$
שווקי חו"ל

"היינו אנשים די נוראיים שעשו דברים די נוראיים. אבל אין לי חרטות"

תיאום מחירים, הונאת לקוחות, סקסיזם, סמים, הוללות ובונוסים מעל הכל. ג'ון לפבר חושף ברב־מכר סנסציוני את מאחורי הקלעים של עולם הבנקאות הבינלאומי. המבקרים משוכנעים שמדובר בתפוח רקוב ובודד, אבל בראיון ל"כלכליסט" לפבר מתעקש: "זה קיים בכל בנקי ההשקעות, גם היום"

המסקנה המתבקשת מ"ישר לגיהינום", ספרו רב־המכר של ג'ון לפבר על חוויותיו כבנקאי השקעות בינלאומי, היא שהבנקאים האלה עושים סקס, סמים, רוקנרול וכסף גדול. לפבר מאשר את המסקנה, אבל מבקש להרחיב. "זה נכון, אבל הייתי מוסיף גם ניגודי עניינים, מסחר על בסיס מידע פנים, סקסיזם, גזענות והתנהגות לא אתית, כמו לשים את הבונוס שלך לפני האינטרסים של הלקוח שלך ולשקר לו. אם תארזי את כל הדברים האלה יחד, הייתי אומר שזה קיים בכל בנקי ההשקעות, גם היום. ברור שלא מדויק לומר שכל הבנקאים אוהבים זונות וסמים. והתרבות בניו יורק ובלונדון שונה מאוד מהדברים שחוויתי באסיה. אבל אם מסתכלים על כל החבילה, סטייה חברתית נרחבת ושחיתות מערכתית קיימות גם היום בכל הבנקים".

 

יש כאלה שטוענים שזו הסטייה שלך, לא של כולם.

"הסיפור שלי הוא לא סיפור על בחור אחד, שעבד בבנק אחד, וצבר כמה חוויות בדרך. מה שאני ראיתי היה התנהגות לא נורמטיבית נרחבת, ניגודי עניינים מקצה לקצה, וזה קורה בכל בנק. עבדתי עם בנקאים מצד אחד ועם אנשי מכירות וסוחרים מצד שני, כלומר עם שתי תרבויות שונות בתוך הבנק. הלקוחות שלי היו חברות גדולות ומנפיקי אג"ח מה־Sell Side, וגם מנהלי קרנות גידור ומנהלי נכסים מה־Buy Side. עבדתי בשלוש יבשות שונות, ועשיתי עסקאות עם כל בנק בוול סטריט, אז אין נקודת מבט מקיפה יותר".

 

"היינו אנשים די נוראיים שעשו דברים די נוראיים. יש אנשים צעירים שקראו את הספר והתלהבו מהמנטליות וסגנון החיים שאני מתאר, אבל המטרה שלו לא להאדיר את התרבות הזו אלא לבקר אותה. ומנגד, זה לא סיפור קלישאתי על התגלות או גאולה. אין לי חרטות. זו היתה תקופה נהדרת. אני שמח שאני לא עושה את זה יותר, אבל זה היה כיף גדול".

 

מוסר הוא דבר נזיל

 

הכיף הגדול שג'ון לפבר (LeFevre) מדבר עליו כולל שתיית אלכוהול בעלות אלפי דולרים לערב; קניית מכונית מזרטי בגלל תחרות אגו - וריסוקה; אין ספור מקרים שבהם התעורר ולא ידע איפה הוא, כולל ביתם של השכנים שלו; גירוש ממלון ארבע העונות בהונג קונג שבו התגורר בגלל התנהגות פרועה שכללה הסתובבות במסדרונות כשהוא שיכור ומקלל; פגישות עם לקוחות בחדרי קריוקי, עם שתי זונות לגבר, בקבוקי וויסקי וערימת קוקאין; בזבוז הבונוס השנתי שלו בחופשה אחת בסן טרופז; ומשרתת אישית שאותה לימד להניח את שקיות הקוקאין שמצאה בכיסיו לצד מיטתו.

 

אבל ההתנהגות הפרועה של לפבר לא התמצתה בהוללות בשעות הפנאי. גם במשרד בבנק לא היו גבולות. הוא ועמיתיו בדסק חיתום האג"ח, הוא טוען בספר שלו, שיקרו ללקוחות באופן קבוע; תזמנו הנפקות לפי הבונוסים שלהם, לא לפי טובת הלקוח; תיאמו עם המתחרים את גובה העמלות (ואחר כך דפקו אותם בלי להסס); התעלמו מהחומות הסיניות שאמורות להיות בבנק השקעות ונתנו הקצאה יפה מהנפקה לקרן גידור שראשי הבנק מושקעים בה. על חלק מהתעלולים הסקסיסטיים שלהם, שמתוארים בספר, לא נעים לכתוב בעיתון.

 

הנורמות המוזרות האלו היו שם כבר בימים הראשונים של לפבר בוול סטריט, ב־2001, כאשר ישר מהקולג' עבר להכשרה האכזרית של סלומון ברדרס (לימים סיטיגרופ), שבה 25 אלף מועמדים התחרו על 350 משרות. הוא עבד תקופה קצרה בניו יורק ובלונדון, ומ־2004 ועד 2010 עבד בסיטי בהונג קונג.

 

בסוף ליל שכרות בקיץ 2011, מעט לפני שעזב את הונג קונג, וכשעבד בקרן פרייבט אקוויטי, הוא הקים את חשבון הטוויטר האנונימי GSElevator: "דברים שנאמרים במעליות של גולדמן זאקס לא נשארים במעליות של גולדמן זאקס", בפרפראזה על דברים אסורים שנעשים בלאס וגאס. באותו בוקר הוא קרא על חשבון טוויטר דומה שתיעד את השיחות המגוחכות במעליות של בניין קונדה נאסט. "אם אנשים מתעניינים בבנאליות כזו, מה הם יחשבו אם הם יידעו מה בנקאים אומרים או עושים?", הוא חשב לעצמו.

ג'ון לפבר: "עבדתי בשלוש יבשות ועשיתי עסקאות עם כל הבנקים. יש שחיתות מערכתית בכולם" ג'ון לפבר: "עבדתי בשלוש יבשות ועשיתי עסקאות עם כל הבנקים. יש שחיתות מערכתית בכולם" איור: דניאל גולדפרב

 

חשבון הטוויטר האנונימי היה להיט מיומו הראשון, והיום יש לו 734 אלף עוקבים, שמתמוגגים מציוצים כמו "מישהי שאלה אותי מה אעשה עם 10 מיליון דולר. אמרתי לה שאתהה איפה שאר הכסף שלי"; "אם באמת היתה תקרת זכוכית, היינו נותנים לכל הנשים לעבוד מעלינו"; "א': היתה רעידת אדמה עכשיו? ב': לא, הפלתי את הארנק שלי"; או "טוחן האשפה שלי אוכל יותר טוב מ־99% מהאנשים בעולם". הדברים האלה לא נאמרו בהכרח במעלית של גולדמן זאקס. לפבר בחר בשמו של גולדמן בגלל תדמיתו של הבנק, בשנים שאחרי המשבר הפיננסי, כאויב הציבור מספר אחת.

 

בסוף 2011 עזב לפבר את הונג קונג, אחרי שגילה שיש דבר כזה יותר מדי כיף. כיום הוא מתגורר בטקסס, שבה גדל, ומגדל עם אשתו טריין את טריסטן בן השנתיים ואייברי בת השנה. ביולי 2015 הוא הוציא את הספר שמסכם בלשון חופשית ונטולת מעצורים את הסיפורים שמאחורי הציוצים הפרובוקטיביים האלה ואת עשר השנים שלו בוול סטריט.

 

הספר שנקרא "Straight to Hell - סיפורים אמיתיים על סטייה, הוללות ועסקאות של מיליארדי דולרים", מספק לגמרי את ההבטחה שבשמו שוב ושוב, והוא נכנס לרשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", נבחר לאחד מספרי החודש של אמזון, ולרשימת קריאת החובה של המגזין "טיים". ערב פרסומו נחשף לפבר ככותב חשבון הטוויטר האנונימי, איבד את החוזה שלו מול הוצאת סיימון אנד שוסטר, ונחת בהוצאת אטלנטיק. השבוע הודיעו אולפני פרמאונט שיפיקו סרט המתבסס על ספרו של לפבר.

 

הביקורות על ספרו של לפבר נחלקו בין אלה שמצאו בו אוטוביוגרפיה אותנטית ומשעשעת של אדם שמכיר את המערכת הפיננסית מבפנים לבין אלה שטענו שמדובר באדם ששייך למיעוט הסוציופתי של וול סטריט, וביכו את העובדה שהספר שלו רק ימשוך לבנקאות עוד אנשים כמוהו. אבל גם מי שהסתייג מהסגנון של הספר ושל האיש, חייב היה להודות שהגילויים שלו על המתרחש מאחורי הקלעים של הבנקים באסיה הם לא פחות מפוקחי עיניים.

 

לפי הספר כולכם אימצתם את אותה התנהגות שערורייתית. זה אומר שוול סטריט מושכת טיפוס מסוים או שהיא הופכת אותך לכזה?

"זו שאלה טובה שניסיתי לשאול את עצמי בכנות: האם תמיד הייתי שובר חוקים, אנוכי ואגרסיבי, או שהעבודה שלי הפכה אותי לאדם כזה? הגעתי למסקנה שזה שילוב של הדברים. וול סטריט בהחלט מושכת אישיות מסוימת, ואז היא שוברת אותה ובונה אותה מחדש, כך שהתנהגויות מסוימות מקבלות חיזוקים ועידודים. וכדי להצליח אתה צריך לאמץ את התרבות הזו, שמתעלמת מהגינות אנושית, ושהמוסריות והחוקים בה נזילים. הבנקאי הטיפוסי חושב לגבי כל דבר בחיים - העבודה שלו, הנישואים שלו, שולחן במסעדה - 'אני טוב יותר מכולם, אני חכם יותר מכולם, אני יודע מה אני רוצה ואני אשיג את זה'. התרבות הזו הפכה אותי לגרסה הרבה יותר גרועה של עצמי. כשאשתי קראה את הספר, היא אמרה שהיא לא מכירה את האדם שהיא קוראת עליו, והמסקנה שלה היתה שהרבה מהסיפורים האלה נובעים מהשפעת הסביבה, הם לא משקפים אותי כאדם".

 

החומה הסינית הנעלמת

 

"עשינו הכל כדי להשיג עסקה ולנצח, והמטרה הצדיקה את האמצעים", אומר לפבר. "במשרד היו דלתות זכוכית שהיו אמורות להיות ההתגלמות הפיזית של החומה הסינית" - זאת שאמורה להפריד בין הסוחרים בבנק לבין המחלקה שלו, שעסקה בהנפקת ניירות ערך. "יכולנו לראות את הסוחרים בצד השני והם יכלו לראות אותנו, אבל היתה הפרדה. כל השיחות הלא פורמליות והמידע הלא פומבי היו אמורים להיות בצד שלנו, וכל המסחר והמכירות הגלויים היו אמורים להיות בצד שלהם, אבל היינו מנהלים הרבה שיחות לא רשמיות".

 

קנייה, מכירה, בפועל הכל עבר דרכך. תיאמת הכל.

"כן, אני ישבתי במרכז של כל עסקה, ואם לא הייתי נותן לדסק המסחר שלנו התראה, הם היו צורחים עליי. ניגוד העניינים היה מובנה וכמעט בלתי אפשרי לתיקון. ככה השוק עובד, והוא די מושחת".

 

כשלפבר התמודד על חיתום עסקאות אג"ח בשוק, הוא היה מתקשר ללקוחות הבנק ובודק איזו ריבית הם מוכנים לשלם על האג"ח שהוא מקווה להנפיק. "כדי לתת ללקוח את ההצעה האמינה והטובה ביותר, אמרנו למשקיע מי המנפיק לעתיד. איזו חומה סינית?", הוא כותב. בפרזנטציה אצל הלקוח, לא פעם "דפקתי על השולחן ואמרתי, 'תבחר בנו. אנחנו בקשר עם משקיעים עם תיאבון בדיוק לשם שלכם ולגודל שלכם'. זה היה ניסיון לגרום ללקוח להבין שיש לנו מידע". כשאנשים בבנק רצו לעשות רושם על הלקוחות, הם היו מארגנים להם הקצאה בהנפקה שלפבר הוביל. באחת העסקאות, הוא טוען, אחד מבכירי הבנק בניו יורק ביקש שיטפל היטב בקרן גידור חדשה שההנהלה הבכירה של סיטי השקיעה בה.

 

עוד אמת עצובה שלפבר חושף היא התיאום בין הבנקים. כשלקוח נוכח שהוא מקבל המלצות דומות להנפקת אג"ח מכמה בנקים, הוא נטה לבחור את כולם יחד כחתמים. לכן, חתם מבנק אחד היה יוצר לעתים קשר עם חתם מבנק אחר, מבקש שיכניס אותו לעסקה שלו בסינגפור, ובתמורה הציע להכניס את העמית לעסקה בקוריאה. במקום תחרות, מבנה העסקה והעמלות נתפרו מראש.

 

"למעשה", כותב לפבר, "היתה פגישת אוף דה רקורד במלון בהונג קונג לפני כמה שנים בהשתתפות מנהלי הסינדיקציה הבכירים ביותר באסיה, בחברות הגדולות ביותר, כדי לעקור את התופעה של בנקים מתחרים שחותכים את העמלות זה לזה. הייתי שם. כל הבנקאים סיכמו על מחיר מינימום לעמלות וכולנו הבטחנו לא לשבור את ההסכם הזה. כמובן שהפסקת אש כזו לא שורדת זמן רב. אני מעדיף להסביר למתחרה שלי למה התעלמתי מהסכם סודי ולא חוקי מאשר להסביר לבוס שלי למה הייתי כל כך טיפש לחשוב שהמתחרה שלי לא עושה אותו דבר". אם המתחרה התקשר כועס על כך שההסכם לא נשמר, במקום לומר, "מצטער, זה לא חוקי", לפבר היה אומר משהו כמו "מצטער אחי, אני אפצה אותך".

 

  צילום: בלומברג

 

הרבה פעמים בוול סטריט אומרים שאלה עבירות מקומיות, שבהנהלה הבכירה לא ידעו כלום. 

"ההנהלה הבכירה ציפתה שנעשה את זה. לא רק שהם ידעו ועודדו, אם לא היינו מתואמים עם בנקים אחרים היינו מסתבכים בצרות. הבוס שלי היה אומר, 'היי, אנחנו נכנסים לעסקה הזו עם דויטשה בנק, ולפני שנסגור עמלות עם הלקוח, תיכנס לחדר עם דויטשה ותקבעו עמלה מספיק גבוהה'. אז תיאמנו עמלות ותמחור כל הזמן, ואם תזמנתי את זה בין שלושה בנקים והשגתי עמלה גבוהה, הלכתי לבוס שלי ולבוס של הבוס שלי כדי לומר, 'תראו מה השגתי, ואני לא חושב שאתם יודעים כמה זה היה קשה, אז תשמעו מה עשיתי', וקיבלתי על זה קרדיט. הייתי חייב כמעט להשוויץ בדברים הלא אתיים שעשינו".

 

אחד הדברים הלא אתיים שלפבר ועמיתיו עשו היה לנקוט את כל האמצעים כדי "להכניס לקוח להיריון" - ביטוי שמשמעותו להשיג עסקה. הם הגזימו בהבטחות ללקוח, אמרו לו מה שהוא רוצה לשמוע על היקף הגיוס והריבית, וברגע שהלקוח "נכנס להיריון", הם התחילו לסגת לאחור באלגנטיות למספרים הסבירים שהשוק תומך בהם באמת. גם לזה היה שם: "הליכת ירח".

 

הלקוח במקום אחרון

 

למשקיעים עצמם, זה כבר ברור, לפבר לא מעניק ציונים גבוהים מדי. הם בדרך כלל הושפעו מהאווירה סביב האג"ח, לא טרחו לקרוא תשקיפים וכך נפלו לבורות שהבנקאים כרו להם. כך קרה ל"דוכס", מנהל בקרן גידור של 2 מיליארד דולר, שקיבל את הכינוי בגלל התנהלותו האנוכית והפומפוזית, שדרשה יחס מיוחד מצד הבנק. יום אחד הדוכס התקשר ואמר שהוא רוצה להקצות 50 מיליון דולר להנפקת אג"ח בגובה 300 מיליון דולר שערך בנק הודי. מסיבה לא ברורה, הדוכס חשב שזו עסקה חמה (אולי כי אנשי המכירות של סיטי הפיצו את השמועה שיש ביקושי יתר). מנגד, הוא פספס את השמועות על הפסדי הבנק בנגזרים פיננסיים של הלוואות סאב־פריים ואת העובדה שרוב המשקיעים יושבים על הגדר ומחכים לראות מה יקרה.

 

לפבר ידע שכשהדוכס אומר 50 הוא מתכוון 20, כי הלקוח לעולם לא מקבל את כל הקצאת ניירות הערך שביקש. אלא שהשוק היה חלש, לפבר רצה להשלים את ההנפקה והדוכס סגר לו את הפינה החסרה. בשבע בערב, כשאף אחד כבר לא מרוכז בשוק, הוא סגר את הגיוס, ובתוך 15 דקות נמלט מהמשרד ללילה של שכרות קשה.

 

"עמוק בפנים הרגשתי צביטת אשמה, אבל במקביל הרבה מהמשקיעים האלה יכולים להאשים רק את עצמם, את תאוות הבצע והשאננות שלהם", הוא כותב. למחרת בבוקר הדוכס התחנן על חייו, ניסה לבטל את העסקה, לחלוק עם סיטי את הסיכון, אבל לפבר סירב בתוקף. בשבוע הראשון הדוכס הפסיד מיליון דולר, בשבוע השני הוא היה בהפסד של שניים, ובשבוע השלישי הוא פוטר.

 

ג'ון לפבר. "וול סטריט מושכת סוג אישיות מסוים" ג'ון לפבר. "וול סטריט מושכת סוג אישיות מסוים" צילום: amias berman

 

"לקוחות כמו הדוכס לא מבינים שבשוק שורי כולם לכאורה גאונים", אומר לפבר. "הם כל כך תאבי בצע שבמקום לקרוא את התשקיף ולהבין את עסקת האשראי, הם מחליטים לקנות ולעשות 'פליפינג'" - לקנות נכס, לחכות זמן קצר לעליית ערך, ואז למכור. "הם אומרים, 'לעסקה יש ביקושי יתר של פי חמישה, ואני רוצה לקנות ב־10 מיליון דולר, אז אתן פקודה ל־50 כדי שבסוף אקבל 10. אין לי מושג מה אני קונה, אבל בגלל שיש חיתום יתר, מחר אוכל למכור את האג"ח, נניח לדויטשה, ברווח'. כשהם נכוו והפסידו כסף, לא היה אכפת לנו מהם, והדוכס זו דוגמה מושלמת".

 

גם בלקוחות שרצו להנפיק אג"ח הבנקאים נהגו להשתעשע. כשלקוח שאל אם תנאי השוק טובים עכשיו וכדאי להנפיק או שיהיו יותר טובים בחודש ינואר, הדבר היחיד שלפבר בדק היה אם הוא עמד ביעדים שלו לשנה ואם הבונוס האישי שלו כבר נקבע. אין היגיון בלהביא עסקה טובה לשוק אחרי שהבונוסים כבר נסגרו, ולהחזיק עסקה כזו בצנרת לתחילת השנה זה נהדר. ולכן, אם התשובה לשתי השאלות חיובית, הוא אמר ללקוח באמפתיות ש"עדיף לחכות לינואר". אם זו היתה שנה קשה והבונוסים עדיין לא נסגרו, הוא השיב ללקוח באסרטיביות ש"החלון להנפקה אופטימלית הוא עכשיו".

 

דאגתם לבונוסים שלכם, לא ללקוחות.

"זה קרה לעתים כל כך קרובות. אני זוכר שהיתה חברה שגייסה כמה מאות מיליוני דולרים, להחזר חובות ולהשקעות

הוניות, והגיוס היה מאוד חשוב לבריאות שלה. אבל זה היה בסוף נובמבר, אחרי שנה טובה, והבנקאי של הלקוח אמר לי, 'היי, תגיד להם שהשוק מסריח, שיחכו לינואר ואז תהיה להם עסקה הרבה יותר טובה', וזה מה שעשיתי, כי הבונוסים שלנו כבר היו חתומים. אנחנו הובלנו את החברה הזו לחודשיים של תשלום ריביות וסיכונים תפעוליים רק כדי שנוכל להבטיח שנתחיל את השנה החדשה עם בונוסים טובים. כל הזמן נתנו ללקוחות עצות גרועות".

 

אתה לא פוחד מהפללה עצמית? שאחד הלקוחות או המשקיעים יתבע אותך על הפסדים שלו?

"הם לא יתבעו אותי, אבל אני מניח שהם יכולים לתבוע את הבנק. בנקים שומרים תיעוד כמו שיחות טלפון מוקלטות, אימיילים וכו' למשך שבע שנים, זו הדרישה החוקית. אז חיכיתי שהמסמכים האלה יושמדו. אם היית רואה את התמלולים של השיחות שלנו בצ'טים במסופי בלומברג – וואו, היו שם דברים פי עשרה יותר גרועים. כשהיינו משועממים, היינו מספרים שם בדיחות גזעניות, סיפורים על לילה קודם, או מזכירים דברים לחלוטין לא חוקיים. יש כמה תמלולי צ'טים שאני ממש מקווה שהושמדו".

 

יכול להיות שהסיבה להתנהגות שלך היתה אסיה? אתה כותב שמהרגע שנחתת בהונג קונג, שינית את המצפן המוסרי שלך.

"מצד אחד, ככל שהתרחקתי מניו יורק כך הדברים הפכו ליותר פראיים, וזה לא עניין של אסיה אלא מנטליות של השווקים המתעוררים. מצד שני, בכל פעם שבנקאים מניו יורק ולונדון באו אלינו לוועידות או לגיוסים, הם היו הכי סוטים ופראיים, אז זה לא שהתפוחים הרקובים עברו למקומות שבהם הם יכלו לעשות מה שהם רוצים. השאלה היא איך אנשים מתנהגים כשמסירים את האילוצים החברתיים, כמו ב'לב המאפליה' של ג'וזף קונרד: איך יתנהגו האנשים הכי טובים ומשכילים, אם תשים אותם במקום עירום מחוקים ואילוצים חברתיים? האם זה יחשוף נשמה שחורה? לדעתי, זה פחות או יותר מה שחוויתי, ובעוצמות גבוהות בגלל התרבות של וול סטריט".

 

סיטי בחרו שלא להגיב לדברים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x