מסדר אבירי הפיננסים
2014 היתה שנה חלומית בשוק ההון. היקף הנפקות האג"ח הגיע לשיא וכך גם הגיוסים לתעודות הסל. מי שהמשיכו לגזור קופונים מהתשואות על הכסף הציבורי היו שוב אנשי הברנז'ה הפיננסית. כלכליסט בדק עם כמה כסף הלכו שיאני השוק הביתה
שנת 2014 היתה עוד שנה חלומית בשוק ההון. השווקים בכל העולם המשיכו לעלות, גם אם מעט פחות מאשר ב־2013. שוק הנפקות האג"ח בתל אביב רתח, והגיוסים לתעודות הסל שברו שיאים כשהציבור המשיך לחפש השקעה בניירות ערך על חשבון הריבית האפסית בפיקדונות.
לא במקרה היתה זו גם שנה שאלה הקרובים לעולם ההשקעות וההנפקות גרפו קופונים שמנים. המנהלים שבלטו השנה לא היו דווקא מנהלי ההשקעות של הגופים שנהנו מעלויות שכר יחסית דומות לאשתקד, אלא החתמים ומנהלי תעודות הסל, ש־2014 תיחקק בזיכרונם כאחת השנים החזקות.
לחצו כאן לטבלת השכר המלאה ל-2014
הריבית האפסית דחפה השנה לא רק את הציבור לרכוש תעודות סל ולנפח את היקפי הנכסים של החברות הפעילות בתחום, אלא גם את חברות הנדל"ן האמריקאיות, שהתפתו להגיע לישראל ולגייס פה כסף זול בריביות אפסיות. את מבוקשם מצאו אצל מנהלי קרנות הנאמנות, שחיפשו בנרות השקעות מניבות לים הכסף שנהר אליהם, בדיוק מאותו ציבור. כך יצא שחתמים שמצאו את עצמם מתבטלים בחוף הים אחרי המשבר של 2008, חזרו לעבודה מאומצת יותר שלוותה במשכורות שמנות שהתנפחו בזכות הציבור הצמא לסחורה חדשה ולתשואה.
2014 היתה גם הפעם הראשונה שבה ניסתה הממשלה להגביל את שכר בכירי ענף הפיננסים, ולצמצם — גם אם במעט מאוד — את הפערים במשק הישראלי. תזכיר החוק המהפכני שקידם שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד, ביקש להגביל את עלות שכרם ל־3.5 מיליון שקל בשנה, ואכן שכרם של מנכ"לי ארבעת בתי ההשקעות הציבוריים לא עבר השנה את הרף הזה והרוח החדשה החלה לנשוב אפילו בחברות הביטוח.
נאנקים תחת הרף של יאיר לפיד
בזמן שמנהלי חברות הביטוח ממשיכים לתפוס מקום של כבוד בטבלאות שיאני השכר של החברות הציבוריות, מנהלי בתי ההשקעות מסתפקים בפחות. אף מנכ"ל מבין ארבעת בתי ההשקעות הציבוריים לא עבר את רף עלות השכר של 3.5 מיליון שקל שהציב שר האוצר לשעבר יאיר לפיד בתזכיר החוק שפרסם אשתקד.
אילן רביב, מנכ"ל מיטב דש, בית ההשקעות השני בגודלו בישראל, נהנה ב־2014 משכר בעלות 3.57 מיליון שקל, ואילו עוזי דנינו, מנכ"ל בית ההשקעות הקטן יותר, אקסלנס, זכה לשכר שעלותו 3.37 מיליון שקל. בקרב בתי ההשקעות הציבוריים הקטנים משך מנכ"ל אנליסט, איציק שנידובסקי, שכר בעלות של 1.26 מיליון שקל, ומנכ"ל אי.בי.אי, עדו קוק — בנו של אחד ממייסדי בית ההשקעות — הסתפק במיליון שקל בלבד.
שכרו של חגי בדש, מנכ"ל בית ההשקעות הגדול בישראל, פסגות, אמנם אינו מפורסם, אך על פי הערכות, הוא עומד על עלות של כ־5 מיליון שקל בשנה.
מנהלי בתי ההשקעות כבר הפנימו את המציאות המשתנה בעולם הפיננסים, שחותכת ברווחיות שלהם כתוצאה מהרגולציה והתחרות העזה, אך נראה שהיא עוד לא חלחלה לחברות הביטוח. אף שב־2014 נרשמה ירידה של 12%–48% בעלות השכר של מנהלי חברות הביטוח בהשוואה ל־2013, הם עדיין משתכרים הרבה יותר מהמנהלים של בתי ההשקעות. מנכ"ל כלל איזי כהן משך שכר בעלות של 9.4 מיליון שקל, מנכ"ל מנורה מבטחים מוטי רוזן זכה לשכר בעלות 6.3 מיליון שקל, ועלות שכרו של מנכ"ל הראל מישל סיבוני עמדה על 6.6 מיליון שקל.
השכר הנמוך יותר מסייע למנהלי בתי ההשקעות להתנגד לחבילות שכר מנופחות בחברות שבהן הם משקיעים את כספי העמיתים, בין היתר של קולגות בענף הביטוח. בניגוד למנהלי חברות הביטוח הם לא צריכים לקרוא תיגר על שכר גבוה, בזמן שהם עצמם מושכים משכורות עתק.
חברות החיתום: שם המשחק הוא הרווחים
בשנתיים שלאחר המשבר הפיננסי של 2008, כששוק ההנפקות התייבש, תהו חתמים רבים אם בחרו במקצוע הנכון. 2014 הוכיחה שזה ה־מקצוע.
נכון שחברות כמעט לא מנפיקות מניות בבורסה המקומית, אך הנפקות האג"ח של חברות, המנצלות את סביבת הריבית הנמוכה המאפשרת גיוס כסף בזול, מפצות על כך — ובגדול. אם בעבר החתמים היו צריכים להתחייב לרכוש את הסחורה שלא תירכש בידי הציבור, הרי שהיום, בעידן שיא הנפקות האג"ח, הפך תחום החיתום לשוק של הפצה בלבד: החתמים רק מגייסים משקיעים להנפקה ומשווקים אותה בלי לקחת התחייבות, תוך שהם גוזרים עמלת הפצה מהיקף הגיוס.
במקביל גילו החתמים בשנה החולפת בוננזה חדשה והחלו להביא חברות זרות לגייס אג"ח בישראל — בעיקר חברות נדל"ן אמריקאיות — ולגזור עמלות תיווך שמנות מהרגיל. הרווחיות הגבוהה שממנה נהנה הענף בשנה האחרונה חלחלה לעומק כיסי החתמים, שנהנו מבונוסים שמנים.
בית ההשקעות לידר שוקי הון, המתמקד בפעילות ברוקראז' וחיתום, ידוע כגוף המפנק את בכיריו. לא בכדי קיבל המנכ"ל, עמית ורדי, שכר שנתי בעלות של 5.6 מיליון שקל, הגבוה מעלות השכר של כל אחד מהמנכ"לים המשותפים בחברה־הבת (50%) ילין לפידות, דב ילין ויאיר לפידות, שנאלצו להסתפק בעלות שכר של 4.9 מיליון שקל.
מנכ"ל פועלים אי.בי.אי חיתום, ארז גולדשמידט, נהנה מעלות שכר של 3.5 מיליון שקל, הכוללת עלות שכר שוטף של מיליון שקל ובונוס של 2.4 מיליון שקל. לפי הסכם העסקתו, זכאי גולדשמידט לדמי ניהול חודשיים של 90 אלף שקל (במונחי עלות), ולצדם גם למענק שנתי המשולם בעבור כל שנה שבה הרווח השנתי מפעולות רגילות לפני מס עולה על 5 מיליון שקל. במצב כזה זכאי גולדשמידט ל־7.5% מרווחי החברה מפעולות רגילות לפני מס. במצב שבו הרווחים מפעולות רגילות לפני מס עולים על 25 מיליון שקל, זכאי גולדשמידט למענק נוסף של 420 אלף שקל, ותקרת המענק שלו עומדת על 2.42 מיליון שקל, קרוב למה שקיבל ב־2014.
שיאני שכר מפתיעים יותר בפועלים אי.בי.אי חיתום היו אילן מוסנאים ונדב זיו, סמנכ"לי שיווק ומכירות, שנהנו כל אחד משכר בעלות 1.7 מיליון שקל ב־2014, בזכות מענק חסר תקדים של 1.25 מיליון שקל בנוסף לעלות השכר השוטף של 450 אלף שקל ב־2014.
הקולגה של השלושה מלידר חיתום, רנן כהן אורגד, מנכ"ל זרוע החיתום של לידר שוקי הון, נהנה ב־2014 מעלות שכר של 2.4 מיליון שקל, שכללה עלות שכר שוטפת של 655 אלף שקל ובונוס של 1.7 מיליון שקל. כהן אורגד זכאי מכוח הסכם העסקתו לבונוס בגובה של 1.5% מרווחי לידר שוקי הון לפני מס, בכפוף לתקרה שנקבעה לרכיב המענק מחלקה של לידר ברווחי החברה־הבת (50%) ילין לפידות, חברה עם תרומה מהותית לרווחיות של לידר, אך כזו שכהן אורגד לא מעורב בניהולה. אורגד זכאי גם למענק נוסף שנגזר מהכנסות פעילות החיתום.
מנהלי השקעות בחברות ביטוח: נכסי החברות דומים — השכר ממש לא
למנהל השקעות בחברת ביטוח יש תפקיד בעל השפעה דרמטית על תוצאות פעילותה. עיקר הרווחיות של חברות הביטוח נובע מרווחי השקעות מתיק הנוסטרו (ההון העצמי) ומתיקי העמיתים — שבהם נגזרים דמי הניהול מגובה הנכסים המנוהלים. בפוליסות ביטוחי המנהלים המשתתפות ברווחים חברת הביטוח אף שותפה עם המבוטחים ב־15% מהרווחים הריאליים.
בשנים האחרונות היה קל יחסית לנהל השקעות, וכמעט כל מה שנגעת בו הפך לזהב. בורסות העולם נמצאות בעלייה מתמדת, וגם בורסת ת"א. עם זאת, מדובר בניהול עשרות מיליארדי שקלים שכרוך באחריות רבה, ואינו אפשרי רק באמצעות הבורסה, אלא דורש פיזור לנכסים אלטרנטיביים, כמו נדל"ן וקרנות גידור. עלות שכרם של מנהלי ההשקעות בחברות הביטוח מושפעת מהתשואה שם משיגים, בעיקר בהשוואה לביצועי השוק ולביצועי המתחרים. מבדיקת "כלכליסט" עולה כי שיאן השכר בקרב מנהלי ההשקעות של חברות הביטוח הוא רועי יקיר, מנהל ההשקעות הראשי של הפניקס, עם עלות שכר של 3.9 מיליון שקל. יקיר הגיע להפניקס לפני שנתיים, לאחר שנים שבהן שימש כמנהל ההשקעות הראשי של החברה המתחרה כלל.
עלות שכרו של יקיר מורכבת משכר חודשי של 97 אלף שקל לצד מענק שנתי מבוסס יעדים ושיקול דעת מנכ"ל. עלות שכרו של יקיר הורכבה מ־2.1 מיליון שקל עלות שכר שוטף, 700 אלף שקל בונוס ו־1.1 מיליון שקל נוספים שווי אופציות שקיבל. עלות שכרו של מי שהחליפו בתפקיד בכלל, שוקי בורשטיין, שהודיע בתחילת 2015 על סיום תפקידו, עמדה על 3.2 מיליון שקל.
אמיר הסל, מנהל ההשקעות הראשי הוותיק של הראל, נהנה מעלות שכר של 3.56 מיליון שקל — עלות השכר השוטף עמדה על 2.9 מיליון שקל ועלויות הבונוס ותשלומים אחרים הסתכמו ב־670 אלף שקל. ב־2013 היתה עלות שכרו של הסל גבוהה יותר ועמדה על 4.3 מיליון שקל, בעיקר בזכות בונוס גבוה יותר ועדכון רטרואקטיבי של רכיב הפיצויים שלו. מעניין, עם זאת, לראות, כי אף ששנת 2014 היתה חלשה באופן דרמטי במונחי תשואה על ההשקעות למול 2013, שכרם של מנהלי ההשקעות הראשיים בהשוואה בין השנים אינו משקף את הפער.
יוני טל, למשל, מנהל ההשקעות הראשי של מנורה מבטחים, נהנה מעלות שכר של 2 מיליון שקל, שכללה עלות שכר שוטפת של 1.4 מיליון שקל, 730 אלף שקל בונוס והפסד של 305 אלף שקל על שווי האופציות שלו. במנורה מציינים כי 75% מהאופציות שקיבל (אופציות פאנטום) פגו ללא מימוש.
עלות שכרו של טל ב־2013 היתה מעט גבוהה יותר ועמדה על 2.4 מיליון שקל, אך ניתן לראות כי הפער נוצר בגלל שיערוך האופציות, בעוד שהבונוס ב־2013 היה רק מעט יותר גבוה — 793 אלף שקל. 2014 היתה גם השנה שבה טל היה מנהל ההשקעות המצטיין בקרב חברות הביטוח, לאחר שרשם את התשואה הגבוהה ביותר בתיקי העמיתים.
אף על פי שחמש חברות הביטוח הגדולות מנהלות נכסים באותם סדרי גודל, הפערים בשכר מנהלי ההשקעות גבוהים. יוני טל, למשל, מנהל השקעות ותיק, מסתפק בעלות שכר הנמוכה ב־50% מהקולגה רועי יקיר בהפניקס. אסף שהם, מנהל ההשקעות הראשי של מגדל ממרץ 2014, כלל לא נכנס לרשימת שיאני השכר של החברה. אם מביאים בחשבון שבקרב מקבלי השכר הגבוה במגדל עלות השכר הנמוכה ביותר שפורסמה היא זו של אילנה בר, היועצת המשפטית של מגדל שעלות שכרה עמדה על 1.8 מיליון שקל, נראה שעלות שכרו של שהם נמוכה יותר.
לכאורה ניתן היה לטעון כי הפערים טמונים בפערי ותק וניסיון, אך נראה כי פערי השכר מושפעים מנורמות המקובלות בכל ארגון, ומגדל תחת שלמה אליהו מתנהלת עם מדיניות שכר צנועה יותר גם לבכירים.
מנהלי תעודות סל: מנכ"ל הראל הקטנה מוביל בגדול
אם יש מנהלים בשוק ההון שמותר להם להוריק מקנאה, אלה חלק ממנהלי תעודות הסל. בעוד מנהלי החברות הגדולות — מנכ"ל קסם אבנר חדד ומנכ"ל תכלית איל סגל — לקחו הביתה עלות שכר של 2.83 מיליון שקל ו־1.38 מיליון שקל בהתאמה, זכה אורי שור, מנכ"ל חברת תעודות הסל הקטנה ביותר, הראל סל, לעלות שכר של 3.12 מיליון שקל. גיל שפירא, מנכ"ל פסגות, החברה השלישית בגודלה, הוא בעל השכר הצנוע בתעשייה, 1.14 מיליון שקל בלבד. כיצד קרה שמנהלים של חברות תעודות סל המנהלות כל אחת 32–35 מיליארד שקל, השתכרו פחות מהמנכ"ל של חברה המנהלת נכסים בהיקף של 15.3 מיליארד שקל?
ההסבר לכך פשוט. לשור, שנמנה עם מייסדי פעילות תעודות הסל של הראל, יש הסכם שכר מפנק, שמקנה לו שותפות ברווחי החברה. לצד שכר חודשי ברוטו של 52 אלף שקל (עלות שכר 72 אלף שקל), הוא זכאי ל־20% מהרווח הנקי של החברה. בעבור 2014 קיבל שור 12.92% מהרווח הנקי — 2.26 מיליון שקל. לשם השוואה, איל סגל זכאי אמנם לשכר חודשי גבוה יותר של 100 אלף שקל בחודש בצירוף מע"מ, אך המענק שלו לא נגזר מהרווח הנקי של החברה אלא תלוי בעמידה ביעדים. ב־2014 המענק היה צנוע יחסית ועמד על 144 אלף שקל.
אבנר חדד, גם הוא ממייסדי חברת תעודות הסל שהוא עומד בראשה, הסתפק בעלות שכר של 1.3 מיליון שקל ומענק של מיליון שקל, לצד תשלום נוסף (שהוגדר "אחר") של 500 אלף שקל. עלות שכרו של שפירא כללה שכר חודשי של 48 אלף שקל ומענק של 463 אלף שקל.
