יומן וול סטריט: הפנים של המחאה

נח פישר (34) בולט במיוחד בנוכחותו בין ההמונים שמרכיבים את המחאה החברתית־כלכלית בוול סטריט. הסיבה לכך פשוטה: פישר, מתולתל ומזוקן בדרך כלל, נוטה להתהלך פה כשאת פניו מסתיר מטבע כסף ענק.

פישר, אמן ומרצה, אימץ לעצמו את מסכת המטבע הרבה לפני שהתחילה המחאה. במהלך הקיץ הגיע פישר מחופש כך לוול סטריט כחלק מהמיצג "סאמר אוף צ'יינג'", שבמהלכו הוא ואמנים נוספים חילקו אלפי מטבעות לשם "הפצה מחדש של ההון".

מהיום שבו נוסדה תנועת "כיבוש וול סטריט" הפך פישר את המחאה לאמנות שלו. הוא פעיל בעיקר בקבוצת התרבות והאמנות ובקבוצת ה־Outreach - שמתמקדת בהרחבת המחאה אל מעבר לוול סטריט, למשל אל הסאבוויי, לשם מגיעים הפעילים, משוחחים עם הנוסעים על עקרונות התנועה, ומחלקים להם גיליונות של עיתון המחאה, "אוקיופיי וול סטריט ג'ורנל".

נח פישר כשמטבע ענק מסתיר את פרצופוצילום: טלי שמיר

אבל הבייבי שלו הוא תת־התנועה שיזם: "כיבוש המוזיאונים", שמבקשת לעורר דיון על שלטון הכסף בעולם האמנות.

ביום חמישי האחרון, למשל, הוא התנחל מול המוזיאון לאמנות מודרנית (המומה). אל מול מבקרים פעורי פה קיים עם פעילים "עצרת כללית" דמוקרטית. כל מי שרצה הוזמן לשטוח את המניפסט שלו על עולם האמנות, כשהוא מוגבר על ידי "מיקרופון האנשים" (מקהלה שחוזרת על כל משפט של הדובר - שיטה שהומצאה אחרי שהמשטרה אסרה על המוחים להשתמש באמצעי הגברה). "המוזיאון הוא המקום שבו נמצאת המוזה. המוזה מעוררת בנו השראה, אבל היא נעולה במוזיאון, שנשלט על ידי ה־1%", קרא פישר. "אנחנו צריכים לפתוח את השערים ולשחרר את היצירתיות". מהמוזיאון עברו הפעילים לסות'ביס, כדי להביע סולידריות עם איגוד "ארט הנדלרס" (סבלי ותולי האמנות) - שבית המכירות הענק החליט לאחרונה לקצץ בתנאיהם.

***

"המטרה היא לשאול איפה המקום של הצדק הכלכלי בעולם האמנות", אומר פישר ל"כלכליסט", "המוזיאונים נשלטים על ידי העשירים ביותר. הסטנדרט לעבודה הפך לנצלני ומתבסס על הרבה מתמחים שלא מקבלים תשלום. המטרה היא לעורר את הדיון. אנחנו לא פה כדי לשאת ולתת עם אף אחד".

למה?

"זה משהו שלמדתי עליו מ'כיבוש וול סטריט'. כי הצעד הראשון הוא ליצור מרחב שבו אפשר לנהל שיחה אמיתית על כסף וכוח כלכלי. זה מקום שמאוד קשה להגיע אליו. משום כך אתה זקוק לתמיכה של תנועה".

ואחר כך?

"עולם האמנות התבסס במשך שנים על כסף. אני מקווה שזה ישתנה. זה יהיה נהדר גם עבור האמנות עצמה".

בגדול, לאן אתה מקווה שהתנועה הולכת?

"אני מקווה שהתנועה פשוט תמשיך לגדול. כרגע אני רואה אותה כתנועה של תודעה - לראשונה זה הרבה מאוד זמן אנחנו שואלים באמריקה שאלות על צדק כלכלי. אני מקווה שזה ימשיך להתפשט, יישאר חלק מהתרבות ולא יהפוך לשיגעון של עונה אחת".