• תפריט
מוסף כלכליסט 6.5.10

הון בארון

איך זה שאנחנו לא מכירים אף יו"ר דירקטוריון הומו או מנכ"לית לסבית? אלה שכבר מתברגים לצמרת בטוחים שיציאה מהארון תחסל להם את הקריירה. מבט מקיף על הטאבו האחרון של עולם העסקים חושף את עומק השמרנות של המשק הישראלי

קרן צוריאל-הררי 10:0406.05.10

למה אין נוחי דנקנר הומו?

"מי אמר שאין?", משיב בשאלה יועץ אסטרטגי ותקשורתי בכיר. "סטטיסטית, אחד מכל עשרה אנשים הוא גיי, אז אם יש 5,000 חברים במגזר העסקי בישראל, 500 הם הומואים ולסביות".

 

איפה הם?

"הם חוששים לצאת מהארון. יש הרבה בכירים בישראל שהם הומואים ולסביות והם מוחבאים, כי הם מבינים שזה עלול לפגוע להם בביזנס. אם אתה נחוש להתקדם, לא תוכל לעשות זאת עם תווית של הומו. אנשים פוחדים שהעובדים יחשבו שהמנכ"ל קרץ להם".

 

הוא נוקב בשם של מנהל בכיר מאוד שכל סביבתו העסקית סבורה שהוא הומו. "הוא תותח גדול, בן כ־50, לא נשוי. האם בעל הבית שלו" - אחד הטייקונים הבולטים במשק - "היה מפקיד בידיו את העסק הכי חשוב שלו? אני בספק. מה לו ולמנכ"ל סיסי?", הוא שואל בציניות.

 

זו גם התמונה שמצייר איש יחסי ציבור ותיק נוסף. מה יקרה, אני שואלת, אם מישהו כמו, נניח, עמוס שפירא, חיים רומנו או עמי אראל (והשמות הללו ניתנים אך ורק לצורך הדוגמה) יכריז שהוא הומו? "תלוי", הוא משיב. "יש כמה בעלי בית שהיו מרגישים אי־נוחות עם הצהרה כזו. המחיר של להיות שונה בביצת העסקים הישראלית גורף מדי".

 

זו ישראל 2010. מארחת באלגנטיות ובנימוס את השגריר הדני ובן זוגו, אך מדירה גייז מעולם העסקים. מצביעה לפוליטיקאים הומואים, אך דורשת ממנכ"לים חלון ראווה הטרוסקסואלי ללא רבב. מעניקה רייטינג גבוה לגל אוחובסקי, עברי לידר ואסי עזר, אך לא מסוגלת להכניס ל"אולד בויז קלאב" מישהו "לא משלנו".

 

יניב ויצמן יניב ויצמן צילום: יובל חן
Don't ask, Don't tell

 

תרגיל קטן בחשבון: במדד ת"א־100 יש מאה חברות. אם בכל הנהלה יש כחמישה חברים, מדובר בגלריה של 500 בני אדם. לפי המחקרים, 5%-10% מהאוכלוסייה הם הומואים ולסביות. כלומר 50-25 בכירים שמככבים בקביעות בכותרות העיתונות הכלכלית ומנהלים חברות ששוות מאות מיליונים ומיליארדי שקלים - אמורים להיות הומואים ולסביות. ואנחנו לא מסוגלים לנקוב בשם של אדם אחד.

 

וזה לא שאין. כל המרואיינים בכתבה טוענים חד־משמעית שבצמרת עולם העסקים יש נוחי דנקנרים הומואים ועופרה שטראוסיות לסביות (וגם כאן, דנקנר ושטראוס נבחרו כשמות קוד בלבד). הם עוסקים בפיננסים, אנרגיה, תעשייה, שיווק, נדל"ן, טכנולוגיה, אפילו בתחומים שנחשבים פתוחים יחסית כמו פרסום ותקשורת. חלקם בכירים בחברות ההחזקה הגדולות במשק, מקורבים לטייקונים ולבעלי הבית של חמש הקבוצות הגדולות בישראל. והם עמוק עמוק בתוך הארון. אם יקום, יום אחד, הומו בכיר שלא מסתיר, זה יהיה רק קצה הקרחון: לפי מחקר של פרופ' קירק סניידר מאוניברסיטת דרום קליפורניה, על כל הומו מוצהר יש חמישה בארון.

 

זו הנורמה. בסיטי התל־אביבי אתה יכול להיות עובד הומו, אבל למען השם, אל תהיה מנכ"ל הומו. רוצה להיות מנכ"ל? תשאיר את החיים הפרטיים שלך בבית. תשחק את המשחק, תתעלם מבדיחות הומופוביות, תביא בת זוג לאירועי חברה, ותקבל קריירה פלוס שכר מפנק פלוס סיכוי טוב לקידום. בימים הגרועים שלך תתנחם בפנטהאוז המאובזר, שמעטים מחבריך יכולים לקנות, באאודי TT שמחכה למטה, ובחופשה הבאה בקאריביים או בסן פרנסיסקו. מה זו כבר שתיקה לעומת כל זה? למה שתטרפד את הסיכוי שלך לעשות כסף גדול? למה להרוס את מה שהשגת ושאתה עוד יכול להשיג?

זו עסקת חבילה: אנחנו לא נשאל, אתה לא תספר. אובמה עומד למגר את מדיניות ה־Don't ask, Don't tell מהצבא האמריקאי - שמרשה להומואים ולסביות להתגייס, להילחם ולהיהרג רק אם אף אחד לא מדבר על ההעדפות שלהם - אבל בעולם העסקים הישראלי כולם נאחזים בה, שותקים משני הצדדים.

 

ולא רק שלא מדברים על אנשים ספציפיים, רק מעטים מעזים להתקרב לנושא. קשר השתיקה עמוק כל כך, שרבים סירבו בכלל להתראיין לכתבה הזו, גם לא לציטוט. זה כנראה אחד הטאבואים האחרונים בעולם העסקי. מנהלים חובבי תקשורת, אנשי יחסי ציבור שרצים אחרי עיתונים כדי להשיג חשיפה מקסימלית ללקוחותיהם, אפילו פוליטיקאים שלא מחמיצים הזדמנות - כולם התעטפו בשתיקה. "מה ל־*** **** ולכתבה הזו?", תהה דובר של דמות ציבורית שמעולם לא סירבה למיקרופון פתוח. "הם שמרנים", קבע אחר את הגבול של לקוחותיו. יועץ תקשורת אחד אמר שיש לו לקוחה לסבית בכירה מאוד; כולם יודעים על זה, אמר, אבל לא נעים לו לבקש ממנה להתראיין. אחרים חשו חוסר נוחות עם ההשתבללות של לקוחותיהם. "הם לא כל כך רוצים" או "זה יהיה קשה" היו התשובות המקובלות אחרי בדיקה עם הלקוחות. רק לא לבחון את הסטטוס קוו. שרק לא תידבק בהם תדמית "המנכ"ל ההומו" או "חברה של הומואים". שלא יזעזעו את אמות הספים של מכונות ייצור הכסף הגדול.

 

יועצת התקשורת היחידה שהסכימה לדבר לציטוט היא אירינה שלמור, מנכ"לית שלמור תקשורת. "מי אמר שאין בכירים הומואים ולסביות?", אמרה. "הם לא מחצינים את זה. זו בחירה שלהם וצריך לכבד אותה".

 

מה זה אומר על הקהילה העסקית?

"שהיא לא בשלה. שהבשלות נמצאת רק ברחוב, ולא הגיעה עדיין לבנייני המשרדים".

 

מה היית אומרת ללקוח שהוא מנהל בכיר ורוצה לחשוף את עצמו?

"אני לא חושבת שהנושא הזה רלבנטי לפעילות עסקית, כמו דעות פוליטיות, זוגיות או חיי משפחה", היא אומרת לאחר מחשבה. "כמו שלא הייתי מייעצת לו לדבר על חיי המשפחה או הדעות הפוליטיות שלו, כך אני לא חושבת שהוא צריך לדבר על הנטיות המיניות שלו. בעסקים צריך לדבר על עסקים. זה לא ייתן לו שום יתרון בסביבה שבה הוא פועל".

 

היה לך לקוח שהיית צריכה להדוף שמועות לגבי הזהות המינית שלו?

"כן, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".

 

אילן שיינפלד, איש יחסי ציבור, סופר והומו, למה העמיתים שלך מתחבאים?

"למה את מספרת לי את זה?", הוא משיב בייאוש. "הסיבה היא המוסכמה שהשתרשה פה, שמי שחי חשוף וגלוי כהומוסקסואל לא יכול להרוויח ולהתפרנס כמו שצריך. שזה יפגום בהזדמנויות שלו. היה סטריאוטיפ שלזמרים לא כדאי להיחשף, כי מה יגידו המעריצים, והמקרה של עברי לידר למשל הוכיח את ההפך".

 

ובעולם העסקים?

"אנשים פוחדים להפסיד הכנסה. אני בן 50, עבדתי עם משרד הביטחון, רשות השידור, הרבה גופים ממוסדים, מעולם לא היתה בעיה ואני מתפרנס יפה".

 

רן ערד. "אני משוכנע שמאחורי גבי היו צחוקים ודאחקות" רן ערד. "אני משוכנע שמאחורי גבי היו צחוקים ודאחקות" צילום: אוראל כהן
בן הזוג לא בא לאירועי החברה

 

לא רק הכסף מדבר. כשאנשי עסקים בכירים מעדיפים לחיות חיים כפולים - לפעול לפי הקוד הנורמטיבי של מגדלי המשרדים ביום, כולל שקרים לבנים על מה עשו בסוף השבוע ועם מי, ולנהל זוגיות חד־מינית ארוכת שנים בערב - הסיבות מורכבות יותר. כשהעולם החיצוני מפחיד, כנראה נעים ובטוח בתוך הארון המהביל.

 

"החברה שלנו שמרנית ביסודה, עם שיעור גבוה של שומרי מסורת, ולכן קשה לקבל את העובדה שיש לך מנהל הומוסקסואל", מסבירה ד"ר ליאורה בר־טור, פסיכולוגית קלינית ומאמנת מנהלים בכירים. "בביצה התל־אביבית נראה שכולם מתייחסים לזה בשוויון ובקלות, אבל אנשים לא פתוחים מספיק. כל עוד יש בממשלה נציגים שמתייחסים להומוסקסואליות כסטייה, יש קושי לקבל אנשים שמצהירים על עצמם ככאלה למשרות מסוימות. אולי זה יכול להרתיע פלח מסוים של לקוחות, ולחברה יש עניין להגיע לקהל כמה שיותר רחב. זו יכולה להיות בעיה אם החברה עובדת עם המגזר החרדי או בפריפריה, שם יש פחות קבלה".

 

כמו הטענה על חשש מפגיעה בקריירה, שלפחות בקרב אמנים כבר הופרכה, גם הטענה לאובדן קהל עוד לא הוכיחה את עצמה. הדוגמה הבולטת של השנים האחרונות היא זו של שירותי בריאות כללית, גוף ענק המשרת שכבות נרחבות באוכלוסייה. לפני שנה פתחה הכללית בתל אביב מרפאה המיועדת בעיקר להומואים, לסביות, טרנסים וביסקסואלים. לקראת הפתיחה התעורר חשש מאובדן לקוחות שמרנים, ואולם חרף הפרסום הרחב שלו זכתה המרפאה בתקשורת, החששות הללו התבדו, המרפאה התבססה כהצלחה והכללית נהפכה לנותנת חסות באירועי הגאווה.

 

אבל מטבעו, פחד לא נותן לעובדות לבלבל אותו. בר־טור מספרת: "פגשתי בכירים הומוסקסואלים, שחלקם לא מצהירים על זה ואצל חלקם איכשהו זה ידוע וגלוי. הם לא מדברים על זה ולא מסתירים. עבדתי עם סמנכ"ל הומו שבמשך שלוש שנים היה לו בן זוג, אבל הוא לא לקח אותו לאירוע גדול של החברה. השנה, רק בעקבות האימון והשיחות שלנו על העניין, הוא העז לקחת את בן הזוג. כששאלתי אותו אם יודעים שהוא הומו, הוא יצא מנקודת הנחה שאחרי האירוע הנושא יירד מהפרק. זו דוגמה לאדם בתפקיד בכיר, שחי שלוש שנים עם בן זוג, ואיכשהו לא מדברים על זה".

 

זה לא איכשהו, יש פה מדיניות של Don't ask, don't tell.

"נכון, יש מין הסכמה שבשתיקה".

 

וכך זה נראה: "כולם" יודעים שהמנהלת הבכירה X חיה עם בת זוג שנים רבות, אבל היא לא מדברת על זה עם "כולם" וגם "כולם" לא מדברים איתה על זה. גם גלית בן שמחון - לסבית, לשעבר סמנכ"לית השיווק של yes ו־AIG וכיום הבעלים של "הקבוצה", חברה לייעוץ אסטרטגי שיווקי - מכירה את X, ומתעצבנת. "זה דור ישן של מנכ"לים ומנכ"ליות מבוגרים, בני 60-55, והם עוד חיים בעולם הישן. הם לא הומופובים, הם פשוט בארון כי הם פוחדים על הקריירה שלהם, שהחברה שבה הם עובדים לא תקבל אותם".

 

ומה לגבי אותה מנכ"לית?

"היא לא באמת בחוץ מול החברים, הם יודעים ולא מדברים. זה סוג של נשים שאני אומרת להן, 'תתבגרו, החיים קצרים'. הן נסגרות, לא נותנות לאף אחד לדבר על זה, באנטי שלא יתקרבו אליהן, והכל מפחד. אני מכירה הרבה נשים בכירות כאלה, עד דרגים של חברי ממשלה. אבל אי אפשר לבוא בטענות. פחד הוא לא דבר רציונלי, ולאנשים שחיים בחממה ובחרדות כל החיים קשה לצאת החוצה. חבל, כי הארון משליך על כל החיים שלך, מנטרל חלק מהזהות שלך, מהעוצמה, מהביטוי. חדוות היצירה והמהות שלך נפגעים. מתחילים להסתבך עם שקרים, וזה כדור שלג שבסוף מתפוצץ. אנשים מקבלים את זה הרבה יותר טוב ממה שחושבים. אנשים מתים על זה, כי זה מאפשר גם להם להיות עצמם. יציאה מהארון היא אושר גדול. כמו לצאת מכלוב, וכל המנהלות ההן עדיין לא יודעות כמה הן בכלוב". וכמה מסובך הכל כשהכלוב הוא מזהב.

 

מצעד הגאווה מצעד הגאווה צילום: MCT

 

אנחנו שמרנים? זה הדירקטוריון

 

עולם העסקים נאחז במסגרות הקבועות, בחוקים, בכללי רשות ניירות ערך. מרחב הפעולה ארוז בקווים מנחים ברורים וידועים, קוד לבוש אחיד ושמרני מאוד. כך גם נבחרים האנשים שמובילים אותו, שנראים לעתים כשכפול של אותו טיפוס. גם גיוס האנשים מתבסס פעמים רבות על הדמיון, בשיטת חבר־מביא־חבר־מהצבא/מהאוצר/מה־MBA. בהומוגניות הזו, לשונים - דתיים, נכים, נשים, הומואים - קשה מאוד לפלס דרך, והסיכויים להגיע לצמרת קלושים. וההומוגניות הזו גם מצמיחה אווירה סגורה, מצ'ואיסטית, שבה בדיחות הומופוביות הן שובר קרח מקובל ו"קוקסינל" הוא כינוי לחבר הנהלה שלא רוצה לקחת סיכונים.

 

"מנכ"ל של חברה גדולה חושש איך הוא ייתפס בעיני העובדים שלו, השותפים, הדירקטוריון. הסטיגמות גורמות לאנשים לחשוש מבעיות בקידום", מסביר מייק המל, יו"ר האגודה לשמירת זכויות הפרט (לשעבר אגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנסג'נדרס בישראל). הסטיגמות הללו פוגעות בקהילה בשני אופנים - ראשית, היעדרם של מודלים בצמרת הקהילה העסקית חוסם את הדרך לצעירים ומחליש את הנראוּת הציבורית של הומואים ולסביות, ולכן את הקהילה כולה; ובאופן קונקרטי יותר, עם סטיגמות כאלה - אין כסף. האגודה וגופים קהילתיים נוספים, קטנים כגדולים, מתקשים מאוד בגיוס תרומות, חרף העובדה שתאגידים משקיעים בשנים האחרונות מאמצים רחבים בהגברת הפעילות החברתית שלהם. בישראל אין סטטיסטיקה מדויקת על הטאבו הזה, אבל הבעיה קיימת גם בארצות הברית: התרומות למטרות להט"ביות (לסביות, הומואיות, טרנסיות וביסקסואליות) הן פחות מ־1% מכלל התרומות; בניכוי התרומות הקשורות לאיידס, גופי הקהילה מקבלים רק כ־0.03% מכלל התרומות.

 

"יש חברות גדולות שמפעילות פרויקטים לנוער בסיכון, ונוער להט"בי מוגדר כנוער בסיכון, אבל אף אגורה לא הולכת אליו", מתאר המל את המצב בישראל. "חברות תורמות לבית השאנטי, והבר נוער שלנו מתחנן בכל שנה מחדש על חייו".

 

הרצח בבר נוער באוגוסט לא הריץ אליכם תרומות?

"לא. בכל מקום אחר התרומות היו זורמות אחרי אירוע כזה. אנחנו פונים לחברות ומקבלים תשובות מתחמקות, ואם זו ההתנהלות של אנשים שאחראים על מעורבות חברתית בחברות - אז ודאי שבכירים באותן חברות, מנכ"לים או סמנכ"לים, לא יעזו לצאת מהארון. נפגשנו עם חברת טכנולוגיה די גדולה, שמעסיקה 3,000 עובדים, ומנהלת כוח האדם אומרת לי: 'כן, היה לנו מישהו הומו והוא עזב לפני שנתיים'. 3,000 עובדים ויש שם הומו אחד שעזב לפני שנתיים", אומר המל בלעג.

 

כמו במקרים רבים אחרים, גם בסוגיות הללו קל להשליך את ההימנעות על מישהו אחר. נדמה כי גם בעולם העסקי רווחת גישה של "זה לא אנחנו השמרנים, הרי כמה מחברינו הטובים ביותר הם... זו החברה/בעל הבית/קהלי היעד". מייק המל מכיר את זה: "בחברה גדולה אחת ביקשו לא מזמן רעיונות לפרויקטים בנושא אחריות קהילתית. לאחד העובדים היה רעיון לפרויקט שיתמוך בקהילה. הבוס שלו התלהב, והוא הכין חומרים לישיבת הדירקטוריון בנושא. בפתח הישיבה ביקשה האחראית על העניין לדעת מה העובד עומד להציג. כשהבינה במה מדובר היא חסמה לו את הגישה לדירקטוריון ולא אפשרה לו בכלל להציג את הפרויקט. היא רצתה להגן על הדירקטוריון מלקבל החלטות קשות. ואם היה יושב שם מישהו משכמו ומעלה שהיה אומר: 'יאללה, נלך על זה'?. כאילו הדרג הניהולי החצי־בכיר מגן על אלה שכן יכולים להחליט".

 

כדי להבין את עומק הבעיה מגבשת כעת האגודה מדד גיוון ושוויון. עשרות חברות ציבוריות ופרטיות, המובילות במשק, מתבקשות בימים אלה להשיב על שאלונים מפורטים, שבודקים כיצד הן מתנהלות כלפי עובדים להט"בים. חלקן כבר ענו בפירוט, אחרות סיפקו תשובות כלליות, ויש גם מי שסירבו לשתף פעולה. בסופו של דבר, מקווים באגודה, יתקבל דירוג מסודר של החברות, והמדד יהווה חלק מתעודות הזהות שלהן. עד שייאספו כל התשובות, המל שומר על אופטימיות.

 

מנהלי העתיד כבר מחוץ לארון

 

"המהפכה ההומו־לסבית לא כל כך זקנה", מזכיר יניב ויצמן - מייסד teenk, חברה שמתמחה בשיווק לצעירים ולנוער, יו"ר ארגון הנוער הגאה (איגי) וחבר מועצת העיר תל אביב - כשהוא נשאל על הציפייה לראות בקרוב דנקנרים ושטראוסים מחוץ לארון. "כך שנקודת המוצא שלך אופטימית ואני אוהב אותה, כי אנחנו עובדים קשה לשדר כוח ועוצמה", הוא אומר.

 

שבועיים לפני שנפגשנו ויצמן התחתן עם בן זוגו. הלקוחות שלו - מחברות כגון אסם, שטראוס, פלאפון, HOT, דיסקונט, יוניליוור ופרוקטר אנד גמבל - השתתפו בשמחה. "זה לא אישיו", הוא אומר, "לא תהיתי מעולם אם זה מלחיץ אותם". הוא מספר שבאופן אישי לא נתקל בהפליה או בתגובות לא הולמות על רקע היותו הומו, אבל גם הוא מכיר היטב את הקושי לגייס מחברות מסחריות חסות לאירועים עם גוון ורוד. "כבר שנה שנייה שאני מתחנן לשכור בכסף את אוטובוס התיירים האדום של דן, כדי שקשישי הקהילה יישבו עליו במצעד הגאווה, ובדן מסרבים. אני מחזיק תיק התיירות בעירייה, אני יודע שהם משכירים אותו לכל מיני מטרות, ולנו הם מסרבים. זו הנהלה מסוגרת, דור שלא מבין" (מדן נמסר כי אין שום מניעה להשכיר את האוטובוסים באישור משרד התחבורה לאחר שעות פעילותו כקו פעיל).

 

זו לא הדוגמה היחידה של ויצמן: "גם בכנס הכלכלה הוורודה שאני מתכנן וגם במצעד הגאווה בא לי לפתוח את החסויות מעבר למובן מאליו. שיהיו מותג אופנה, חברת מזון, הוצאת ספרים, חברה סלולרית. בקנדה אחד הבנקים הגדולים נותן חסות לאירועי הגאווה, הם מחזרים אחרי הקהילה. בארץ גופים כאלה, כמו חברות הסלולר, זה המעגל שצריך לפצח. בינתיים הם לא במשחק".

 

ומה בעניין היעדרם של בכירים הומואים בעולם העסקי? השאלה חייבת להישאל: אולי הומואים אינם מוכשרים להיות מנהלים?

"חד משמעית לא. אני אישית לא יכול להבין את הפחד על הקריירה, אבל אני במקום אחר. אנשים בארון בטוחים שהיציאה תעשה שינוי מאוד מהותי, ואחרי שהם יוצאים מהארון הם מגלים שזה לא מעניין אף אחד. בני 50 פלוס בעמדות בכירות לא ייצאו מהארון. עכשיו אנחנו מגדלים את הדור שיוצא מהארון בגיל16-15 והם יהיו שכבת הניהול של העתיד. עוד כמה עשורים הם ימלאו את השורות".

 

עד שיקומו אנשים שזה חשוב להם

 

גם בני הדור שמעל ויצמן, פורצי הדרך של הקהילה, מאמינים שהשינוי כבר מתנהל. הפחד, הם אומרים, הוא רק בראש.

 

לא יכול להיות שאם מנכ"ל חברת מזון גדולה יכריז שהוא הומו חרדים לא יקנו את מוצריה? אני שואלת את גל אוחובסקי, עיתונאי, קולנוען, שופט ב"כוכב נולד" וממובילי הקמפיין ליציאה מהארון בקהילה. "קשקוש בלבוש. מה פתאום. הפחד הוא תמיד אישי. קשה לצאת מהארון, ובעולם התאגידי זה עוד יותר קשה. צריך שיקום האדם הראשון שרוצה לעשות את המעשה ולהיות בפרונט. אבל זה לוקח זמן. אין לאנשי העסקים אנשים כמוני, כמו יניב ויצמן, עברי לידר, אסי עזר, אביעד קיסוס והרשימה עוד ארוכה. אין להם אנשים שזה דחוף להם, וחבל. אבל אני מאמין שבסוף יהיו", אומר אוחובסקי.

כשאני שואלת את עוזי אבן - חבר הכנסת ההומו הראשון, משוברי הטאבו בצבא ופרופסור לכימיה באוניברסיטת תל אביב - אם יש מנהלים בכירים שהם הומואים ולסביות, הוא פורץ בצחוק. "בוודאי. יש לנו ייצוג בכל הרבדים של החברה".

 

אז למה הם בארון?

"כי זה לא יתקבל יפה בעיני החברה. הדוגמה הקלאסית היתה הפוליטיקה. חשבו שאם אדם יגיד שהוא הומו הוא יעוף מהחיים הפוליטיים. אני פרצתי את זה ועכשיו ניצן הורוביץ עושה את זה (הורוביץ, אגב, סירב להתראיין לכתבה). היה צריך מישהו עם אומץ".

 

מה יקרה לפיגורה כמו מנכ"ל חברת סלולר, לדוגמה, אם הוא ייצא מהארון?

"מעמדו כבר כל כך מכובד שאי אפשר לפגוע בו. הצל של השד נראה יותר נורא מהשד עצמו. הרווח של היציאה מהארון מאוד גבוה. זה לא פגע בקריירה של עברי לידר, וכך יהיה גם במקרים של אנשי עסקים שיעזו ויצאו. החברה בתל אביב מאוד ליברלית והחשש הוא יותר בדמיון ופחות בפועל".

 

מה היה קורה למנכ"ל בנק גדול, לדוגמה, אם הוא היה יוצא מהארון? אני שואלת את אילן שיינפלד. "זה היה עושה לו נפלא, והבנק לא היה מאבד אף לקוח. אולי אני תמים, אבל שיזדיינו. אם לקוחות חרדים יעזבו את הבנק על רקע כזה, שילכו. זו צביעות גדולה. למנכ"ל יהיה כיף אם הוא יביא את בן הזוג שלו לארוחת ערב של החברה. הוא יהיה אדם יותר מאושר".

 

יש מחיר ליציאה מהארון, אל תטשטש אותו.

"לא כזה קל להיחשף ולצאת מהארון, נכון. אין טוב בלי רע ויש מחיר לחשיפה. לאיש עסקים שרוצה לצאת צריך להיות ברור שיש מחיר, אבל הרווח עצום, ולך תדע כמה רחוק זה יביא אותך. אני אומר את זה מניסיון".

 

הדנ"א של ההייטק פתוח יותר

 

סיפור אחד על המחיר. גדי (שם בדוי) היה מנהל בדרג ביניים בחברת תקשורת מחשבים גדולה, שבה עבד יותר מעשור. הוא מספר שהיו מרוצים ממנו, שהיה עובד מצטיין, קיבל הרבה צ'ופרים והתקדם. במקביל לגירושיו הקשים, הוא גילה שהוא הומו, ולא מיהר לצאת מהארון. "מדי פעם זרקתי לאנשים שאולי אני הומו. הם חשבו שאני צוחק ולא האמינו לי", הוא מספר.

 

לפני כשנה קלט את בן זוגו לעבודה באחת המחלקות שתחת אחריותו. "לא היתה מדיניות נגד העסקת בני זוג או בני משפחה בחברה", הוא אומר. "היו שם הרבה בני משפחה וזוגות נשואים". המנהל הישיר של בן הזוג היה מרוצה, אך אשתו לשעבר של גדי החליטה לחשוף אותם. גדי זומן לסמנכ"לית כוח אדם. "היא הסתכלה עליי כאילו שבא לה לצחוק עליי ובא לה לרצוח אותי. היא אמרה: 'אני יודעת הכל. יש לכם קשר רומנטי'. הייתי בהלם. היא נזפה בי, 'איך אתה מעז', אמרה שתנקום בי. קצת אחרי שחזרתי למשרד מחקו אותי מרשת המחשבים והתחילו השמועות שאני הומו".

 

מישהו בחברה אמר לך מפורשות "אתה הומו ולכן אתה מפוטר"?

"לא, אבל מה שהבנתי היה: 'אתה הומו ולכן אתה לא יכול להיות בחברה'. כשזה נודע למנהל הישיר שלי הוא צרח עליי 'תפטור אותנו מהנוכחות שלך'. אף פעם לא קיבלתי שם כזה יחס. שנה קודם לכן אותו מנהל סיפר לי שראה ב'האח הגדול' הומו, והוא אמר: 'איך מעזים להראות את זה בטלוויזיה, צריך להרוג את כל ההומואים'. אחרי מילים כאלה אדם בארון לא יוצא כל כך מהר. מה שקרה איתי זה סימן אזהרה לכולם. יש עוד הומואים בחברה והם מפחדים להרים את הראש ולחטוף".

 

ובכל זאת, נראה שהסיפור של גדי חריג יחסית בעולם הטכנולוגיה. אם יש מדרג של קבלת הומואים, הרי שבראש נמצאים גופי בידור ומדיה, ואי שם במרכז נמצאות חברות ההייטק. רק בתחתית אפשר למצוא את חברות הפיננסים, ההחזקות והתעשייה השמרניות. "איש עסקים בא לתקשורת להגיד 'המדד עולה' או 'המדד יורד', 'הרווחנו' או 'הפסדנו'. הוא לא אומר: 'כתבתי שיר חדש על עצמי', ואז באופן טבעי שואלים אותו עם מי ישן בלילה", עומד אוחובסקי על פשר הפירמידה. "דבר שני, הכל שם יותר שמרני, פחות בוהמי, ואנשים פחות טולרנטיים. בעולם ההייטק אנשים כן טולרנטיים. זה עולם יותר פתוח שמתנהג כמו עולם האמנות, כי הוא בנוי על אנשים עם רעיונות".

 

ואמנם, הדנ"א של חברות הטכנולוגיה מתאפיין ביותר נזילות, גמישות ודינמיות, שמתבטאות בפתיחות גדולה יותר לשונה ולמודלים מגוונים של אורח חיים. כמו כן, מדובר בסקטור צעיר יחסית. לא פלא, אם כן, שאפשר למצוא שם יותר הומואים ולסביות שאינם חוששים להיחשף גם במקום העבודה.

 

דוגמה מרעננת אחת היא זו של רן ערד (47), איש הון סיכון (בעבר בכרמל ונצ'רס ונציג סיליקון ואלי בנק בישראל, כיום יועץ לג'מיני), כותב בחסד והומו, שמשלב את שלושתם בבלוג "מדריך למטייל בעולם ההפוך". "חדשנות היא לחם חוקו של עולם ההייטק, והוא שונה ממקומות קונסרבטיביים", הוא מאשר. "בארץ יש הרבה הומואים מבוגרים שעדיין מתחבאים בארון, ואפילו נשואים עם ילדים שלא רוצים לצאת. פגשתי אדם שרק אחרי שהתאלמן התחיל להיפגש עם גברים, והוא מפחד עכשיו שהילדים והנכדים שלו יגלו".

 

אז לבכירים אסור להיות הומואים?

"אפשר לומר שהעולם של המנהלים הבכירים הוא עולם של אנשים יותר אגרסיביים ודומיננטיים, אז אולי צריך לצפות שהם יהיו פחות מ־10% מהבכירים. אבל זה לא צריך להיות אפס".

 

חווית לאורך הקריירה שלך גילויים של הומופוביה?

"בפניי מעולם לא. מאחורי הגב — אני בטוח שהרבה. בישראל השבעה, המשכילה והתל־אביבית זה לא בון־טון להפלות, אבל אני משוכנע שמאחורי הגב היו צחוקים ודאחקות, כמה שלא תהיה גבר־גבר. לדעתי, למנהל חברת ענק שקצת לא בטוח בעצמו יהיה לא קל לצאת מהארון, כשתחתיו הרבה עובדים שיתחילו לזלזל בו.

 

"גם נושא הגיל חשוב. באתרי היכרויות, בני ה־50-40 מופיעים עם תמונות חסויות, כי זה דור שבשבילו 'הומו' היה קללה וטאבו. וזה הקהל שמאכלס את השכבה העליונה של עולם העסקים. אולי עוד 30-20 שנה זה ישתנה, כי היום אנשים מגלים את עצמם בגיל 14-13 ובגיל 17-16 הם מדברים על זה בחופשיות. רבים מהם אמביציוזיים וחכמים, ואין סיבה שלא ייהפכו למנהיגי העתיד".

 

ועדיין, גם מי שקל לו צריך לבחור להיות מנהיג. כמו נשים שמגיעות לצמרת עולם העסקים אבל מנופפות בכך שהן "לא פמיניסטיות" וש"המגדר לא משנה", כך גם בכירים הומואים ולסביות שאינם עוסקים בנושא באופן גלוי לא באמת פותחים את הדרך לבאים אחריהם. אייל שביט הוא אולי דוגמה מובהקת לפערי הדורות - מנהל השיווק של אל על הוא הבכיר היחיד שחי מחוץ לארון ומוכן לדבר על זה.

 

"אני מניח שיש לא מעט הומואים ולסביות בכירים", הוא אומר בזהירות, "ואני מניח שהם בפרופיל נמוך יותר לגבי החיים הפרטיים שלהם. אני חושב שרוב האנשים שומרים על פרטיות, ולא רק בהקשר הזה. על רובם לא תדעי כמה ילדים יש להם או אם הם שירתו בצבא. אני בן 30, ואצלי זה נון־אישיו בחיים המקצועיים. היום אני עובד בחברה שאפשר לכנות ממלכתית, אולי שמרנית במובנים מסוימים, אבל לא במובן הזה. זה נון־אישיו גם מבחינת אל על והבוסים שלי".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x