ד.נ.א: מה יפתח רון-טל למד מהפסח של אבא

יפתח רון־טל

יו"ר נמלי ישראל

בן 54, נשוי, אב לשבעה וסב לארבעה, גר במודיעין

"הוריי, יהודית ואלימלך רוזנטל, היו ממקימי קיבוץ נתיב הל"ה, ואני גדלתי שם עד גיל 22. זה היה קיבוץ חילוני לגמרי, אבל אבא היה אדם דתי, בן למשפחה דתית. הוא נולד ברומניה, במלחמת העולם השנייה היה ילד ונשלח למחנה מעצר, אחרי המלחמה הגיע לישראל על ספינת מעפילים ואז גורש לקפריסין. כששב לישראל לחם במלחמת השחרור. הוא הוריד את הכיפה, אבל שמר מצוות.

"כשכולם בקיבוץ אכלו לחם בפסח, אנחנו אכלנו מצות, וזה היה אז חריג מאוד. ביום כיפור אבא היה הולך חמישה־שישה ק"מ לבית כנסת באחד המושבים הסמוכים, והיה לוקח אותי איתו. זה היה מאוד חשוב לו, הוא נתן לזה משקל גדול, והיתה לזה השפעה גדולה מאוד עליי. בהמשך גם עשיתי בר מצווה דתית, עליתי לתורה. היום אין קיבוץ שאין בו בית כנסת, אבל אז המנהגים שלנו נתפסו בקיבוץ לא רק כחריגים אלא כממש מוזרים.

1969. יהודית ואלימלך רוזנטל עם יפתח בן ה־13 וגל התינוק, בבית הסבים במגדיאל

"אבי הסתובב, במידה מסוימת, עם תחושה תמידית של זר, ונטר לסביבה טינה, בין השאר על כך שאולץ להוריד את הכיפה. זה לא היה גלוי מאוד, אבל לאורך השנים היו לו טענות על האופן שבו הקיבוץ מתנהל ועל חוסר הסובלנות שלו לשונה. אני חושב שזה הכלי הכי חשוב שקיבלתי מאבא - הוא תמיד אמר: 'לך תמיד בדרך שלך, גם אם היא לא קלה'. זו היכולת להנהיג. אני אף פעם לא שוחה עם הזרם, וגם כמפקד לחמתי על עמדותיי, דעותיי ואמונותיי ושילמתי מחיר על כך (רון־טל פרש מצה"ל לאחר שמתח ביקורת על ההתנתקות ועל מלחמת לבנון - דב"נ).

"כילד לא הייתי קרוע בין העולמות אלא ספוג בשניהם. אמי יהודית השלימה את אבי - היא היתה קיבוצניקית קלאסית, הולכת עם הזרם ועם הכלל. למרות הניגוד, בינה לבין אבי לא היו עימותים, שניהם זרמו. אני הזדהיתי עם שניהם, אבל בסופו של דבר הושפעתי יותר מאבי. כילד החריגות הדתית גרמה לי מבוכה, אבל כשבגרתי הקמתי משפחה שמקיימת אורח חיים דתי. אין לי ספק שאבי, שנפטר בגיל 56 וזכה לראות רק שניים משבעת ילדיי, היה מרוצה מאוד מאורח החיים של המשפחה שהקמתי".