למה בעצם מתחילים לעבוד כל יום בשעה תשע?
ולמה צריך לתת התראה של שבועיים לפני שמתפטרים? עולם התעסוקה יצר שפע של מוסכמות, שאין מאחוריהן תמיד רציונל מובהק. הנה כמה הסברים לכך
יש לא מעט מוסכמות במקומות עבודה שעובדים מקבלים על עצמם בלי לשאול שאלות: למה בעצם יום העבודה המסורתי מתחיל ב-9? מי החליט ש-14 יום בשנה זו כמות ימי החופש הנכונה? למה עובדים צריכים לתת התראה של שבועיים לפני שמתפטרים? למה כל מה שקשור למקום העבודה כל כך מסודר וקבוע? מתברר כי רוב העובדים מקבלים את הסטטוס קוו הזה, ולא מעוניינים לעשות דברים בצורה שונה מהנהוג מאז ומתמיד.
עם זאת, לא מעט אנשים מאתגרים את המסורות הנהוגות במקום העבודה, וכתוצאה מכך משנים באופן מהותי את מבנה העבודה - אך גם גורמים להרבה בעיות עם עובדים אחרים ממעמדות ודורות שונים.
מסתבר שלרוב ה"הנחיות" הללו אין תכלית אמיתית והצדקה לכך שהן כה מקובלות. שום מחקר לא הוכיח שאנשים הופכים לעובדים יעילים יותר אם הם מתחילים לעבוד בשעה 9 ולא בשעה 10. אף מחקר גם לא תומך ברעיון שדווקא שבועיים הם פרק הזמן הנכון למתן התראה לפני פיטורים.
יתרה מכך, באחרונה גוברים הקולות הטוענים שמבנה העבודה הנוכחי מפלה לרעה נשים. כמובן שאין זה אומר שמתנהלת קנוניה סקסיסטית סודית שמטרתה לפגוע ביכולתן של נשים למצות את הפוטנציאל התעסוקתי שלהן. האמת היא שהמודל התאגידי כולו פשוט נבנה בלי התחשבות כלשהי בנשים מפני שבתקופה שבה הוא גובש הן לא היו חלק מכוח העבודה.
כל התרבות התאגידית - מתהליכי החלטת ההחלטות ועד לזמן המוקצב להפסקת צהריים - מעוצבת בצורה שנועדה למקסם את תפוקת העובד הזכר. כך למשל, מחקרים מוכיחים כי גברים עובדים באופן יעיל יותר בסביבה רוטינית ומובנית. כתוצאה מכך גובש יום העבודה המורכב משמונה שעות עם זמני הפסקות קבועים ומוקצבים.
כאשר נשים החלו להצטרף למעגל העבודה באמצע המאה ה-20, הן אולצו להתאים את עצמן למודל הזה במקום לתרום לבנייתו של מודל חדש. כתוצאה מכך, צרכיהן, העדפותיהן וכוחן של הנשים מעולם לא קיבלו מקום במעגל העבודה התאגידי, וככל הנראה זו הסיבה לכך שנשים רבות אינן מרוצות מחייהן המקצועיים.
הן כמו ריבועים המנסים לדחוס את עצמם לתוך עיגול. הן שואפות למטרות אחרות - מערכות יחסים מעל לסטטוס; הן מתקשרות באופן שונה - בשיתוף פעולה יותר מאשר בהיררכיה; והן משגשגות בסביבות עבודה שונות - באוויר הפתוח יותר מאשר בתאים מבודדים.
מן ההיגיון כי מקומות עבודה ישלבו את העדפותיהן של נשים במבנה העבודה על מנת למקסם את התוצרת שלהן. הסיבה לכך שהדבר עדיין לא קרה באופן רחב מדגימה עד כמה מסובך נושא השוני בין המגדרים במקום העבודה. גברים ונשים כאחד סולדים מהצורך להכיר בכך שישנם הבדלים בין המינים, בין אם מדובר בהבדלים טובים או רעים. יתרה מכך, נשים מהדור הישן מרגישות עוד יותר מאוימות מהרעיונות הללו מאשר גברים – ונלחמות בעוז בכל ניסיון להביא לשינוי במבנה. אותן נשים נלחמו כל כך קשה על מנת להשיג שוויון במקום העבודה שהן פשוט לא יכולות להודות כעת שישנם הבדלים בין המגדרים.
אך כעת, כאשר יותר ויותר נשים דורשות לשנות את ההנחות המיושנות, גם מספר מכובד של תאגידים מתחילים להתחשב באותם הבדלים. הפופולאריות הגוברת של משרדי אופן-ספייס ושעות עבודה גמישות הן רק שתי דוגמאות לכך. למרבה האירוניה, מה שאותן נשים מצפות ממקום העבודה האידיאלי הוא אותו הדבר שנשים מחפשות באופן כללי: שעות עבודה גמישות, תרבות המכבדת איזון בין חיי הפנאי לעבודה, והערכת איכות העבודה לפי תוצאות ולא לפי מספר השעות שמבלים במשרד. איכשהו, נדמה כי גם גברים לא יתנגדו לבקשות הללו.
