• תפריט
דני רובינשטיין

הכלכלה הפלסטינית: מלון על פרשת דרכים

מלון שפרד במזרח ירושלים, שעלה ביממה האחרונה לכותרות, הוא נכס יקר ערך זה עשרות שנים. המאבק עליו פוליטי, אבל המלחמה היא גם כלכלית

דני רובינשטיין 08:0820.07.09

ישנן כמה דרכים לציין את מיקומו של מלון שפרד במזרח ירושלים, שנהפך ביממה האחרונה לנושא שנוי במחלוקת בין ארצות הברית וישראל. אפשר לומר שהוא שוכן בסמוך למטה משטרת ישראל, בדרך להר הצופים, בנוסח שבו בחרו אתמול בשידורי קול ישראל. ואפשר גם לומר שהוא ממוקמם בלב השכונה הערבית

שייח ג'ראח, התיאור המועדף על התקשורת הפלסטינית. אלה וגם אלה צודקים, ונוגעים במורכבותו של הנכס.

 

מחאג' אמין אל־חוסייני עד ארווין מוסקוביץ

 

שכונת שייח ג'ראח היתה, ובמידת מה נשארה, שכונת הפאר של ערביי ירושלים. היא התפתחה בימי המנדט הבריטי ואכלסה את בני שתי המשפחות הפלסטיניות החשובות של אותם ימים: משפחת חוסייני ומשפחת נשאשיבי. ראש החוסיינים, המופתי חאג' אמין, גר בבית קטן במזרח השכונה, באזור הקרוי כרם אל־מופתי, ובשנות השלושים החל לבנות לו בית מידות במקום. ואולם הוא לא הספיק להשלים את הבנייה; הוא נמלט מהארץ ב־1937, חי בלבנון, בסוריה, בעיראק וגם בגרמניה, במלחמת העולם השנייה, אז סייע למשטר הנאצי. אחרי המלחמה נדד לקהיר ולביירות.

 

בני משפחתו הנותרים מאחור השכירו את הבית הגדול, שהורחב בינתיים והיה למלון שפרד. אחרי 1967 נחשב המבנה רכוש נפקדים; ממשלת ישראל הגיעה להסדר עם מי שהפעילו את המלון, ותפסה את הבניין. משמר הגבול השתמש בו שנים אחדות וקרא לו בסיס שפר, ואחר כך שימש המבנה משרדי ממשלה שונים, ובהם קצין המטה לארכיאולוגיה של הממשל הצבאי בגדה.

 

לפני כ־15 שנה "מכרה" הממשלה את הבניין, בעסקה שפרטיה לא פורסמו. הקונה היה המיליונר ארווין מוסקוביץ, שמקדיש זה שנים את מרצו והונו ליישוב יהודים בשכונות הערביות של ירושלים. מאז הרכישה פועל מוסקוביץ כדי להפוך את המלון לשכונה יהודית קטנה, כפי שעשה באזורים ערביים אחרים של העיר. המטרה הפוליטית ברורה: לייהד את השכונות הערביות ככל הניתן ולמנוע בכל דרך חלוקה מחודשת של העיר והקמת בירה פלסטינית בירושלים.

 

מצוקת דיור בצד הפלסטיני

 

מאבקי הנדל"ן בירושלים הם בעלי אופי לאומי ופוליטי ברור, אבל יש להם גם צד כלכלי מעניין. מצד אחד, עמותות ימין של תלמידי ישיבה, שנעזרות גם במוסקוביץ, משתלטות על בתים בשכונות ערביות בכל מזרח העיר. מצד אחר, גם משפחות ערביות קונות ושוכרות בתים ונכסים בשכונות היהודיות.

 

ואולם הבדל משמעותי אחד ניכר בין שתי התופעות: הפעילות היהודית זוכה לסיוע מלא או חלקי, גלוי או מוסתר, מגופים רשמיים בישראל - משרדי הממשלה, העירייה ועוד. המשפחות הערביות, לעומת זאת, קונות את הדירות בשכונות היהודיות באופן פרטי, בדרך כלל, ומחוסר ברירה. אין כמעט היצע של דירות בשכונות הערביות, שכר הדירה גבוה, ולעתים קרובות אין לערבים שום אפשרות אלא למצוא דירה בשכונה יהודית. השכונות המובילות הן הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, אבל התופעה ניכרת בשכונות אחרות, אפילו במערב העיר. הרשות הפלסטינית ומוסדות אש"ף היו רוצים בוודאי לסייע לערבים ולחסום את מוסקוביץ ודומיו, אבל אין להם כסף או כוח לעשות זאת. ממשלת ישראל חוסמת אותם; בין השאר היא סגרה את משרדי אש"ף באוריינט האוס, שבהם פעל אגף קטן למיפוי נכסים ערביים בירושלים.

 

כך או כך, הפוליטיקה והכלכלה של ירושלים המאוחדת מכתיבים מציאות סבוכה שבה לא ניתן עוד לחלק את הריבונות בעיר. אפילו בשכונות הערביות היו מתגוררים רק ערבים ובשכונות היהודיות רק יהודים - גם אז חלוקת הריבונות בעיר נראית בלתי אפשרית. מישהו חישב שאם ירצה להקים גדר הפרדה בירושלים בין שכונות יהודיות לערביות, היא תהיה מפותלת מאוד ובאורך של כ־800 ק"מ. הנתונים הדמוגרפיים - ערביי ירושלים מנו ב־1967 כ־70 אלף נפש והיו כ־26% מתושבי העיר; היום הם מונים כ־280 אלף נפש, 37% מהתושבים - הופכים את התמונה למורכבת עוד יותר. מלון שפרד, אם כך, הוא רק עוד תחנה במאבק שאין לדעת אם יסתיים אי פעם.
בטל שלח
    לכל התגובות
    x