גובי החובות: הבריונים החדשים של כלכלת המשבר בארה"ב

הצמיחה הכלכלית של תחילת המילניום, שהתאפיינה במגמות נרחבות של צריכת יתר, ולאחריה המשבר הכלכלי של 2008, מתבררים כתור הזהב של גובי החובות בארה"ב. אלה נכנסים לתמונה אחרי שהחברות הגדולות - ובהן בנקים וחברות סלולר - כשלו בגביית המגיע להן, ועושות זאת לא בהכרח בנעימים.

אף כי חברות האשראי לבדן גבו יותר מ־100 מיליארד דולר ב־2010, לא כולל חובות ישירים לבתי חולים, חברות סלולר והלוואות רכב, שיעורי הגבייה נמצאים בירידה מתמדת מאז 2008. על פי אחת ההערכות בתעשייה, בעוד שבעבר הצליחו גובי החובות להחזיר 30 סנט עבור כל דולר של חוב, כיום היחס עומד על 20 סנט לדולר.

בשל ירידת שולי הרווח, התרחב הנוהג של גבייה באמצעים לא מקובלים. אין זה מפתיע, אם כך, כי היקף התלונות שזורמות לוועדת המסחר הפדרלית על גובי החובות גבוה יותר מאשר לגבי כל תעשייה אחרת. בתחילת 2011 דיווחה הסוכנות כי היקף התלונות שילש את עצמו מאז 2002. יותר מ־50 אלף בני אדם הגישו ב־2010 תלונות לוועדה בגין הטרדה חמורה, זינוק של 25% לעומת 2009.

בנוסף הוגשו 18 אלף תלונות שבהן מואשם הגובה בשימוש בשפה גסה ומעליבה, עלייה של 22% לעומת שנה קודם לכן. ב־2010 התלוננו 4,000 צרכנים על יחס אלים מצד הגובה - זינוק של 66% לעומת 2009. "להערכתי, זהו רק קצה הקרחון", אומר עו"ד סרגיי למברג מקונטיקט, המייצג בעלי חוב שמתלוננים על יחס מחפיר מצד סוכנויות הגבייה.

מוכרים חובות רעילים

המצב צפוי להמשיך להסתבך עבור הצרכנים, בעקבות הולדתו של זן חדש של גובים המכונה רוכשי חובות. כיום, רק אחוז קטן מגובי החובות עובדים למעשה עבור העסק המקורי אשר לו חייבים כסף, בעיקר משום שבשלב מסוים נמאס לבית החולים או לחברת הסלולר לשלוח בקשות לתשלום בדואר. במקרה של הבנקים, פרק הזמן שבו הם רשאים לרדוף אחרי לקוחות שצברו חובות בכרטיסי אשראי מוגבל בדרך כלל לחצי שנה. לאחר מכן עליהם להגדיר את החוב כהפסד בספרי המאזנים. משום כך, במוקדם או במאוחר, המלווה ימכור את החוב הרעיל לגובה מקצועי במחיר של 2 סנט או אפילו 10 סנט לכל דולר.

ההבדל המהותי בין רוכשי החובות לבין סוכנויות הגבייה שנשכרות על ידי הבנקים ובתי החולים הוא שהסוכנויות הן לא הבעלים של החוב שאותו הן גובות. הסוכנויות עובדות על בסיס עמלה שנעה על פי רוב בין 25 ל־50 סנט על כל דולר שהן מצליחות לגבות (ככל שהחוב ישן יותר, כך גדלה העמלה). לעומת זאת, רוכשי החובות מעורבים באופן פעיל בתהליך: רוכש שמשלם, לדוגמה, 50 אלף דולר עבור תיק חובות בשווי מיליון דולר של כרטיסי אשראי, מסתכן בהפסד כלכלי אם לא יצליח להשיב פי שניים מסכום הרכישה.

כאשר רוכש החובות לא מצליח לגבות כסף, קרוב לוודאי שהוא ימכור את התיק למישהו אחר. למעשה, חובות נרכשים ונמכרים בקצב כה מהיר, עד כי גובי החובות כבר יצרו מינוח מיוחד לתיאור גילם. "שלישוני", למשל, הוא המונח של העוסקים בתחום לתיק שנרכש על ידי שלושה גורמים, בעוד שחוב "מרובע" כבר נמכר ארבע פעמים. וקיים, כמובן, גם חוב "זומבי" - כלומר, הוא כל כך ישן עד כי נראה שיחיה לנצח.

"שומעים כל הזמן סיפורים מסוג זה על אנשים שמקבלים שיחת טלפון בנוגע לחוב בן חמש או עשר שנים", סיפרה ל"ניוזוויק" מישל דאן, גובה חובות ותיקה, שאף פרסמה סדרת ספרי הדרכה למי שמעוניינים להשתלב בתחום.

בתחילת עידן רכישת החובות דובר על עסק כדאי למדי. רוכשת החובות קירסטן אנדרוז, לדוגמה, סיפרה ל"ניוזוויק" כי בשלהי שנות השמונים נהגה לרכוש חובות כרטיסי אשראי בגובה מיליון דולר מבנק אוף אמריקה, בסכום של אלף דולר בלבד. אנדרוז הצליחה אז לרשום רווח נקי של 800 אלף דולר מתיק כזה. עזרא צוקר, חלוץ נוסף בתחום, סיפר כי שילם 50 אלף דולר עבור תיק החובות הראשון שלו, ובסופו של דבר הצליח לגבות 200 אלף דולר בתקופה של 16 חודשים בלבד. אין זה מפתיע, אם כך, כי משקיעים פרטיים וקרנות גידור עמדו בתור כדי לעשות עמו עסקים. כאשר נכנס לתחום ב־2003 היו ברשותו הוא עצמו והמחשב שלו. כיום, חברת הגבייה שלו, ביטאץ' קפיטל, מחזיקה משרדים ברחבי ארה"ב ואחד גם בירושלים, ומעסיקה כ־150 עובדים.

עם זאת, בחלוף השנים, בנקים וחברות אחרות הצליחו לתמחר טוב יותר את חובותיהם ונגסו ברווחים של רוכשים כמו צוקר. התחרות גם נעשתה צפופה יותר, וכיום פועלות בארה"ב 2,000 חברות לרכישת חובות - חלקן אפילו ציבוריות - שבשורותיהן מועסקים יותר מאלף עובדים.

"תאיימו במידת הצורך"

הצמיחה בהיקפי התעשייה מלווה, כאמור, גם בזינוק בדיווחים על הטרדות ואלימות מצד גובי החובות. אף כי דיוויד פריס, שבבעלותו סוכנות לרכישת חובות, טוען כי הנושא נופח על ידי התקשורת, רבים בתעשייה מאמינים שאכן מדובר במגפה. לדברי אלכסיס מור מקליפורניה, גובת חובות לשעבר, רבים מעדיפים לעבור על החוק כדי להשיג את הכספים. "המפקחים נהגו לומר לגובים: 'איימו עליהם במידת הצורך, העיקר שתאספו את הכסף המחורבן", משחזרת אלכסיס חוויות מעבודתה. "בכל יום התבקשתי מחדש להפר את החוק", ציינה.

היא נזקקה לעבודה והעדיפה את האופציה הזו מאשר להתגורר ברחוב, לדבריה. היא זוכרת בבירור את יומה הראשון כגובת חובות: אחד ממנהלי העבודה הגיש לה מחברת ספירלה ובה דוגמאות למשפטים שיש לומר לחייבים. אחרי שיחת עידוד קצרה לגבי מכסות יומיות, "הם זרקו אותי למים", סיפרה.

60 איש ישבו דחוסים במשרד קטן בסקרמנטו בקליפורניה, כל אחד בתא משלו, מצויד בטלפון. מפקח עבודה השגיח שהגובים לא מפרים את התקנות, וליתר דיוק, לפעמים דאג שיעשו בדיוק כך. לדבריה, ההוראות היו להתקשר לחייבים ללא הרף ואף ליצור קשר עם שכנים או עם קרובי משפחה כדי לגייס אותם למטרה. זאת אף שהחוק הפדרלי אוסר במפורש על גובה חוב ליידע צד שלישי בנושא.

בעיה נוספת בתחום הגבייה היא הרישום המרושל: לעתים קרובות, גובי החובות לא יודעים מהו החוב עצמו וכמה חייבים עוד בריבית ובקנסות. בכל פעם שהחוב עובר לידיים חדשות, הרישום נעשה אף פחות מהימן. מור, למשל, היתה אחראית על גביית חובות של תושבי קליפורניה, שבה חוקי צרכנות נוקשים מגנים על הציבור מפני הטרדות. למרות זאת, אם מישהו העז לטרוק את הטלפון, "קיבלתי הוראה לטלפן מיד בחזרה ולהמשיך לטלפן עד שידברו איתי", סיפרה.

"הם מנסים לשבור אותך"

דיוויד מולינס מבולטימור, טכנאי כבלים בחברת קומקאסט, הוא דוגמה מייצגת לבעיות שפשטו בתעשייה המתפתחת. הסיוט של מולינס החל כאשר חטיבת המימון של ג'נרל אלקטריק טענה בטעות כי הוא חייב לה סכום של 1,300 דולר עבור שטיח שרכש עם אשתו ב־2004. ברשותו של מולינס מכתב מחברת השטיחים עצמה שמצהירה כי נעשתה טעות בגבייה, וכן מכתב ממשרד התובע הכללי של מרילנד שמודה אף הוא בטעות. אולם גובי החובות אינם מתייחסים למכתבים אלו, והם מוסיפים להטריד את מולינס על חוב דמיוני. "הם מתקשרים אלינו הביתה כל הזמן", הוא מספר. "הם מתקשרים לטלפון הסלולרי שלי ושל אשתי ללא הרף". לדבריו, גובי החובות מזכירים בריונים בחצר בית הספר. "הם מנסים לשבור אותך, כך שבסוף תיתן להם משהו רק כדי להיפטר מהם", סיכם.

מור מתארת כי במקרים של בעלי חוב שהיגרו מאמריקה הלטינית, הגובים היו מאיימים עליהם בגירוש. "יש לא מעט עבריינים שעובדים בתחום זה, ובהם גם אלכוהוליסטים ונרקומנים", הדגישה. "בעיקרון, מספיק שיהיה לכם מספר ביטוח לאומי ושתדעו לחתום את השם שלכם כדי להתקבל לעבודה".