התעללות מינית בעצירים
לא להסיט מבט
כתב "הניו יורק טיימס" זוכה שני פרסי פוליצר ניקולס כריסטוף פרסם השבוע תחקיר מקיף, שלפיו התעללות מינית, ובעיקר אונס אסירים גברים באמצעות החדרת חפצים לפי הטבעת שלהם, הפכו לשגורים בבתי הכלא הביטחוניים בישראל. התחקיר של כריסטוף מבוסס על דו"חות ועשרות ראיונות, וכולל עדויות וממצאים שמבססים את הטענות שבו. אבל למרות שהוא מתפרסם בעיתון הנחשב בעולם, תתקשו למצוא לו הדים בתקשורת הישראלית. בוודאי לא בזו שבזרם המרכזי.
אזרחי ישראל מעדיפים להסיט מבט במקרה הטוב, להכחיש במקרה הפחות טוב, או להצדיק את המעשים במקרה הגרוע. ממשלתם לא רק שאינה חולמת לחקור את התלונות והחשדות שבתחקיר, היא כבר דאגה לחסום כל אפשרות לחקירה כזו. הקיצוניים שבשריה אפילו מעודדים בעקיפין מעשי זוועה מהסוג הזה.
יש לקוות שהממשלה שתחליף את הנוכחית תדאג להכחיד את הנורמות הברבריות שחדרו למערכת הכליאה הישראלית, תבהיר שהן פליליות גם כשמדובר בגרועים שבמרצחים, ותשלח מתעללים לכלא. בלי זה, גם הנורמות האיומות האלו יחלחלו בסופו של דבר ללב מערכת הענישה בתוך ישראל. // שחר אילן
מבקר המדינה הבא
אובדן בלמים על מלא
כוונת ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את עורך דינו מיכאל ראבילו למבקר המדינה היא שיא חדש של "לא יעלה על הדעת" שמעיד על מה שכבר לא זקוק לעדות — נתניהו איבד את כל הבלמים. זו בשורה רעה במיוחד לתקופת הבחירות. ראבילו, לפי תחקיר של "שומרים", הוא שיאן עורכי הדין הפרטיים בייצוג נתניהו וממשלתו בבג"ץ — שמונה עתירות שעוסקות בין השאר בתקלות שמתעצמות שבעתיים במינוי שלו עצמו: חוסר סבירות קיצונית במינויים (דרעי, בן גביר, זיני) וניגוד עניינים של הממנה.
ודווקא באבסורד הזה יתקשה בג"ץ להתערב כי את מבקר המדינה בוחרים חברי הכנסת בהצבעה חשאית, וכמו בפסק דין ה־0–11 שהכשיר את הנאשם נתניהו לראשות הממשלה, הבעיה היא להתערב בשיקול הדעת של חברי הכנסת. אפשר לעתור נגד עצם המועמדות, אלא שעתירה כזו תיתקל בתגובה המסורתית של בג"ץ — לא מתערבים במינוי שטרם הושלם.
ראבילו הוא ווין־ווין לנתניהו. אם ינצח בבחירות יהיה לו מבקר ידידותי, ואם יפסיד בהן יהיה לו מבקר שיכסח את ממשלת השינוי. מצד שני, אם תעבור היוזמה החדשה שתאפשר לממשלה נבחרת לפטר את המינויים של הממשלה היוצאת, ראבילו יילך הביתה יחד עם ראש המוסד, ראש שב"כ, המפכ"ל, ראשי הרשות השנייה ומועצת הכבלים, נציב שירות המדינה וכנראה גם שגרירנו המיועד ללונדון. // משה גורלי
שער הדולר
היכן בנק ישראל?
אנחנו מחלקים את החיים לדברים טובים ורעים. אנחנו מורגלים לחשוב שדברים רעים צריך לתקן, ושאת הדברים יש להשאיר כמות שהם. העניין הוא שגם הצלחות צריך לנהל, והשקל החזק הוא דוגמה טובה לכך. עוצמת השקל היא תוצר של שלוש הצלחות ישראליות: תעשיית הייטק משגשגת, מלחמה שהפחיתה את פרמיית הסיכון של המדינה, ושיעורי חיסכון גבוהים וגדלים של הציבור הישראלי.
תהליך ההתחזקות של השקל נמשך זמן רב, אבל בשנה האחרונה הוא התרחש בקצב מהיר במיוחד וכעת מאתגר את היצואנים המסורתיים ואת תעשיית ההייטק המקומית.
ומה עושה בנק ישראל? בעיקר מעביר מסרים שעיקרם "זה לא קשור אלינו" ומאשים את הממשלה ולפעמים את המוסדיים. הבנק מנצל את העובדה שהממשלה הנוכחית כשלה בתחומים רבים וזורק עליה גם את האחריות לשער החליפין. אבל הנושא הזה דווקא נמצא באחריות בנק ישראל, שמשום מה מתחמק ממנה. // שלמה טייטלבאום
אוריינות פיננסית
הפופוליזם נחשף
החלטת משרד החינוך לוותר על מבחני PISA באוריינות פיננסית נומקה על ידי המשרד ברצון "לא להכניס את גורם הלחץ הזה למערכת". המשמעות המיידית והמצערת שלה היא שלא נדע מה המיומנות הפיננסית של תלמידי ישראל עד שנת 2037. אבל מעבר לכך, ההחלטה חושפת אמת שממשלות פופוליסטיות משתדלות להסתיר: הן לא אוהבות ציבור שמבין כלכלה.
אוריינות פיננסית היא יותר מעוד "מקצוע" בבית ספר, אלא היא כלי אזרחי חיוני במשטר דמוקרטי. בראש ובראשונה היא עוזרת לאזרח לכלכל בתבונה את צעדיו הפיננסיים, המשפחתיים והאישיים. מלבד זאת, אזרח שמבין באינפלציה, בריבית, בגירעון ובחוב ציבורי הוא אזרח שקשה יותר למכור לו סיסמאות על "הורדת יוקר המחיה", "אי של יציבות כלכלית" ו"הורדת מסים בלי העלאת גירעון" — כל אלה, כבר הספקנו לשכוח, היו הבטחות הממשלה ערב הבחירות האחרונות. אילו הישראלים היו בעלי אוריינות כלכלית־פיננסית, הם היו מבינים, למשל, שהאינפלציה של 2022 היתה בעיקר תוצאה של מגפת הקורונה ומשבר האנרגיה סביב מלחמת אוקראינה, ולא מחדל בלתי נתפס של ממשלת השינוי.
בלי אוריינות פיננסית והבנה כלכלית אפשר להמשיך למכור לציבור הבטחות לסבסוד מופקר של משכנתאות, או לטעון שהמיליארדים בכספים קואליציוניים לא באים על חשבון תקציבי הרווחה, או שעוד 350 מיליארד שקל לביטחון לא יפגעו בחינוך או בבריאות. שלטון שבטוח במדיניות הכלכלית שלו לא מפחד מאזרחים שיודעים לקרוא נתונים ולבחון הבטחות אל מול מציאות. שלטון שחושש מהבקיאות שלהם מעדיף שהם לא ידעו. וכעת מתברר שהוא גם לא רוצה שהם ידעו שהם לא יודעים. // אדריאן פילוט
הסערה סביב המוסד מערערת את היסודות
הנטייה המתמדת של בנימין נתניהו וממשלתו למנות לתפקידים בכירים ורגישים מקורבים שנויים במחלוקת ולא מתאימים הגיעה כעת לשיא עם מינויו של רומן גופמן לראש המוסד. זה שיא לא רק בגלל גופמן עצמו, כישוריו ומעשיו, שמטילים צל כבד על התאמתו לתפקיד, ולא רק בגלל רגישות התפקיד, אלא גם בשל המטען שנלווה לכל הרעיון של "מוסד".
רשמית, זה פשוט קיצור של "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". אבל מוסד הוא הרבה מעבר לכך. הוא גוף שאמור להיות הכי מבוסס, אמין ומסודר. "מוסדות השמים ירגזו", אמר הנביא שמואל, והתכוון ליסודות הבסיסיים ביותר, העמודים שעליהם כל חוקי הטבע נשענים. מוסד אמור להיות הכי יציב, הכי בטוח. אם הוא מזדעזע, זה אכן מזעזע. הוא אמור להיות משעמם, אפור, כמו אוכל מוסדי ואנשים עם אופי ממסדי. במקרה של המוסד, ברור שההילה האפרורית עוטפת דברים מסעירים בהרבה, אבל זה חלק מהכוח של הגוף הזה — שאת המבצעים הנועזים, המסוכנים, ההכרחיים, מנהל מנגנון משומן ומוקפד. אנחנו יכולים להיות רגועים שהמרגלים שלנו יודעים לעבוד וזוכים למעטפת שיודעת לעבוד. ביון הוא עניין כל כך רגיש, שהוא חייב לעבוד הכי טוב שאפשר, עם כוח האדם הטוב ביותר. וכשנתניהו ממנה מישהו שמערער את התחושה הזאת, הוא מערער את כל מוסדות המוסד. הוא מזעזע את היסודות, ולכן מתעוררת זעקה עד השמים. // דור סער־מן
