איך למדתי לאהוב את הכאוס

- לאוסף הציטוטים של נאסים טאלב

1. האנטי שבירים

הרוח מכבה את הנר אך מעודדת את האש. אפשר לומר דברים דומים על אקראיות, חוסר וודאות וכאוס: אנחנו רוצים להשתמש בהם. לא לברוח מפניהם. אנחנו רוצים להיות האש ומקווים לרוח. אנחנו לא רק רוצים לשרוד את חוסר הוודאות, לחמוק ממנה בקושי. אנחנו רוצים לומר את המילה האחרונה. אבל כדי לעשות את זה, אנחנו צריכים לגלות איך ניתן לביית, אפילו לשלוט, בלא נודע, בלא מוכר ולא מוסבר. אבל האם זה אפשרי בכלל?

עובדה, יש מי שמרוויחים באופן עקבי מזעזועים בלתי צפוים, שמשגשגים ופורחים דווקא ברגעים של תנודתיות, חוסר ודאות ועמימות גדולה לגבי העתיד. איש לא טרח לתת להם שם. אני מגדיר אותם כ'אנטי-שבירים': ההפך המוחלט מאלו שקורסים תחת מציאות בלתי צפויה. האנטי-שבירות היא יותר מעמידות או חוזק: העמידים שורדים זעזועים בקושי, בעוד שלאנטי שבירים הקשיים עושים רק טוב.

2. בטבע אין מקום לשבירים

חשבו על משהו שביר: למשל, אובייקט הנמצא בסלון שלכם כמו מסגרת מזכוכית, מכשיר הטלוויזיה או כלי החרסינה שבארונות. אם תתייגו אותם כ"שבירים", אתם בהכרח רוצים שיעזבו אותם לנפשם, בשקט ובצורה מסודרת וצפויה. חפץ שביר אינו יכול להרוויח מרעידת אדמה או מהביקור של האחיין ההיפראקטיבי שלכם. יתרה מכך, כל דבר שאינו אוהב תנודתיות גם אינו אוהב לחצים, נזק, כאוס, חוסר סדר, חוסר ודאות ומעל לכל – את הזמן החולף. האנטי-שבירות הפוכה. היא אוהבת תנודתיות ואת כל חבר מרעיה. היא גם אוהבת את הזמן. הוא לטובתה.

ניתן להבחין בקלות בדברים שחייבים מידה של לחצים ותנודתיות: מערכות כלכליות, הגוף שלנו, התזונה שלנו, הנפש. ישנם אפילו מוצרים פיננסיים המתאימים להגדרת האנטי-שבירות, כאלה שתוכננו במפורש כך שירוויחו מהתנודתיות בשוק. אנטי-שבירות הוא גם אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של הטבע סביבנו. למעשה, אם תקחו מעולמות החי והצומח את התנודתיות, האקראיות והלחצים פתאומיים, תפגעו בהם אנושות. אמא אדמה באופן כללי אינה חובבת יציבות. היא פועלת באגרסיביות להרוס ולהחליף, לבחור ולערבב מחדש. יש בזה הרבה היגיון: בכל הקשור לאירועים אקראיים, "יציב" בהחלט אינו מספיק טוב. בטווח הארוך, כל דבר שיש לו ולו מידת הפגיעות הזעירה ביותר נשבר. כדור הארץ שלנו שורד כבר קרוב ל-4 מיליארד שנים, כך שקשה לזקוף זאת רק לזכות היציבות. יציבות מושלמת נחוצה על מנת שסדק לא יוביל לקריסת המערכת כולה. בהתחשב בכך שלא ניתן להשיג יציבות מושלמת, אנחנו זקוקים למנגנון שיאפשר למערכת לחדש עצמה באופן קבוע על ידי ניצול, ולאו דווקא היפגעות, מאירועים אקראיים, זעזועים לא צפויים, לחצים ותנודתיות. זוהי האנטי-שבירות.

נאסים ניקולס טאלב צילום: בלומברג

3. איך איבדנו את השבירות

בניגוד למערכות המורכבות של הטבע, המערכות שיצרנו בעצמנו שבירות מאוד. הוספנו במו ידינו שבירות לכלכלה, לבריאות שלנו, לחיים הפוליטיים, לחינוך שלנו ולמעשה כמעט לכל דבר, על ידי כך שדיכאנו את האקראיות והתנודתיות הטבעית של העולם. בדיוק כפי שהישארות במיטה במשך חודש שלם (עדיף עם הגרסה הלא מקוצרת של מלחמה ושלום וגישה לכל 86 הפרקים של הסופרנוס) תוביל להתנוונות שרירים, כך גם מערכות מורכבות נחלשות, ואפילו מתות כאשר נמנע מהן לחץ אקראי ומתמיד.

העולם המודרני נע כיום על בסיס מדיניות שמוכתבת מלמעלה ואוסף חידושים טכנולוגיים שנועדו לכאורה לשפר את חיינו. בפועל, שני הדברים האלה מייצרים עוד ועוד שבירות. זוהי הטרגדיה של המודרניות: אלה שמנסים לעזור לנו הם לרוב גם אלה שפוגעים בנו הכי הרבה.

הכלל הוא פשוט: כמעט כל מדיניות המוכתבת מלמעלה מובילה לשבירות וחוסמת צמיחה. כל דבר שמוכתב מהשטח, מלמטה, כתוצאה מלחץ אקראי וחוסר סדר – משגשג. אפילו תהליך הגילוי (או חדשנות, או התקדמות טכנולוגית) עצמו הוא כמעט תמיד עניין של אנטי-שבירות: נקיטת סיכונים אגרסיבית ולא תהליך מסודר. ההיסטוריה מוכיחה כי עדיף להיות טיפש ואנטי שביר מאשר חכם ושביר.

על בסיס טענה זו, מתבקש להניח כי אלו שאמורים להרוויח מאקראיות אמורים לשלוט בעולם היום – והדברים שאקראיות פוגעת בהם צריכים להיעלם. הם אכן עושים זאת. אנחנו מחזיקים באשליה שהעולם מתפקד הודות לעיצוב מתוכנת, מחקר אוניברסיטאי, ומימון בירוקרטי. אולם ישנן הוכחות משכנעות – משכנעות ביותר – שמצביעות על כך שמדובר באשליה. הטכנולוגיה היא התוצאה של האנטי-שבירות של נוקטי סיכונים. התכנון המסודר, ה"חנוני", נמצא רוב הזמן במושב האחורי.

4. הנוגדן היחיד לברבור השחור

"ברבורים שחורים" בתחום הכלכלה הם אירועים לא צפויים עם השפעות רחבות היקף שאיש לא חזה. ההיסטוריה האנושית היא אוסף של ברבורים שחורים כאלה. אבל אנחנו לא מתעסקים בהם כמעט. אנחנו מעדיפים להתמקד במה שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים: ניסיון לנתח מציאות 'רגילה' באמצעות פיתוח מודלים ותיאוריות שפחות או יותר מתעלמים מכל מה שלא רגיל או סביר. אנחנו לא יודעים למדוד את הסבירות לזעזועים שונים, אז אנחנו פשוט לא מכניסים אותם לחישוב.

גם כשיום התשלום מגיע, אנחנו לא עושים שום דבר כדי להתכונן לברבור הבא. הסיבה היא שבמובן מסויים, הברבורים האלה 'חוטפים' לנו את המוח. הם גורמים לנו להאמין ש"בערך" או "כמעט" חזינו אותם, מכיוון שהם מוסברים רטרואקטיבית. האשליה הזו אינה מאפשרת לנו להבין באמת את תפקידם של הברבורים האלה בחיינו. החיים הם מבוך מורכב יותר מזה שהתודעה והזיכרון שלנו מסוגלים להכיל. המוח שלנו עסוק בהפיכת ההיסטוריה למשהו ליניארי, וכתוצאה מכך אנחנו מזלזלים באקראיות.

כשהאקראיות מצליחה להכות בנו לבסוף, אנחנו המומים. בשל החשש הזה מאקראיות והצמא שלנו לסדר, יוצא שהפרעות לסדר הנראה (או הבלתי נראה) חושפות את המערכות האנושיות שלנו רק לנזק – ולעולם לא לרווח. אנו מקבלים סדר-בכאילו כשאנו מבקשים להגיע לסדר, אך כשאנו מאמצים את האקראיות האמיתית יש בידינו לקבל מידה של סדר ושליטה אמיתיים.

מערכות מורכבות מלאות בקשרי תלות הדדית ותגובות לא ליניארית, שקשה לראות בעין. "לא ליניארי" פירושו שכאשר מכפילים את המינון של תרופה לדוגמה, או כאשר מכפילים את מספר העובדים במפעל, לא משיגים פי 2 מההשפעה הראשונית - אלא הרבה יותר או הרבה פחות. שני סופי שבוע שמבלים בפילדלפיה אינם מהנים כפליים מסוף שבוע אחד בלבד, ואני אומר זאת מניסיון אישי. כאשר התגובה מוצגת על פני תרשים, היא אינה מופיעה כקו ישר ("ליניארי"), אלא כעקומה. המציאות היא כזו בהרבה מובנים, וקשה להבין כיצד הדברים עובדים על ידי הסתכלות בחלקים בודדים. מערכות מורכבות ידי אדם נוטות לפתח תגובות שרשרת כאלה שמפחיתות, ואפילו מנטרלות, את יכולת שלנו לחזות מה באמת יקרה.

העולם המודרני אומנם מתקדם מבחינת הידע הטכנולוגי, אך באופן פרדוקסלי אותו הידע גם הופך את האירועים לקשים יותר לחיזוי. כיום, ככל שהמערכות מורכבות יותר והמרחק ממודלים קדומיים וטבעיים גדול יותר, תפקיד הברבורים השחורים למעשה רק הולך וגובר.

לרוע המזל, יכולת שלנו להעריך את מועד התרחשותם הולך ויורד. יש לנו הרבה פחות ידע על הצפות שקרו לפני 100 שנה לעומת הצפות מלפני חמש שנים – והשגיאות במודלים גדלות כשעוסקים בסבירויות נמוכות. ככל שהאירוע הוא נדיר יותר, כך קשה יותר להתחקות ולדעת על תדירות התרחשותו – עם זאת ככל שהאירוע נדיר יותר, כך גדל הביטחון שבו מתייחסים לעניין אותם "מדענים" המעורבים בחיזוי, בניית המודלים והפעלת מצגות הפאואר פוינט בכנסים, הכוללים משוואות על רקע צבעוני.

לטובתנו פועלת העובדה שאמא אדמה – הודות לתכונות האנטי שבירות שלה – היא המומחית הגדולה ביותר לאירועים נדירים, והמנהלת הטובה ביותר של ברבורים שחורים. במיליארדי שנות קיומה היא הצליחה להגיע עד הלום בלי לקבל הרבה הוראות שליטה מידי מנהלים עם תארים מתקדמים באוניברסיטאות יוקרה. האנטי שבירות אינה רק הנוגדן לברבור השחור: הבנתה מפחיתה את הפחד האינטלקטואלי שלנו מהלא נודע. כשאנחנו מבינים עד כמה תפקידם של אירועים אקראיים חשוב – להתפתחות הטכנולוגיה, הידע, ההיסטוריה - אנו מקבלים אותם בהבנה גדולה יותר.

4. השבירים והשבירים לכאורה

אם אנטי-שבירות חשובה כל כך, מתבקשת התובנה שהיא צריכה להופיע בכל מקום. אבל זהו לא המצב, או לפחות לא נראה שזה המצב. תאגידים מלאים באנשים שאני מכנה "שבריריסטים" (fragilista). אתם מכירים אותם. הם לרוב לבושים בחליפה ועניבה ונוטים לפתח בעיות גב בגיל צעיר כתוצאה משעות של ישיבה מול המחשב במשרד, טיסות וקריאת עיתונים. הטיפוס הזה לעיתים קרובות משתתף בטקס תמוה, שנקרא "ישיבה". בנוסף לתכונות הללו, השבריריסט מאמין באמת ובתמים שמה שהוא אינו רואה לא נמצא, ומה שאינו מבין לא קיים. בעיקר, הוא נוטה לבלבל בין הלא נודע והלא קיים.

השבריריסטים נופלים לעיתים קרובות לאשלייה של ההערכה המוגזמת (והלא מדעית) לגבי הישג היד של הידע המדעי. בשל האשליה הזו הוא נחשב לרציונליסט תמים, או לעיתים רק רציונליסט, במובן זה שהוא חושד שהוא בעל גישה אוטומטית לסיבות שעומדות מאחורי התרחשויות של אירועים, ובאותה מידה שהגוף שהוא מכנה מדע חי ובועט. יש להיזהר לא לבלבל בין המונחים רציונל ורציונליסטי, שכן לרוב מדובר במונחים בעלי פירוש הפוך לחלוטין. מחוץ לתחומי הפיסיקה, ובדרך כלל בתחומים מורכבים, הסיבות מאחורי התרחשויות של אירועים נוטות להפוך עצמן לפחות ברורות עבורנו, ועוד פחות ברורות לשבריריסטים. אם כך, הודות לשבריריסטים, התרבות המודרנית מגבירה את העיוורון כלפי המסתורין, הלא נודע.

בקצרה, השבריריסט (רופא, כלכלן) הוא האדם שגורם לכם לעסוק במדיניות ולנקוט בפעולות, כולן מלאכותיות, שבהן היתרונות קטנים ובולטים לעין, ותופעות הלוואי חמורות ונסתרות. השבריריסט הרפואי מתערב יתר על המידה בהכחשת היכולת הטבעית של הגוף להחלים ומחלק תרופות בעלות תופעות לוואי חמורות. השבריריסט בנושאי המדיניות טועה לחשוב על הכלכלה כעל מכונה שזקוקה לתיקון תמידי (על ידו) וגורם לה להתפוצץ – פשוטו כמשמעו - בסופו של דבר. השבריריסט הפסיכיאטרי נותן תרופות לילדים, השבריריסט הפיננסי גורם לאנשים להשתמש במודלים של "סיכון" שהורסים את המערכת וכו'.

יש אפילו גרועים מכל אלה – אנשי עסקים שהופכים לאנטי-שבירים על ידי גריפת היתרונות (או הרווחים) מהתנודתיות, סטיות וחוסר סדר, ובמקביל על ידי חשיפת אחרים לסיכונים של הפסדים או לנזקים כתוצאה מהם. האנשים האלה הם גורם השבירות הגדול ביותר בחברה האנושית ומחולל המשברים המהותי ביותר. והבעיה היא שהשגת אנטי שבירות על חשבון השבירות של אחרים היא עניין שניתן להסתיר בקלות יחסית.

עד כמה קל להסתיר את השיטה הזו גילינו במהלך המשבר הפיננסי שפרץ ב-2008. בעוד שבעבר אנשים בדרג או מעמד גבוה היו היחידים שלקחו סיכונים, סבלו מההשלכות השליליות של מעשיהם ונחשבו לגיבורים במידה ועשו זאת לטובתם של אחרים, היום מתרחש ההפך המוחלט. אנחנו עדים לעלייתו של מעמד חדש של גיבורים הפוכים, כלומר בירוקרטים, בנקאים, משתתפי ועידת דאבוס ואקדמאים שמחזיקים ביותר מדי כוח, אך בלי לסבול מהשלכות שליליות או לקיחת אחריות. הם מתמרנים את המערכת בעוד האזרחים משלמים את המחיר. בשום תקופה בהיסטוריה לא החזיקו כל כך הרבה מתנגדים לסיכונים, כלומר אנשים בלי חשיפה אישית, בשליטה רחבה שכזו. 

אחד הכלים המרכזיים שלהם להשיג זאת הוא מורכבות. הטענה הנפוצה היא שבעולמנו המורכב נדרשות מערכות מורכבות. אבל עולם מורכב אינו זקוק למערכות מסובכות, רגולציות וספרי מדיניות עבים. ככל שפשוט יותר כך טוב יותר. סיבוכים מובילים לרשתות מרובות של השפעות לא צפויות. בשל העמימות, התערבות מובילה להשלכות שלא ניתן היה לחזות, ואחריהן התנצלויות סביב האספקט "שלא ניתן לחיזוי" של אותן השלכות, משם להתערבות נוספת לתיקון ההשפעות המשניות, שמובילה בתורה לסדרה הרסנית של תגובות "לא ניתנות לחיזוי", כל אחת גרועה יותר מקודמתה. פשטות פותרת את רוב הבעיה מלכתחילה. אבל היא מסובכת להשגה. נדרשת צלילות מחשבתית כדי להשיג אותה, ולא פחות חשוב: היא מנוגדת לרוח של סוג מסוים של אנשים שמחפשים להשיג תחכום על מנת להצדיק את המקצוע שלהם. 

 —

זהו תקציר של החלק הראשון בספרו החדש של נאסים טאלב, העוסק בשבירות ואנטי-שבירות. הספר, Antifragile: Things That Gain from Disorder, יראה אור באנגלית בנובמבר 2012. הוא צפוי לצאת גם בעברית, בהוצאת כנרת-זמורה ביתן, באביב 2013. 

תמונה: Getty Images