נשארים בבית: עידן הגלובליזציה עבר את השיא

"בגבולות שבהם לא עוברות סחורות, יעברו צבאות", כך קבע עוד במאה ה־18 הכלכלן הצרפתי פרדריק בסטייה. ואכן, לאורך שלושת העשורים האחרונים, לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי וסיומה של המלחמה הקרה, כמעט בכל הגבולות בעולם עברו סחורות, והרבה. תור הגלובליזציה הגיע, והתהליך הזה נראה בלתי הפיך. כולנו התרגלנו לחשוב על מציאות שבה הגבולות הופכים לחשובים פחות ופחות, ותנועת הסחורות, ההון, האנשים והמידע רק הופכת לחופשית יותר ויותר.  

אבל משהו קורה באותם הגבולות בתקופה האחרונה. הזינוק המסחרר בכמות הסחורות שעוברות בין מדינות נעצר בחריקת בלמים בשנים האחרונות, ויש כבר מי שמתחיל לדבר, בזהירות הראויה, על סופו של עידן. על קץ תקופת הגלובליזציה.

זה גם הסיפור שמספרים הנתונים בשטח. מאז הגיע לשיא של כל הזמנים ב־2007, סובל הסחר הבינלאומי מחולשה מתמדת. המחשבה הראשונית היתה שמדובר בהשפעה המיידית של המשבר הפיננסי של 2008. המשבר הקפיא את שוקי האשראי, והקשה גם על החברות הרב־לאומיות הגדולות להתפתח. אבל השנים האחרונות מעידות על שינוי עמוק יותר. רוב כלכלות העולם שבו לצמוח, וגם שוקי האשראי הפשירו, בעידודם הנמרץ של הבנקים המרכזיים. אבל הסחר מסרב להתאושש.

ואלה כמה מהמספרים: בתקופת הזוהר של הגלובליזציה, בין 1988 ל־2007, היקף הסחר העולמי גדל בקצב של 6.2% בשנה, כמעט כפול מקצב צמיחת התוצר העולמי. מאז 2007 התוצר העולמי ממשיך לצמוח, אך הסחר מפגר מאחור. לפי הערכות ארגון הסחר העולמי, בשנה החולפת היקף הסחר גדל ב־2.8%, נתון לא מרשים שגדול רק במעט מהעלייה הזעומה של 2.1% שנרשמה ב־2013. אלה מספרים נמוכים דרמטית מהממוצע של העשורים האחרונים. ברבעון הראשון של 2015 הסחר העולמי כבר צנח בשיעור החד ביותר מאז המשבר הכלכלי.

ההבנה שבכלכלה העולמית מתרחש שינוי מהותי מטרידה את מנוחתם של מקבלי ההחלטות. סטנלי פישר, לשעבר נגיד בנק ישראל וכיום סגן יו"ר הפד האמריקאי ואחד האנשים המשפיעים בכלכלה הגלובלית, בחר להקדיש את תחילת נאומו באוניברסיטת תל־אביב לפני שבועיים להאטה בסחר העולמי. ואילו קרנית פלוג, היורשת שלו בכיסא הנגיד בירושלים, סימנה בשבוע שעבר את ההאטה הזאת כאיום ספציפי על כלכלת ישראל. המגמה הגלובלית היא בעיה לוקאלית.

המפסידים מרימים ראש

לעתים ההאטה בזרימת הסחורות מעבר לגבולות נובעת מכך שמישהו מפריע להן לעבור. מכון המחקר Global Trade Alert מגלה כי מרבית המדינות לא רק שלא מעודדות סחר, אלא נוקטות באופן פעיל צעדי מגן, כמו מכסים מיוחדים או מכסות יבוא, במטרה להגן על התעשיות המקומיות שלהן. לכאורה מדיניות כזו, של מה שנקרא "פרוטקציוניזם", שייכת לעולם הישן. אבל מסתבר שהפרוטקציוניזם ב־2013 היה גבוה מזה של 2009, שנת המיתון הגדול, שבמהלכה הביעו מנהיגי מדינות ה־G20 חשש מפורש להמשך קיום מערכת סחר עולמית פתוחה. ב־2014 כבר זינק מספר האירועים הפרוטקציוניסטיים פי שניים לעומת 2013. הרשימה אינסופית, והיא כוללת למשל הטבות ליצרני סוכר בהודו, הקלות לחברות תעופה מקומיות בסין וצמצום אשרות העבודה בשוויץ.

"השאלה הגדולה היום היא האם הכללים של הסחר וההשקעה העולמים יישארו ליברליים", אומר רוברט האצ'ינגס, דקאן בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת טקסס באוסטין. האצ'ינגס שימש בעבר כיו"ר המועצה הלאומית למודיעין בארה"ב וכיועץ מיוחד לשר החוץ האמריקאי, והשבוע ביקר בישראל כדי להשתתף בכנס הרצליה במרכז הבינתחומי. בשיחה איתו האצ'ינגס שם דגש על מגמת ההסתגרות, ומסביר ש"יש לחצים פרוטקציוניסטיים בארצה"ב, כמו גם במדינות אחרות. אפשר לראות את זה במפלגה הדמוקרטית, למשל, שמאוד אסרטיבית בהגנה על מגזרים פגיעים של הכלכלה האמריקאית. הם מהווים חלק מציבור הבוחרים של המפלגה".

מה גורם להתחזקות הלחצים האלה?

"באופן בסיסי, המגמה הזאת מונעת על ידי אי־שוויון. הגלובליזציה יצרה פערים אדירים: התהום בין החלקים העניים ביותר של החברה ובין העשירים ביותר נעשתה הרבה יותר עמוקה. הגלובליזציה, וזה חלק מהסתירה שלה, יצרה מעמד ביניים גלובלי, תוך שהיא מוציאה עוד ועוד מיליונים מעוני, אבל במקביל היא יצרה גם פערים גדולים יותר. אנחנו נמצאים רק בתחילתו של דיון הרבה יותר רציני על הנושא הזה בארה"ב ובמדינות אחרות. ובכנות, הפתיע אותי כמה זמן לקח לגידול באי־השוויון לקבל ביטוי פוליטי".

אז "מתנגדי הגלובליזציה" צודקים במובן מסוים?

"ללא ספק. אני טוען כך זה זמן. כוחות האנטי־גלובליזציה בארה"ב הם לא אי־רציונליים. לפי חלק מההערכות, שליש מהאוכלוסייה האמריקאית אכן נפגע כתוצאה מהגלובליזציה, במדדים אובייקטיביים. זה לא אומר שגלובליזציה היא דבר רע. אבל להתנגד לה זה בהחלט לא דבר אי־רציונלי".

רוברט האצ'ינגס, דקאן בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת טקסס צילום: אוראל כהן

העסק בסכנת התפוררות

לאן הלחצים האלה מובילים? האצ'ינגס מודאג "מהאפשרות שהעסק יתפורר לגמרי". הוא מוטרד, למשל, מסכנה של התפוררות גוש היורו, שעלולה, להערכתו, להיות "תחילת ההתפוררות של האיחוד האירופי עצמו, וזה לא יכול להיות טוב למערכת הכלכלית הגלובלית". אבל בטווח של חמש שנים המגמה שהוא מזהה היא אחרת: "התחזקות הכוחות האזוריים".

דוגמה להתרופפות הסדר העולמי, ומעבר לסדר אזורי יותר, אפשר למצוא בהיחלשותם של מוסדות שהיוו סמלים מובהקים לתהליך הגלובליזציה. למשל ארגון הסחר העולמי, שכבר לא מחזיק באותו כוח שהיה לו פעם, ואיבד הרבה מהשפעתו. במקום ניסיון לקבוע כללי סחר לעולם כולו, המגמה כיום היא לנסות להקים גושי סחר אזוריים. ארה"ב עמלה כיום על הסכמים כאלה מול אירופה (TTIP) ומול אסיה הפסיפית (TPP). סין, שלא נכללת בהסכם האחרון, עמלה על הסכם סחר משלה — FTAAP .

ולא רק ארגון הסחר משדר סימני חולשה. גם לבנק העולמי, עוד סמל מפואר של עידן הגלובליזציה, קמה תחרות אזורית. לפני שנה הקימו ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה בנק לפיתוח, וסין הקימה גם בנק להשקעות בתשתיות של אסיה.

אפשר לראות בסדר החדש שמתהווה פשוט שיקוף של הכלכלה העולמית החדשה. "ייתכן שמה שאנחנו רואים הוא שינוי בדפוסי הסחר העולמי", אומר לואיס אוגנס, מנהל מחקר שווקים מתעוררים בג'יי.פי. מורגן. "בדרך כלל היינו רגילים למדוד את המסחר של השווקים המתעוררים מול ארה"ב, אירופה ויפן. היתה פחות התמקדות במה שנקרא 'דרום־דרום', שחשיבותו גדלה והולכת", הוא מסביר ומתכוון למסחר בין המדינות המתפתחות לבין עצמן, לאינטגרציה גוברת בין אפריקה ואמריקה הלטינית ודרום־מזרח אסיה מול אמריקה הלטינית.

אבל אפשר גם לספק הסבר אחר להתחזקות המקומי והאזורי על חשבון העולמי. העולם פשוט נבהל ולקח צעד אחורה. ולא מדובר רק בסחר. תהליכים דומים אפשר גם למצוא ביחס לשני הסמלים הגדולים של הגלובליזציה — רשת האינטרנט והשווקים הפיננסיים. הרשת היא הרי הביטוי המובהק לאידיאל של חופש תנועה מוחלט ומחיקת הגבולות. אבל כיום, אחרי שנים של פריחת הרשתות החברתיות ושיתוף אינסופי, לפתע כולנו חרדים לפרטיות שלנו, והטרנד הלוהט בתרבות האינטרנט הנוכחית הוא דווקא לוקאליזציה. אפילו מבט ברשימת ב-50 המסעדות הטובות בעולם שפורסמה באחרונה מלמד על השינוי העמוק בטעמים – לא עוד פיוז'ן שהיה כל כך אופנתי, אלא מטבח שכולו על טהרת מצרכים ומרכיבים מקומיים ומנות שמתכתבות עם הקלאסיקה של המטבח המקומי.

באופן דומה לפתיחות היתר האינטרנטית, המדינות גילו גם כי הן פתוחות מדי לשיטפון של כסף זול שמגיע מעבר לים. ולעתים לזול יש מחיר גבוה למדי, שאותו חשו על בשרן מדינות שכלל לא לקחו חלק בחגיגה הגדולה של וול סטריט בעשור הקודם. הן לא נהנו מהמשכנתאות הזולות, אבל שילמו מחיר כבד של קיפאון כלכלי לאחר התפוצצות הבועה.

לואיס אוגנס, ג'יי.פי מורגן צילום: עמית שעל

קורבנות מלחמת המטבעות

אבל הנסיגה מהסדר הגלובלי לא נובעת רק מרגע ההתפכחות של המשבר הפיננסי, או מההתעוררות מהחלום שהגלובליזציה תיטיב עם כולם. היא נובעת גם מהדינמיקה שהתפתחה כתוצאה מהניסיון להיחלץ מנזקי המשבר. המשבר עצמו אולי כבר מאחורינו, אבל מה שנזרע ב־2008 והתפתח עד היום, אולי אף ביתר שאת בחודשים האחרונים, הוא מלחמת מטבעות. ברגע שמלחמה כזאת פורצת, לגלובליזציה קשה להתקיים.

על מה מדובר? בשלבי ההתאוששות מהמשבר הבינו מרבית המדינות, בעיקר אלה שכלכלתן מתבססת על יצוא, כי הן חייבות למכור יותר כדי למנוע מהאבטלה לצאת משליטה. אבל מה עושים כשרוב המשקים בעולם מקרטעים ואין להם כסף לקנות ממך סחורה? מוזילים את הסחורה באמצעות הורדת שער המטבע. פיחות שער המטבע המקומי הוא דרך לשפר את מאזן התשלומים הלאומי, להביא לצמיחה, ועל הדרך לייצא את האבטלה החוצה, אל המדינות שמייבאות יותר.

החל מ־2009 זה בדיוק מה שמנסות לעשות מדינות רבות בעולם, ובהן גם ישראל. השחקנית הראשית היתה ארה"ב, שנכנסה למשבר עם גירעון עצום במאזן המסחרי, והציפה את השווקים בדולרים בניסיון להגדיל את היצוא. סין ניסתה לשחק בשער היואן כדי להלום בחזרה, ויפן ושווייץ ניהלו בצל שתי המעצמות את המלחמה שלהן. שוויץ התייאשה בינתיים מהניסיון למנוע מהפרנק מלהתחזק, אבל יפן ממשיכה בשלה ושער הין פוחת ב־30% בין 2012 ועד היום, הודות להדפסת כסף מסיבית של הבנק המרכזי בטוקיו.

כל המהלכים האלה פוגעים דרמטית בסחר בין מדינות, בגלל שהם יוצרים אי־ודאות. אף אחד לא יודע להעריך היום כמה יהיו שווים היואן או הפרנק השוויצרי מחר, ולכן עדיף כבר לייצר לבד בבית מאשר להסתכן בהרפתקאות בחוץ.

הפעם האחרונה, אגב, שבה התנהלה מלחמת מטבעות היתה בתקופת השפל הגדול. יש חוקרים לא מעטים שרואים קווי דמיון בין התקופה ההיא לימינו, וזה כמובן לא מעודד במיוחד. גם הפעם האחרונה שבה קצב הגידול בסחר העולמי פיגר אחר קצב צמיחת התוצר בעולם היתה בתקופת השפל הגדול. מדינות רבות נקטו אז גישה פרוטקציוניסטית בניסיון לדחוק את האבטלה אל מחוץ לגבולותיהן. אחד השיאים היה החלטת ארה"ב, ב־1930, להטיל מכסי יבוא בשיעור חסר תקדים של 60%. המכס הזה, שנודע כ"סמות־האולי" (smoot-hawley act), נחשב לאחד הזרזים שהובילו לקריסתה של הכלכלה האמריקאית ושקיעתה במיתון עמוק שהסתיים רק במלחמת העולם השנייה.

למעשה ההיסטוריה, שכידוע חוזרת על עצמה, מראה כי בעבר כבר התרחשו תהליכים של ירידה באינטראקציה בין מדינות, מעין התכנסות בקונכייה לאחר שנים של פתיחות. הבעיה היא שהדרך לשוב בחזרה למסלול הפתיחות, מה שכיום אנו מגדירים כיותר גלובליזציה, עוברת לרוב בשני צמתים: מלחמה או החלטה פוליטית של שחקן חזק במערכת.

במקרה של שנות השלושים, השפל הגדול הסתיים "בזכות" מלחמת העולם השנייה, כשלאחריה נעשה מאמץ לא לחזור על הטעות של בידוד גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהביא למצוקה הכלכלית שסייעה לעליית היטלר. גם הקמת האיחוד האירופי היתה ביטוי להנחה שמדינות שסוחרות ביניהן בקלות ובחופשיות לא ירצו להילחם. תהליך הגלובליזציה שהחל בשנות התשעים, להבדיל, נולד מהחלטה פוליטית לשלב את המדינות שמחוץ לתמונה במערכת הסחר העולמית, כדי לקבל מחד גישה לשווקים שלהן ומאידך ליהנות מהתוצרת הזולה שלהן.

היום העולם ניצב בפני סיטואציה חדשה, שמקורה לא רק בניסיונות להיחלץ מהמשבר, אלא גם במתיחות מול אזורים שלכאורה כבר שולבו במערכת. הדוגמה המובהקת היא הסנקציות שהטילה ארה"ב על רוסיה בעקבות סיפוח חצי האי קרים.

שימוש באמצעים כלכליים במקום בנשק חם הוא כמובן בחירה הגיונית, אבל את המחיר משלמות גם חברות רב־לאומיות. אחת הנפגעות הראשונות מהסנקציות על רוסיה היתה ענקית המזון המהיר מקדונלד'ס, עוד אחד הסמלים המרכזיים של תהליך הגלובליזציה, אשר במדינות רבות היתה הסנונית הראשונה שבישרה על בואן של החברות הרב־לאומיות. ברוסיה הודיעו על סגירת כמה סניפי מקדונלד'ס בתגובה לסנקציות, אם כי בנימוקים מעורפלים למדי של "כשלים סניטריים". התגובה של מקדונלד'ס לא איחרה לבוא, עם צמצום הנוכחות במדינה, שנומק כמובן בחולשת השוק המקומי כתוצאה מזינוק בשער הדולר מול הרובל.

רוסיה לא מסתפקת בצעדים סמליים. בחודשים האחרונים יש יותר ויותר עדויות לכך שהסנקציות של ארה"ב ושל אירופה שנגררה אחריה, הובילו להתקרבות ניכרת בין סין לרוסיה, שיוצרות גוש סחר משלהן, עתיר בצרכנים ובמשאבים. הסינים, מצדם, כבר זיהו את הבאות לפני שנים אחדות. בניגוד לכלכלנים במערב שחשבו שלאחר היציאה מהמשבר הכל ישוב לקדמותו, עם הצגת תוכנית החומש הסינית ב־2011, הסבירו בכירים בבייג'ינג כי "תור הזהב של הגלובליזציה הסתיים".

למעשה, גוש היורו הוא כמעט הגורם האחרון שממשיך להילחם על עתידה של הגלובליזציה. אבל גם שם ההתלהבות שככה מזמן. כי כשמדברים על גלובליזציה, אוהבים לדבר על ניידות של סחורות והון, אך שוכחים כי מדובר גם בניידות של אנשים. ההגירה עשתה אמנם טוב לאירופה המזדקנת, בעלת שיעורי הילודה הנמוכים. אך כיום היא מתמודדת גם עם היבטים אחרים של הגירה, פחות כלכליים ויותר פוליטיים־תרבותיים. האיחוד האירופי הרי מבוסס על הרעיון שהמפתח לבעיות הפוליטיות הוא באיחוד כלכלי. אבל גם שם מתחילים לעלות ספקות.

בבית מחכה רובוט

אז לאן מועדות פני העולם? האם במקום כפר גלובלי ענק שמשתף הכל בפייסבוק אנחנו צפויים להמשך התכנסות המדינות, כל אחת לתוך עצמה, ולחזרת הלאומיות? כמו תמיד בכלכלה החיזוי עובד רק בדיעבד. אבל אפשר, בכל זאת, לזהות כוחות כלכליים רבי־עוצמה שעשויים להמשיך לדחוף לכיוון פחות גלובלי.

למשל בסין, שהיא כמובן אחד השחקנים המרכזיים של תהליך הגלובליזציה. הרפובליקה העממית עוברת שינוי פנימי מהותי, שמתבטא בעלייה ברמת החיים במדינה, שמחלחלת גם לאזורים המרוחקים ביותר. ככל שתהליך זה יימשך ויתעצם, לסין יהיה קשה יותר לשמור על מיצובה ומעמדה כ"מפעל הגדול של העולם", משום שהיא נאלצת לשלם משכורות גבוהות יותר לעובדיה. אבל משכורות גבוהות יותר מובילות להתייקרות המוצרים הסיניים, ומורידות את כדאיות היבוא מסין.

ארה"ב, השחקן המרכזי השני בתהליך הגלובליזציה, עוברת אף היא שינוי דרמטי. לצד נסיגת מעמדה כמעצמת־על שמנהלת את העולם בתקופת נשיאות ברק אובמה, ארה"ב הפכה למעצמת נפט וגז טבעי, ובשנים האחרונות הגיעה לעצמאות אנרגטית. המשמעות היא שיש לא מעט מוצרים שארה"ב מסוגלת כיום לייצר בעצמה, בעלויות לא גבוהות במיוחד. בסקר שנערך באחרונה בארה"ב השיבו שני שלישים מהנשאלים כי סחר עולמי רק מזיק, לדעתם, לכלכלה המקומית.

הספקות האלה מתחילים להישמע גם מכיוון החברות הרב־לאומיות, שמראות נכונות להעלות שאלה שהיתה בגדר טאבו בעשורים האחרונים: האם הפעילות מחוץ למדינת האם בכלל משתלמת? יצרנית השבבים האמריקאית קוואלקום, למשל, ספגה בפברואר קנס חסר תקדים של 975 מיליון דולר מרשות ההגבלים הסינית, במהלך שנתפס כניסיון להגן על התעשייה המקומית. הקנס צפוי לחתוך 15% מהרווח הנקי של קוואלקום השנה וכנראה יצנן את התלהבותה מהתרחבות בסין. וקוואלקום לא לבד. בשנה החולפת סין ניהלה חקירות מיסוי, שחיתות או הגבלים עסקיים כנגד 30 חברות מערביות, בהן GSK, אפל ואאודי.

ויש מי שמגלה שסין היא לא בהכרח שוק אטרקטיבי. ג'נרל מוטורס שהשקיעה לא פחות מ־20 מיליארד דולר בסין והפכה למספר אחת במכירות מכוניות במדינה, עדיין מרוויחה הרבה יותר בארה"ב. כך, למשל, ב־2014 רשמה החברה רווח נקי של 2.1 מיליארד דולר בסין, רבע מהרווח הנקי שלה בצפון אמריקה, שבה דווקא מכרה 130 אלף מכוניות פחות.

שיקולים כאלה עומדים ברקע תהליך ה"חזרה הביתה", תהליך שהוא אנקדוטלי כרגע, אבל עשוי ללמד על מגמה. חברות כמו ג'נרל אלקטריק וווירלפול פתחו באחרונה מחדש בארה"ב מפעלים שנסגרו בלהט הגלובליזציה, וחברות נוספות מתכננות ללכת בעקבותיהן.

יש מי שמוכן להעריך שהמגמה עשויה להתהפך. ג'וש קורלנציק, עמית בכיר במועצה לקשרי חוץ האמריקאית, טוען ש"ככל שהשווקים העולמיים יהיו יציבים יותר והבנקים, ובעיקר הבנקים האירופיים, יהיו מוכנים לתת יותר אשראי בחו"ל, המצב ישתנה". אבל הדרך להבראת המערכת הבנקאית באירופה עוד ארוכה. 

ג'וש קורלנציק, עמית בכיר במועצה לקשרי חוץ האמריקאית

אבל מה אם סופה של הגלובליזציה הוא לא דבר רע, אלא התפתחות מבורכת? לאורך העשורים האחרונים, לצד חגיגות הגלובליזציה, נכתב לא מעט, אם כי יותר בשקט, על כך שהגלובליזציה היא זו שהרגה את מדינת הרווחה המודרנית והיתה מהסיבות העיקריות לחוסר השוויון המתעצם. דו"ח עדכני של האו"ם קובע כי היבטים מסוימים של הגלובליזציה, ובראשם פיזור לא שוויוני של פירות הסחר העולמי, תרמו לעלייה חדה באי־השוויון, בעיקר במדינות המתפתחות באסיה. במדינות האלה זינק בממוצע מדד הג'יני לאי־שוויון (שנע בין 0 ל־1) מ־0.33 בממוצע בשנת 1990 ל־0.46 ב־2010.

גם במערב, כמובן, היה מי ששילם את המחיר. העברת ייצור ממדינות מערביות עשירות הרחק אל מעבר לים הוציאה משוק העבודה את כוח האדם הלא מיומן והפחות משכיל, ושיעורי האבטלה זינקו.

אבל האם דעיכתה של הגלובליזציה תוכל להחיות את מדינת הרווחה כפי שהכרנו אותה ולהקטין את הפערים? לא בטוח. כי גם אם מפעלים יחזרו אל מעבר לים, לא ברור אם נותר מקום לבני אדם במשוואת הייצור. הרובוטים הם כבר לא מדע בדיוני וגם לא המדפסות התלת־ממדיות. חוקרים בעלי שם מדברים על טכנולוגיה משבשת של מדפסות שיכולות להדפיס היום בבית, או בזול בכל מפעל בארה"ב או גרמניה, כמעט כל מה שמפעל פלסטיק בפאתי בייג'ינג יכול לייצר, בתור האיום האמיתי על הגלובליזציה.

כמובן שהמושג "סופה של הגלובליזציה" הוא קיצוני. התהליך הזה, שהפך את העולם ליותר קטן ואולי פחות מאיים, לא נמדד רק בהיבטים כלכליים, אלא גם תרבותיים. חלק גדול מאזרחי העולם משתמש באייפון או בגלקסי, צופה ב"משחקי הכס" ואוהד את ברצלונה בכדורגל. המונח הנכון יותר כנראה הוא "דה גלובליזציה" שמשמעותה לא יציאה מהמשחק הכלכלי העולמי, אלא תהליך בנייה מחדש של המערכת הכלכלית כך שזו תתרום גם למדינות עצמן ולא רק למערכת כולה. מערכת שבה השיקולים יהיו לא רק אינטרסים של החברות שמשחקות בזירה הרב־לאומית, אלא גם של אזרחים בתוך המדינות. מי שזה נשמע לו כסיסמה יותר מאשר מציאות, כנראה צודק. אבל מנגד, גם הגלובליזציה החלה כחלום כמעט אוטופי.