• תפריט
שוקי חו"ל

המרד השקט בפד

הבנק המרכזי בארה"ב רועש וגועש – שני חברים במועצת הנגידים יצאו נגד הקו של היו"ר ג'נט ילן והצהירו כי אסור להעלות את הריבית בארה"ב השנה, ולאור שבריריות הכלכלה האמריקאית והעולמית יש לחכות ולראות לאן מנשבת רוח האינפלציה

בתחילת שבוע שעבר התייצבה על דוכן הנואמים לאל בריינארד (Lael Brainard), חברת מועצת הנגידים של הבנק המרכזי של ארה"ב (הפדרל ריזרב) ואחת מהאנשים המשפיעים ביותר בכלכלה האמריקאית, והטילה פצצה. בנאום מפורט ומנומק בכנס כלכלי בוושינגטון הסבירה בריינארד שעכשיו פשוט לא הזמן להעלות את הריבית. לא חלף יום ודניאל טרולו (Daniel Tarullo), עמיתה של בריינארד במועצת הנגידים, הצהיר בראיון טלוויזיוני שגם הוא חושב שלא יהיה נכון להעלות ריבית השנה. בשלב הזה הכותרות בעיתונות הכלכלית כבר קיבלו טון דרמטי. כפי שניסח זאת ה"פייננשל טיימס": "מרד שקט מתרחש בפדרל ריזרב".

 

הדרמה נובעת מעובדה פשוטה: כבר חודשים ארוכים שג'נט ילן, יו"ר הפדרל ריזרב, מצהירה בכל הזדמנות אפשרית על רצונה להעלות את הריבית בארה"ב שתקועה סביב האפס כבר שבע שנים, ועל כוונתה לעשות את זה עוד לפני סוף 2015. כך גם מצהיר סגנה סטנלי פישר, לשעבר נגיד בנק ישראל, שמוביל קו אפילו נחרץ יותר מזה של ילן. עכשיו באים שניים מעמיתיהם, ואומרים ההפך בדיוק.

 

העניין הוא שילן ופישר לא מחליטים לבד על שיעור הריבית. מי שקובעים אותו, מדי שישה שבועות, הם חברי "ועדת השווקים הפתוחים" של הפד שבריינארד וטרולו הם שניים מחבריה הקבועים וילן עומדת בראשה (בוועדה מכהנים כרגע עשרה חברים: שישה קבועים, ועוד ארבעה בסבב). ההתבטאויות הפומביות של בריינארד וטרולו עומדות בניגוד מוחלט להצהרות ילן, והן נתפסות כיציאה ישירה נגדה. יתרה מכך, הן מעלות את האפשרות של פילוג בתוך הוועדה, תרחיש שילן, חובבת הקונצנזוס, לא היתה רוצה להגיע אליו. בקיצור, כאב ראש לא קטן.

 

אבל מעבר לפוליטיקות הפנימיות, סימני אי־השקט הגוברים בפדרל ריזרב מעידים על כך שמצבה של הכלכלה העולמית, ולכן אולי גם האמריקאית, אינו כה מזהיר כפי שקיוו קובעי המדיניות, אפילו לפני כמה חודשים. למעשה, מצב הכלכלה אפילו מדאיג אותם. עכשיו, בריינארד אומרת בקול רם את מה שלא מעט כלכלנים טוענים לאחרונה – העלאת ריבית עשויה להתברר כטעות מרה.

 

לאל בריינארד לאל בריינארד צילום: איי פי
ניהול סיכונים: עדיף להיזהר מאשר להצטער

 

בריינארד היא כוכב עולה בוושינגטון, ואף מוזכרת כמועמדת לתפקיד שרת האוצר, אם הילארי קלינטון תגיע אל הבית הלבן בבחירות 2016. בריינארד דווקא נחשבת למקורבת לעמדתה של ילן, ומכאן הרעש שעורר הנאום שלה, שאותו הקדישה להסבר מפורט מדוע מה שהפדרל ריזרב צריך לעשות כרגע הוא לא לשנות שום דבר, אלא פשוט לחכות ולראות.

 

איך בריינארד מגיעה למסקנה הזאת? קודם כל, היא מסתכלת על מצב הכלכלה האמריקאית. נכון, שיעור האבטלה בארה"ב ירד ל־5.1% בלבד, נתון יפה לכל הדעות, שמתקרב למה שנקרא 'תעסוקה מלאה' ואחד מיעדי הפד. מנגד, שיעור האנשים שנפלטו אל מחוץ למעגל העבודה, או שהיו רוצים לעבוד יותר ואינם מצליחים, הוא עדיין גבוה משמעותית ממה שהיה לפני המשבר של 2008 - אפילו אם מחשיבים את הזדקנות האוכלוסייה. לכן יש עוד מקום לשיפור, ובמיוחד כששמים לב לתופעה מטרידה שמוכרת גם מישראל: שיעור האבטלה נמוך, אבל משכורות העובדים פשוט לא עולות.

ומה לגבי האינפלציה – היעד השני שמנחה את הפד? אין כל סכנה שהיא שתצא משליטה. למעשה, זה זמן שהפד לא מצליח להגיע ליעד האינפלציה שהוא אמור להשיג - 2% בשנה - ולא נראה שהוא עתיד להגיע אליו בשנים הקרובות. בין הסיבות לכך מזכירה בריינארד התפתחויות כמו הנפילה במחיר הנפט, או העלייה בשער הדולר שמוזילה את הייבוא לארה"ב. אבל גם אם נטאטא הצדה גורמים אלה, שעשויים להיות זמניים, בריינארד אומרת, לא נראה שיש זינוק באינפלציה. להפך, אם כבר, החשש הוא ששיעור האינפלציה יירד.

 

דניאל טרולו דניאל טרולו צילום: בלומברג

 

חלק מההסבר לתעלומת האינפלציה הנעלמת, לפי בריינארד, מגיע מעבר לים. בשנה שעברה ניצבה ארה"ב בפני לחצים דפלציוניים שהגיעו מכיוון כלכלות יפן ואירופה המקרטעות. השנה כבר התפשטה החולשה בביקושים העולמיים לשאר העולם, כלומר אל השווקים המתפתחים, ובראשם סין. הרפובליקה העממית מתמודדת היום עם שילוב מעיק של משבר חובות, בועת נדל"ן וכלכלה מאטה. והצרות של סין מתגלגלות הלאה, למשל אל קנדה ומקסיקו, שתי שותפות הסחר העיקריות של ארה"ב. מפה לשם, בריינארד מכסה בנאום שלה חלק ניכר מהכלכלה העולמית, והתמונה שהיא מציירת אינה מעודדת במיוחד.

 

ואם זה המצב, כך טוענת בריינארד, צריך לעשות ניהול סיכונים. הניתוח שלה, היא אומרת, תומך בחוזקה בכך ש"יש להמשיך לטפח בזהירות את ההתאוששות בארה"ב" ולא להפסיק לתמוך בה מוקדם מדי. אם יתברר שהיא טועה והאינפלציה בארה"ב תרים ראש, תמיד אפשר יהיה להעלות ריבית. לעומת זאת, במצב הנוכחי שבו הריבית מאוד קרובה לאפס ואין אינפלציה, החשש הוא שאם יסתבר שהפד התחיל להעלות ריבית מוקדם מדי, והכלכלה תיקלע למשבר, לה ולחבריה לא יהיה מרחב תמרון: "יהיה מאוד קשה להעלות את הכלכלה בחזרה על הפסים". ולכן היא ממליצה לחכות. זו גם ההמלצה של טרולו, עמיתה של בריינארד, שבראיון טלוויזיוני הכריז ש"כדאי להמתין לעדויות מוחשיות לכך שהמשכורות או האינפלציה מתחילות לעלות", לפני שהפד מתחיל לפעול, והבהיר שכרגע אינו רואה סיבה להעלות את הריבית לפני סוף השנה.

 

פער דורי: חוויות מעצבות תודעה

 

בארה"ב כל מילה שמוציאים בכירי הפד זוכה לתשומת לב אדירה ולניתוחים מפולפלים. יש מי שהפכו את המעקב אחרי הפד להתמחות של ממש, ויש להם גם כינוי: Fed Watchers. אחד הבולטים שבהם הוא טים דאי (Duy), פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אורגון, שהגדיר את הנאום של בריינארד כ"קריאת תיגר ישירה על ילן ופישר", ומעריך שהנאום עשוי לדחות את מועד העלאת הריבית עד אמצע 2016 — חודשים רבים אחרי התכנון המקורי. אם זה יהיה המצב, ההשלכות יורגשו הרחק מחוץ לגבולות ארה"ב, וגם בישראל, שכן הבנקים המרכזיים בכל העולם מיישרים קו ומתאימים את המדיניות שלהם, מרצונם או שלא מרצונם, למדיניות הפד. השווקים מצידם, מיהרו להגיב להתבטאויות של בכירי הפד. לפי החוזים העתידיים, לפחות, קטן הסיכוי שהריבית אכן תעלה השנה.

 

מה מקור המחלוקת בפד? (וזה אולי המקום לציין שיש מי שמעלה גם אפשרות שאין מחלוקת, ושבריינארד שחררה בלון ניסוי מטעמה של ילן). דאי רואה את ההבדלים בין הגישה של בריינארד לזאת של ילן ופישר כסיפור של הבדלים בין הדורות. ילן, מזכיר דאי, קיבלה את תואר הדוקטור שלה ב־1971. פישר קיבל אותו ב־1969. שניהם חוו על בשרם את האינפלציה המשתוללת של שנות השבעים, וזאת היתה החוויה המעצבת שלהם. בריינארד, לעומת זאת, שייכת לדור אחר. היא סיימה את לימודיה ב־1989, ועבורה החוויה המעצבת היא דווקא ההשתלטות על האינפלציה בשנות האלפיים.

 

אחרים, כמו הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן, מציעים הסבר אלטרנטיבי: מה שעיצב את נקודת המבט של בריינארד הוא דווקא הניסיון הבינלאומי שלה. למשל, היכרותה עם הקיפאון הכלכלי בן שני העשורים שאליו שקעה יפן. הפחד מהתקדים הזה הוא שגורם לה להיות זהירה. זה, אגב, גם התרחיש שעליו התריע לאחרונה לארי סאמרס, שר האוצר האמריקאי לשעבר, שהזהיר כי מקבלי ההחלטות העולמיים חייבים לשנות כיוון: "אם המדיניות תימשך בנתיב הנוכחי שלה, הסיכון הוא שהכלכלה העולמית תיפול לתוך מלכודת דומה לזאת שיפן נמצאת בה כבר 25 שנה, שבה הצמיחה קפואה, אבל אי אפשר לעשות יותר מדי כדי לתקן אותה".

 

אנשים כמו סאמרס וקרוגמן מתריעים מפני תרחיש כזה בעקביות כבר שנים. עכשיו קולות כאלה נשמעים גם בתוך הפד. האם התרחיש הזה מתחיל להדאיג גם את פישר ואת ילן? בחודשים הבאים נגלה. 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x