שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

תשקיף: כוכב נולד

חתיכת הפקה מרשימה ארגנו פה אלה מהריאליטי של השחיתות

אמיר זיו 10:5429.04.10

לפני שבוע וחצי התפטר ד"ר שאשי ת'ארור מתפקידו כשר זוטר במשרד החוץ ההודי. הפוליטיקאי הנאה בן ה־54 - ילדון במונחים של פוליטיקה הודית - השאיר הודעה בטוויטר שלו: "I've had enough", ופרש לביתו. מי שהיה הבטחה פוליטית גדולה, תת־מזכ"ל האו"ם ומועמד לתפקיד המזכ"ל (שאותו הפסיד לבאן קי־מון), מחברם של ספרים רבים ואין ספור טורים בעיתונות, דובר רהוט של הדור הצעיר בתת־היבשת, נפרד בשקט מיותר מ־700 אלף העוקבים שלו בטוויטר, הפנה אותם להודעה רשמית באתר שלו והתפוגג באופן מיידי "כדי לא לגרום נזק" למפלגת השלטון.

 

ת'ארור לא נאלץ לפרוש בשל חקירת משטרה, בוודאי לא בשל העמדתו לדין. הוא פרש משום שנשיא ליגת הקריקט של הודו האשים אותו - גם הוא בהודעת טוויטר - שהפעיל את השפעתו כדי שקבוצת משקיעים מסוימת תזכה בבעלות על קבוצת קריקט חדשה. באותה קבוצת משקיעים, טען הנשיא, היתה גם חברה של ת'ארור. זה החטא - וזה עונשו.

 

ריאליטי "השחיתות" ריאליטי "השחיתות"

הארץ גועשת. פרשת שחיתות אדירה חושפת ריקבון מנוול במעוזים השלטוניים הגבוהים ביותר ובחברות עסקיות שעד לפני רגע נהנו ממוניטין מכובד. יום אחרי יום אנחנו נחשפים לעסקאות בזויות, לשוחד של מיליונים, למעשי רמייה שעל פי החשד נעשו דרך קבע. הפקידים הבכירים ביותר, אנשי העסקים המכובדים ביותר, שוטרים, ראשי ערים ואין ספור מקורבים של ראש הממשלה מובלים אחר כבוד לחקירות, מתערבבים שם עם מתווכים נכלולים ועם אנשי שוק אפור ומושלכים למעצר של ימים ארוכים בגין חשדות מסואבים ממש. גם אם רק חלק מהחשדות הללו יוכחו, מדובר בפרשת השחיתות הגדולה בתולדות המדינה.

 

אבל ישראל לא באמת גועשת. ערימות הרפש שנחשפות מדי יום נענות בעיקר בהמהום ציבורי. קשה למצוא זעם אמיתי, בלתי אפשרי לפגוש ברחוב מחאת המונים. אין כזו. הפרשה האדירה הזו אכן מעוררת סקרנות, אין מה לומר, לעתים השמות שנקשרים בה אפילו סוחטים מאיתנו כעס או ספיקת כפיים מופתעת. אבל ההתעניינות דומה לזו שאנו מגלים בעת צפייה בריאליטי מבוים היטב. מסקרן לדעת מי הבא בתור להדחה על ידי המשטרה; מדהים שהדיחו את לופוליאנסקי מיד שרה, מעניין מי הצביע נגדו; ולא להאמין, עכשיו העלו כמועמד להדחה את עובדיה יוסף, וישר אפשרו לו גלגל הצלה. וואלה, יודעים לעבוד שם בקשת.

 

בראשית שנות התשעים הקריאה "מושחתים נמאסתם", שנולדה בעקבות תרגיל פוליטי מסריח, הוציאה לכיכרות עשרות אלפים והעלתה לשלטון את מפלגת העבודה. היום, אל מול חשדות כה חמורים של שחיתות שלטונית ועסקית, הצליחה עצומת המחאה האינטרנטית של התנועה לאיכות השלטון לאסוף (נכון ליום שלישי) את המספר האסטרונומי של 170 חותמים. 170 איש, לא אחד פחות, שניאותו להפעיל לחץ קל על הכפתור השמאלי בעכבר. 170 זה "מעט מאוד" בגימטריה, אם יורשה לי לזרוק נימוק לפלח מסוים של קוראיי.

 

הגישה המהמהמת, נטולת הזעם, לא תשתנה גם אם יוכח בבית משפט שראש ממשלה לשעבר קיבל מיליון על כל קומה נוספת בהולילנד, או שיו"ר בנק לשעבר שימן פקידי מינהל כמו היה מוסכניק בטיפול עשרת אלפים. זה קורה משום שאנחנו מחונכים כבר שנים לאגואיזם הישרדותי. אנחנו יודעים פחות או יותר להתמודד עם קשיי החיים הפרטיים שלנו ולהגן על משפחתנו. אנחנו מסוגלים לשאת בעול היומיומי ועדיין לשמור על היגיינה אישית. אבל אנחנו כבר לא מצפים באמת להיגיינה קולקטיבית, מערכתית. במילים אחרות, באינטואיציה הבסיסית, ביצר הלא־מודע שמכתיב לנו כיצד לפעול, לא באמת חשבנו שהדברים עובדים אחרת. ידענו את זה עוד לפני שעד המדינה עב הצוואר שפך את הדלי עם הרפש על שולחן החוקרים.

 

נכון, אנחנו לא אוהבים את ההבנה הזו. אנחנו עוד פחות אוהבים לגלות שמה ששיערנו מתאמת מול עינינו. אנחנו אפילו כועסים, אבל הכעס הזה פרסונלי. הוא מופנה כלפי האנשים הספציפיים שנחשפו - מאהוד אולמרט ועד דני דנקנר. הוא לא נגד השיטה. השיטה הרי מוכתבת מלמעלה. השיטה שייכת להפקה של כל המיזם הישראלי הזה. וההפקה קובעת. ממש כמו ב"האח הגדול" או ב"הישרדות", אנחנו שונאים את הפרסונות, אבל במסגרת כללי משחק שמוכתבים מראש. נשאר לנו רק לשנוא את שולה זקן או לאהוב את פותנה. שנאה כזו לא מצמיחה מהפכות, מקסימום אס.אם.אסים. לא במקרה זירת המחאה האפקטיבית האחרונה - אם נתעלם לרגע מהעצומה הפתטית של התנועה לאיכות השלטון - נמצאת ברשת.

 

אתמול ביקר אצלי בדירה עוזר במשרד תיווך נדל"ן. הוא האדם שמגיע מטעם משרד התיווך וממלא בדף מוכן מראש פרטים על הדירה שאני מבקש למכור: שטח, כיווני אוויר, מחיר מבוקש. פרוצדורה. אבל האיש שהגיע - מיוזע כי נסע על אופניים, טעה ברחוב וחשש לאחר - לא ענה בשום צורה לסטריאוטיפ של בעל משרה כזו. בשיחה איתו סיפר לי שהוא מהנדס הייטק שחי שנים ארוכות בארצות הברית. אחר כך חזר ארצה, הצטרף לחברת טכנולוגיה, ובשנות ה־40 המאוחרות שלו אזר אומץ וניסה להריץ שני מיזמים פרטיים, שכשלו. ניסיון נוסף עדיין מנסה להבשיל. הסיכויים, הוא מודה, קלושים. אין לו שום קשר מוקדם לנדל"ן, הוא פשוט חייב להתפרנס. והוא עושה את זה בקושי, אבל בהגינות.

 

בדרך החוצה, כשראה גיטרה חשמלית בחדר של הילדה הגדולה, סיפר לי שגם הוא מת על פינק פלויד, וגילה לי שיש להקה אוסטרלית עם סולנית שעושה פינק פלויד מצוין. ואז העמיס על גבו את תיק הגב, עלה על האופניים שחנו בחצר ונסע בחזרה למשרד. לא בטוח שיש לו זמן לקדם מהפכות, אבל אפשר לומר שפגשתי יזם נדל"ן לא מושחת. וגם הסולנית האוסטרלית ההיא שרה באמת לא רע.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x