המחאה העולמית, סיכום ביניים: ההמון התפזר, אך כדור השלג לא יכול לעצור
רוב האוהלים כבר קופלו והמפגינים נטשו את הכיכרות, אבל המחאה העולמית עדיין כאן. הרעיונות שהעלו המפגינים בספרד מיושמים בחקיקה, בארה"ב השיח משתנה, וברוסיה האזרח פתאום מאמין ביכולתו להשפיע. ואולי בכלל זהו השקט שלפני סערת הקיץ הבאה?
הדי מחאת קיץ 2011 כבר מזמן נדמו. החורף חזר ואיתו גם הצורך לשרוד את מירוץ היומיום. לעתים, אם בכלל מתפנים לחשוב על הנושא הזה, נדמה כי בעצם המחאה לא השיגה דבר. למרות זאת, חייבים לדייק יותר. קרוב לוודאי שלמחאות עממיות דרוש זמן רב כדי שהן יוכלו לקטוף הישגים משמעותיים. ובכל זאת, אחד ההישגים הגדולים של מחאת הקיץ הוא השינוי התודעתי. וליתר דיוק, התובנה המשמעותית שאנחנו לא לבד.
אנחנו לא לבד במינוס. אנחנו לא לבד בקשיים לקנות דירה, אנחנו לא לבד בקשיים לגדל את הילדים או להבין מה קורה בחיסכון הפנסיה שלנו. אנחנו לא לבד כאשר אנחנו כורעים תחת סדרי העדיפויות המעוותים, אנחנו לא לבד כאשר אנחנו משלמים את המחיר של הכוח העודף שצברו אחרים.
בימים אלה, שבהם כל שנותר מן המחאה אלה רק גחלים רוחשות, נשארה גם כמיהה לא ממומשת בתוך הנפש פנימה. ביום פקודה, אולי, האנשים ירצו בכל זאת להיות שוב ביחד. לראות שהם לא לבד. זה קורה לא רק בישראל, כמובן, אלא גם בספרד, בארצות הברית, בבריטניה ובמקומות אחרים.
כמעט שנה מפרוץ המחאה בספרד וארבעה חודשים מאז נולדה המחאה בארצות הברית, אפשר כבר לבדוק אילו הישגים רשמו המוחים ברחבי העולם.
בספרד התמונה בהירה יותר מאשר במקומות אחרים. מצעי המפלגות בבחירות עודכנו, וסדרה של צעדים להטבה עם מעמד הביניים קודמו או מקודמים. בארצות הברית, לעומת זאת, ההישגים הם יותר ראשוניים, ונוגעים בעיקר לשינוי השיח לצד התחלה של שינוי התודעה. פתאום מותר לדבר בארצות הברית על מעמדות, על פערים, על אי־שוויון.
פתאום המושגים האלה אינם מוקצים. אין לזלזל בהישג הזה, ודאי לא בארצות הברית. מהישג זה עשויים להתפתח הישגים משמעותיים ברובד הממשי, אך עוד חזון למועד.
ארה"ב: הצדק החברתי הופך לסוגיה החמה בשנת הבחירות
בארבעת החודשים שחלפו מאז נולדה תנועת המחאה האמריקאית, "לכבוש את וול סטריט", היא כבר הספיקה לעבור אבולוציה ולסיים את השלב הסנסציוני של מאהלים צבעוניים והפגנות גדולות. פוליטיקאים, בכירים במגזר הפיננסי ומגישי טלוויזיה נהנו מאז ספטמבר 2011 ללעוג לפעולות המחאה, להציג אותן כהצגות רחוב של היפים הזויים, וגם מיהרו להספיד אותן אחרי פירוק המאהלים. אולם מבט מעמיק יותר לתוך הדיון הציבורי המתקיים בארצות הברית - בייחוד על רקע שנת הבחירות הסוערת - מגלה שהמחאה דווקא הותירה חותם משמעותי.
בתחילת דרכה המחאה בקושי זכתה לסיקור תקשורתי. כל זה השתנה תוך כמה שבועות, כשמאות המפגינים הפכו לאלפים והמשטרה החלה לפנות את המאהלים באגרסיביות. דווקא הפינוי - שכלל מסוקים, גז מדמיע, בולדוזרים, כדורי גומי ושימוש בחוקי ההתגוננות נגד טרור כדי למנוע דיווחים בתקשורת - רק חיזק את האהדה הציבורית לתנועה.
חמור יותר מגזענות
הניצחון המרכזי של המוחים האמריקאים הוא בקרב על הרעיונות. לראשונה מאז שנות השישים, צמד המילים "אי־שוויון" נכנס אל השיח הציבורי האמריקאי. הסיסמה "1% נגד 99%" שטבעו המפגינים מככבת היום באופן קבוע בדיונים הפוליטיים, ולראשונה זה שנים מסבה את תשומת הלב לאופן שבו אי־השוויון העצום בהכנסות מחליש את הדמוקרטיה ושוחק את תנאי החיים של רוב האמריקאים.
חלחול הרעיונות החדשים אל השיח בארצות הברית ניכר בסקר של מכון Pew Research Center, שנערך בדצמבר. ממצאיו הראו כי בעיני האמריקאים, הקונפליקט החברתי המרכזי כיום הוא סביב חלוקת העושר, הרבה יותר מנושאים בוערים ישנים כמו הגירה וגזענות. למעשה, 66% מהנשאלים אמרו שקיימת מתיחות חזקה או חזקה מאוד בין שני הקצוות של סולם ההכנסות.
השינוי הרעיוני אילץ לבסוף גם את הכלכלנים הבכירים בוול סטריט להתייחס לתופעה. מנכ"ל סיטיגרופ ויקראם פאנדיט, למשל, אמר באוקטובר כי "תחושות המפגינים מובנות לגמרי". "האמון בין המוסדות הפיננסיים לאזרחים הופר. מתפקידה של וול סטריט להושיט יד ולשקם את האמון הזה". מנכ"ל קרן ההשקעות בלאקרוק לורנס פינק, אמר כי "המחאה היא הצהרה על כך שעתידם של רבים כיום לוט בערפל. אלה לא אנשים עצלנים שמחפשים לעצמם משהו לעשות".
מדברים על המשכנתה
אלא שגם לפוליטיקאים ולבכירים בתאגידים הגדולים בארצות הברית קשה כעת הרבה יותר לעשות פעולות שבעבר הפכו אצלם לטבע שני. המועמדים לראשות המפלגה הרפובליקנית, למשל, מתמודדים כעת עם קריאות גוברות לחשוף את דו"חות המס שלהם, ומיט רומני - המועמד המסתמן כמוביל במירוץ - נאלץ להודות בבושה כי הוא משלם רק 15% מס על ההון האדיר שצבר במגזר הפרטי.
כמו כן, נושאים שתמיד נחשבו לסוגיות פוליטיות יבשות, דוגמת משכנתאות, מיסוי והלוואות לסטודנטים, מקבלים לפתע משקל כבד והטיפול בהם נעשה הרבה יותר קונקרטי ובהול. בנוסף, לרשויות בארצות הברית קשה כיום הרבה יותר לסגור בתי ספר פושטי רגל, ומחאות צרכניות ברשת כבר גרמו לבנק אוף אמריקה ולוורייזון לבטל עמלות חדשות.
ומה עם הנשיא ברק אובמה? תגובתו למחאה היתה מוזרה ומתעתעת כאחד. מי שהיה בעברו פעיל חברתי וקהילתי, לא הביע התנגדות לפינוי הברוטלי של המאהלים. עם זאת, הטיקט המפורש שלו לבחירות הקרובות הוא צדק חברתי, שמשמעו קידום הזדמנויות למעמד הביניים והעלאת מס לעשירים.
קרוב לוודאי שהמאהלים לא יחזרו לרחובות, ולא רק בגלל החורף המקפיא. למרות זאת, אין ספק שהסוגיות הגדולות שהעלו כובשי וול סטריט לא עומדות להיעלם בקרוב מסדר היום ויתפסו מקום בתיאטרון הרחוב המרכזי של השנה הקרובה - הבחירות לנשיאות.
ספרד: אקלים חברתי ופוליטי חדש נולד, והבנקים משנים נהלים
המחאה הספרדית שהחלה לפני שמונה חודשים זלגה מהר מאוד למדינות נוספות באירופה - ומשם גם לישראל ולארצות הברית - ועברה כבר מזמן לפסים הרבה פחות סנסציוניים. תנועת המחאה 15־M מתמקדת כעת בעיקר בארגון אסיפות עממיות ופעולות מקומיות, שדרכן היא גיבשה רשימת עקרונות ודרישות מן הממשלה השמרנית החדשה לשנת 2012. על פי ראשי התנועה, המטרה היא "להשיב לאזרחים בספרד את הדמוקרטיה שהשווקים הפיננסיים חטפו מידיהם". אמנם מדי פעם עדיין מתקיימות הפגנות בנושא ספציפי, כמו חוליי מערכות הבריאות והחינוך, עיקולי בתים וקיצוצים בלתי הוגנים, אולם הן מצומצמות מאוד בהשוואה להפגנות ההמונים של מאי־אוגוסט.
אין שיפור במצב הכלכלי
אין ספק שהמציאות הכלכלית הספרדית כיום אינה טובה בהרבה מזו של לפני שמונה חודשים, ערב תחילת המחאה, וגם העתיד לא נראה ורוד במיוחד. למעשה, כמעט מחצית מהצעירים במדינה, המונה יותר מ־46 מיליון איש, עדיין מובטלים. בנוסף, הממשלה החדשה, בראשותו של מריאנו ראחוי, מתכננת להחמיר את הגזירות הכלכליות, ושוק הנדל"ן מצוי במצב קשה.
עם זאת, למרות כל אלה, רבים בספרד טוענים כי כל מי שעבר בחודשים ההם בכיכרות הערים המרכזיות לא יצא כפי שנכנס ולא חזר לאותם חיים שהיו לו קודם. גם הפוליטיקאים, כך נדמה, מביאים בחשבון בכל החלטה והחלטה שהציבור הספרדי הרבה פחות אדיש מכפי שנהגו לחשוב.
איך באמת אפשר לדעת שלספרדים באמת שווה לצאת לרחוב? הדרך הקלה ביותר למדוד הצלחה של תנועת מחאה כלשהי היא כשרואים שינוי ברור במדיניות ממשלתית או צעדי חקיקה נחרצים או שינויים במוסדות שנגדם מוחים, דוגמת בנקים. ההיסטוריה מלמדת כי הצלחה ברמות האלה קשה מאוד להשגה, בטח בזמן קצר. תנועת זכויות האזרח בארצות הברית, למשל, פעלה זמן רב כתנועת שוליים עד ששינוי מהיר בחוק, בעקבות פסק דין בראון נגד מועצת החינוך ב־1954, הכניס אותה למיינסטרים.
ובכל זאת, אף שעברו רק שמונה חודשים ולמרות האוהלים המקופלים, סקירה קצרה של מה שקרה מאז מאי ועד היום מראה שהאנידיגנדוס הספרדים, "הזועמים" בעברית, יכולים לרשום לזכותם לא מעט הישגים והצלחות. הדבר בא לידי ביטוי לא רק במישור התודעתי, אלא גם ובעיקר בזכות החותם הברור והמתמשך שהותירו על כל ההתנהלות הפוליטית במדינה.
מטילים ספק בדמוקרטיה
רשימה חלקית של הצלחות תנועת המחאה הספרדית כוללת שורה של הצעות חוק, בין היתר בנושאי שקיפות שלטונית, חינוך והגנה על נוטלי משכנתאות שנפגעו מהתפוצצות בועת הנדל"ן. בנוסף, בנקים שינו נהלים, הליכי עיקולי בתים נעצרו, ושתי המפלגות הגדולות הכניסו למצעיהן טרם הבחירות בנובמבר האחרון נושאים שעמדו במרכז המחאה, כמו שינוי שיטת הממשל.
אולם ככל הנראה ההצלחה הגדולה מכל של המפגינים נוגעת לעובדה שכיום מבינים בספרד, שמה שהתחיל כתנועת מחאה שסחפה מאות אלפים לרחובות יצר אקלים סוציאלי ופוליטי חדש, שאינו מאפשר לדברים לחזור למצב הקודם. במדינה שמרנית למדי כמו ספרד, שבה דברים קורים לרוב מאוד לאט, זהו אינו עניין של מה בכך.
שמונה חודשים אחרי 15 במאי, הפוליטיקאים בספרד הרבה הרבה יותר זהירים. הם יודעים, למשל, שכיום הם מחויבים לתת הצהרות הון שגם מפורסמות באינטרנט, בשל רפורמה שהתקבלה בעקבות המחאה. הם גם יודעים שאיש לא יעלים יותר עין מהתנהלות מושחתת, בין השאר כי למפלגות אסור יותר לכלול עבריינים ברשימות המועמדים שלהן, אך גם כיוון שבקרוב תאושר שורה של חוקים שתחייב שקיפות גדולה בהרבה בכל שורות הממשל.
שמונה חודשים אחרי תחילת המחאה, הפוליטיקאים וראשי המערכת הפיננסית בספרד מודעים לכך שהרוב המנומנם הרבה יותר ערני ובעיקר אינו לוקח יותר שום דבר כמובן מאליו. לראשונה, הספרדים מעזים להטיל ספק בדמוקרטיה הצעירה שלהם ומבינים את הצורך במעבר לדמוקרטיה ישירה והשתתפותית יותר. המפגינים גרמו לפוליטיקאים לדבר על נושאים שעד לא מזמן היו בגדר טאבו, כמו הצורך בשינויים בחוקה המיושנת. יתרה מזאת, המפגינים יודעים שהקשיים והתסכול שאותו חשו עד מאי בדלת אמותיהם, הם נחלתם של הרוב.
תנועת המחאה הזו, ואלה שצצו בעקבותיה, הוכיחו לעולם שגם הפגנות לא אלימות יכולות להיות מסיביות, עוצמתיות, מלהיבות ומשפיעות. בזכות ההתעקשות העקבית על פעולה לא אלימה התגברו הספרדים על ניסיונות הממשל והתקשורת להגחיך את מחאתם ואף לנסות להוציא אותה מחוץ לחוק.
מגבשים מניפסט חדש
בימים אלה התנועה ממשיכה לפעול ולגבש תוכניות לשנה החדשה. בשמונת החודשים האחרונים אספו ראשיה מידע רב מהשטח, שגובש למסמכים ולמניפסטים שאותם הם ממשיכים להפיץ גם ברשת וגם ברחובות.
לרגל פרוץ השנה החדשה נכתב באתר האינטרנט של תנועת המחאה, כי "החודשים האחרונים היו תקופה של תקווה ולמידה שביססה אצלנו את הכוח להאמין ביכולתנו להמשיך את התהליך הבלתי נגמר הזה, שבסופו של דבר יוליד קונספט חדש של אזרחות: אזרחים מודאגים שמעורבים בחיים הציבוריים.
"אזרחים אלה רואים בפעולות מקומיות פוטנציאל לשינויים גלובליים, אינם מוכנים שתרבות הצריכה או הכוחות הכלכליים ישלטו בכל היבט בחייהם, ומבינים שחלוקת עושר הוגנת יותר היא הנוסחה הטבעית לפתור בעיות רבות בעולם. אלה אזרחים שתמיד מתנגדים לאלימות, שרוצים חופש ביטוי מלא, שמאמינים שחינוך הוא הדרך לפתור מהשורש את בעיות האלימות וחוסר הסובלנות. אזרחים ששואפים להסיר את כל המכשולים בדרך להפוך את המדינה למקום טוב יותר לכולם".
בריטניה: 100 ימים בקור מול בורסה מבוצרת עזרו לחדור לתודעה הציבורית
באחד האוהלים הגדולים מול קתדרלת סנט פול בלונדון יושבים שלושה צעירים ומדברים על לשנות את העולם. בחוץ - רעש של גנרטור וקור של שבע מעלות. בפנים - שיחות ארוכות על כלכלה ופוליטיקה ומספיק לפטופים כדי לפתוח חנות של אפל. יש משהו קסום בחבורה הזאת, שנשארת לישון כאן כל לילה אף שהחורף האירופי כבר מצוי בשיאו, ומדברת בלהט על חוסר הצדק העולמי: העוני באפריקה, המלחמות בעיראק ובאפגניסטן והמצב במזרח התיכון. הם ידענים ונחושים, אבל גם נאיביים.
אחרי יותר ממאה ימים באוהלים, ההישג האמיתי של המחאה בלונדון הוא שאי אפשר להתעלם ממנה. מול הקתדרלה עדיין מוצבות שורות של אוהלים, כמו גם בכיכר פינסבורי הסמוכה. הם מקיימים סיורים בבנייני החברות הפיננסיות וקרנות הגידור, כאילו שבית המשפט לא החליט לפני שבוע לפנותם, וגם מתכננים להקים מאהלים קטנים בגינות בכל רחבי לונדון. מבחינתם, הדבר החשוב ביותר הוא שבמדינה עם פוליטיקה שמרנית כמו בריטניה, הם הצליחו לחדור לתודעה הציבורית.
ככל שהחורף נעשה קר יותר, הבינו שהם יותר רציניים. "אנחנו צריכם להראות את הכוונות שלנו כדי ליצור שינוי אמיתי", אומר דן אשמן. "עצם העובדה שנשארנו פה, גרמה לכך שחדרנו למיינסטרים". אשמן (27), מהדוברים הרהוטים ביותר של המחאה, משתתף כאחד הצדדים במאבק המשפטי שהיא מנהלת נגד התאגיד של לונדון, הרשות המקומית שהמאהלים נמצאים בשטחה ומשמשת גם ארגון לובינג של המגזר הפיננסי.
כדי להבין כמה חוששים בסיטי של לונדון מתנועת המחאה, מספיק לבקר בכיכר הבורסה. הכיכר, הסמוכה לקתדרלה, נחסמה במשך שבועות על ידי שוטרים ואנשי אבטחה. היום היא יעד מבוצר: במרכזה מוצבת ספירלה של גדרות ברזל שלא מאפשרת דריכה, בצירוף שלטים המזהירים את העוברים ושבים כי מדובר בשטח פרטי. אנשי אבטחה שומרים על הכיכר מכל צדדיה.
הפוליטיקה הבריטית התייחסה למחאה, אבל לא השתנתה כתוצאה ממנה. יו"ר האופוזיציה אד מיליבנד כבר אמר שמדובר באיתות אזהרה שאסור להתעלם ממנו. ראש עיירית לונדון בוריס ג'ונסון השתמש בכינויים יצירתיים במיוחד כמו "היפים נואפים" שעסוקים ב"הפגנה מטמטמתנגד הקפיטליזם". אם לא יתקבל הערעור של אנשי תנועת המחאה, בקרוב ייעלמו האוהלים מהרחבה של קתדרלת סנט פול. גם אם זה יקרה, השפעתם תורגש עוד זמן רב. לפנות מאהל זה פשוט, לפנות רעיון קשה יותר.
הודו: מעמד הביניים רק החל להתעורר בהפגנות הקיץ
בשנה עמוסה במחאות גלובליות מכל הסוגים והמינים, מעטות הן אלו שזכו לתמיכה רבה כמו זו שקיבלה תנועת המחאה ההודית נגד השחיתות במדינה. הממשלה ההודית נלחצה מאוד מגל ההפגנות שהוציא מיליונים מבני מעמד הביניים ההודי לרחובות - בעיקר בחודש אוגוסט - כדי להביע תמיכה באקטיביסט הכריזמטי אנה הזארה, שפצח בסדרה של שביתות רעב במחאה על השחיתות ונעצר על ידי המשטרה. באחת ההפגנות נרשמו לא פחות מ־1,300 עצורים.
במשך שנים ריחפה מעל הפוליטיקה ההודית השאלה מה יוכל, אם בכלל, לעורר את מעמד הביניים. למרות כוח הקנייה הגדל שלו, מעמד זה התקשה מאוד לתרגם את יכולותיו לכוח פוליטי שיועיל לו. בדמוקרטיה ענקית שבה ההמונים מאזורי הספר עדיין שולטים בתוצאות הבחירות והטייקונים קרובים לצלחתם של הפוליטיקאים, זה הפך למשימה בלתי אפשרית כמעט. כך קרה שאנשי מעמד הביניים ההודי תוארו לרוב כאדישים כלפי הפוליטיקה, החיים במתחמים סגורים בערים הגדולות, ומנסים לצמצם עד כמה שניתן את המגע עם המדינה ומוסדותיה.
במשך חודשים רבים התקשורת ההודית עסקה במפגינים באופן אינטנסיבי. אולם בדומה לתנועות רבות שנבנו על תסכול ציבורי, גם בהודו התקשו לשמור על המומנטום שצברה "תנועת הזארה", ברגע שהזעם הציבורי הוחלף ברשימת המלצות. ההפגנות הצטמצמו והלכו, ושביתת הרעב האחרונה של הזארה ל־2011 הוציאה רק אלפים בודדים לרחובות.
הקשיים של התנועה רק מדגישים עד כמה קשה לחסל את השחיתות בהודו. למרות דעיכתה היחסית, תנועת הזארה היא אולי עדות לכך שהודו קרובה מתמיד לשינוי. הזעזוע שספג הדרג הפוליטי ממראה ההמונים ברחובות סיפק לו הצצה חשובה למה שיוכל לקרות במדינה, אם ההתעוררות הפוליטית של מעמד הביניים תתעצם ותלך בעתיד.
רוסיה: 15 שנות אדישות ציבורית כנראה הגיעו לסיום
גל ההפגנות ששטף את רוסיה בדצמבר האחרון בשל החשד לזיופים בבחירות לפרלמנט, שבר 15 שנות אדישות ציבורית רוסית. אלפים ברחבי מדינת הענק הבינו כי כל קשר בין הצבעתם לייצוג בפרלמנט מקרי בהחלט - והחליטו לצאת לרחובות.
בדומה ליתר המחאות שהתקיימו ב־2011 ברחבי העולם בשנה החולפת, מי שיצאו לרחובות הקרים במחאה על התנהלות המשטר במוסקבה לא היו נציגי קבוצות קיצוניות - אלא אנשי מעמד הביניים. הם אמנם לא עשו זאת במספרים גבוהים כמו במדינות המערב, אבל נוכחותם ברחובות היתה משכנעת מספיק כדי להבהיר שהזיוף בבחירות חייב להיות האחרון. מבחינת המוחים, יותר לא יעברו ברוסיה בשתיקה על גניבת קולות ועל ביסוס משטר אוטוריטרי במסווה של דמוקרטיה.
לראשונה זה שנים הביקורת כלפי המשטר לא הושמעה בחצי פה בשיחה בין חברים, אלא כתופעה רחבה המשותפת למיליוני רוסים. זה מה שהעניק עוצמה גדולה לתנועת המחאה. בפעם הראשונה מאז נפילת ברית המועצות, אנשים הבינו שהרבה מהנעשה במדינה תלוי בהם, ושיש להם יכולת להתאגד ולהוביל לשינויים. הבחירות החוזרות שדרשו אמנם לא התקיימו, אך במסדרונות השלטון כבר הבטיחו רפורמות בתחום הפוליטי.
רק העתיד יגלה האם מעמד הביניים הרוסי אמר את מילתו האחרונה.
בכתיבה השתתפו: שאול אמסטרדמסקי, מיכל פופובסקי, אולגה ויניאר ויואב בורנשטיין (לונדון)
