ממי החברות הציבוריות מפחדות יותר: רשות ני"ע או ההגבלים?
שלשום הוציא הממונה על הגבלים עסקיים דיויד גילה איסור על התבטאות פומבית שעלולה להביא לתיאום מחירים, שלא מתיישב עם הדרישה לשקיפות של יו"ר רשות ני"ע שמואל האוזר. עו"ד גולן קנטי: "פחות סיכון למנהל שחושף פחות"
שלשום פרסמה רשות ההגבלים העסקיים טיוטה, שמהותה היא שורת איסורים על החברות להתבטאות פומבית שעלולה להביא לתיאום מחירים. הרשות הזהירה כי מבחינתה, התבטאויות פומביות כאלו יכולות להיות ראיון בעיתון, דיווח למשקיעים בבורסה ואף שיחה עם אנליסטים. כלומר, רשות ההגבלים העסקיים בעצם דורשת מהחברות הבורסאיות "לשקול מילים" כשהן מדברות עם המשקיעים.
לכאורה, כל דיווח על אסטרטגיית מחירים בדו"ח דירקטוריון, על כניסה לשוק חדש או יציאה משוק קיים ועל מגעים מול ספקים - עלול להיחשד על ידי רשות ההגבלים העסקיים כניסיון לתיאום מחירים ויצירת קרטל, ולהוביל לחקירה פלילית נגד החברה המדווחת וההנהלה שלה.
חשוב לזכור כי חברות בורסאיות מחויבות, על פי התקנות של רשות ני"ע, למסור מידע למשקיעים, כאשר המגמה מבחינת הרשות היא להגביר את הדיווח ה"רך" למשקיעים, שבמסגרתו החברות מוסרות מידע רב על תוכניות לעתיד ואסטרטגיות. החברות נמצאות במלכוד מול שני הרגולטורים: מצד אחד, רשות ההגבלים העסקיים שמנסה למנוע התבטאויות ציבוריות, ומצד שני, רשות ני"ע שמנסה לגרום לחברות להיפתח יותר מול הציבור. לכל אחד מהרגולטורים האלו יש שיניים, ונראה כי הדילמה של החברות הציבוריות היא ממי הן יותר מפחדות - מרשות ני"ע או מרשות ההגבלים העסקיים.
עדיף לחשוף כמה שפחות
לדברי עו"ד גולן קנטי, שותף ומנהל תחום ההגבלים העסקיים במשרד נשיץ ברנדס אמיר, "אני לא רוצה להגיד מי מסוכן יותר ברמה העקרונית, אבל בהחלטה של חברה ציבורית - אם לגלות את כל המידע שיש לה, או לספק מידע חלקי ומעורפל יותר שלא באמת ייתן תשובה ברורה למשקיעים - יש פחות סיכון למנהל שחושף פחות מידע לעומת מנהל שנותן אפילו אמירה אחת, שהממונה על הגבלים יתפוס כהסדר כובל ויטפל בה".
אך קנטי מסייג את דבריו ומוסיף כי "מצד המשקיעים, יכול להיות שיהיו תביעות ייצוגיות נגד החברה במקרים של מידע חסר, אבל אין פה איזון (בין האכיפה של רשות ני"ע לזו של רשות ההגבלים - ג"ק). דווקא דיון מעמיק בנושא, שהיה מסמן באילו מקרים נדרש לדווח לעומת אלו שבהם זה לא נדרש, היה גורם למנהלים להתלבט פחות. או אולי קיומו של מנגנון שמאפשר למנהלים להתלבט בפני הרגולטור. אבל המצב שנוצר הוא שאחד אומר לאו מוחלט, ומנגד יש הרבה רגולטורים אחרים שאומרים כי העברת המידע היא חיובית".
לשקף או לא לשקף?
אחת הדוגמאות הבולטות לחוסר התיאום בין הרגולטורים מגיעה מחוק המזון, שאחד מסעיפיו מחייב את הרשתות להעביר מחירונים מלאים של המוצרים בכל הסניפים למאגר מידע מקוון הפתוח לכולם. לכאורה, הרשתות המתחרות עלולות לעשות שימוש לרעה במאגר שכזה ולעקוב אחר שינוי המחירים בזמן אמת, ברמת נקודת המכירה הבודדת. אבל הרציונל להקמתו היה דווקא כדי להגביר את התחרות ולחשוף את המחירונים הסמויים של הרשתות בפני הצרכן, בכל זמן נתון. פרסום מחירון של רשת מזון, בתקשורת או כדיווח לבורסה, היה כנראה מביא לחקירה פלילית של רשות ההגבלים העסקיים כנגד אותה חברה.
קנטי נותן דוגמה נוספת שבה הדילמה בין רשות ני"ע לרשות ההגבלים העסקיים מתחדדת: "כאשר חברה ציבורית צריכה להעלות מחירים באופן מסיבי כדי לכסות על ההפסדים, היא מפרסמת שהיא צריכה להעלות מחירים, לא כדי לתאם עם המתחרה אלא בגלל שהיא צריכה לחזור לרווחיות. ציבור המשקיעים צריך לדעת - אז משקפים את זה או לא? אחת החברות שאני מלווה פרסמה כי בתחילת השנה הבאה היא מפסיקה קו ייצור. החברה חייבת לשקף זאת עבור הציבור, לפי תקנות רשות ני"ע. אבל אני יכול לומר לאותה החברה - יכול להיות שלפי העמדה של רשות ההגבלים, זה שאתם אומרים שתצאו מהשוק זה בעייתי כי צמצום תפוקה שווה עליית מחיר".
לפי קנטי, "כשהממונה על הגבלים עסקיים אומר באופן חד־צדדי - אני רואה בזה בעיה - ולא מדבר על הצדדים החיוביים של העברת מידע לציבור, ולא מתמודד עם הקשיים בכך שאנחנו כן רוצים העברת מידע ומחייבים העברת מידע, אנחנו יוצרים דילמה קשה יותר עבור החברות".
קנטי מסביר כי "ברשויות אחרות בעולם, ההחלטות בנושא זה ניסו למצוא את דרך המלך או דרך יותר מסוגננת כדי לצבוע את המקרים משני הצדדים. במיוחד מקרים שברור לכולנו כי הם אסורים, כמו קריאה למתחרה על גבי העיתון - בוא תעלה מחירים. חלק מהרגולטורים בעולם התמודדו עם העניין דרך נתחי שוק. אם יש הרבה תחרות בענף מסוים, אז לא רואים בהתבטאויות כאלה קושי. כאן אתה לא רואה התמודדות עם זה. אתה לא רואה איפה כן רוצים להתיר פרסום".
