היתה אחת שיכולה היתה לרדת ישירות לקומת החניה לנכים. אחד מחברי ההנהלה היה קטוע רגל, אבל בפועל אף אחד לא השתמש במעלית הזו. הסיפורים האלה הצחיקו אותנו. גם כשילדיי עבדו באמדוקס בחופשות הם נשאלו: 'לאבא שלך באמת יש מעלית פרטית'?".

 

אתה עוקב אחרי מה שקורה באמדוקס?

"אני לא עוקב, רק ניזון משברי שמועות וסיפורים. דב בהרב ואני חברים, אבל כשאנחנו נפגשים אנחנו מדברים על נושאים אחרים. כך שאין לי מה לומר, וחשוב לי להדגיש שכל מה שאמרתי על אמדוקס מתייחס לתקופה שבה ניהלתי אותה. עם מוריס קאהן אני בקשר לא הדוק, צבי מיתר גר בחו"ל אז אני לא רואה אותו. את שמואל מיתר אני רואה יותר".

 

ואיך התגלגלת לקבוצת אלפא ולהשקעה בריטליקס, עם עוד כמה מיוצאי אמדוקס?

"נפגשנו כל החברים והחלטנו לעשות השקעה יחד. חיפשנו ואז מצאנו את ריטליקס, אבל היה ברור שלא ניכנס לחברה במצב של מלחמה. רצינו את העבודה, היצירתיות, לא את המלחמות".

 

אבל כניסתכם שימשה להתבססות של ישי דוידי בריטליקס, ודחקה החוצה את בארי שקד, האיש שבנה את החברה 30 שנה. זה לא סיפור עצוב?

"לא חושב. גם אני הייתי מזוהה עם אמדוקס יותר מכל דבר. חברה, בעיקר ציבורית, היא לא כלי משחק שלך. יש אחריות כלפי הציבור לעשות מה שנכון לחברה. אני מבין מה זה לבנות חברה מאפס, ועל זה מגיע לו שאפו. אבל הוא לא יצא מושפל, זה התאים לו (שקד מכר את מניותיו בתנאים משופרים)".

 

יש דמיון בין הסיפורים שלכם - גם הוא איבד את בתו הצעירה, כשנפלה אל מותה בטיול בהודו.

"כן, יש דמיון. אסון מהסוג הזה מרסק את הבן אדם. אבל אם הוא יודע לאחות את השברים הוא בר מזל, לא כולם יודעים לעשות את זה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x