בעיה של אופי

פעם אחת הוא ביקש שבעלי החוב שלו יאמינו בכוכבים, בפעם אחרת הוא פשוט אמר "אין לי" ובפעם נוספת הוא איים שבלעדיו יהיה פשוט גרוע יותר. בכל פעם, בעלי החוב שלו הלכו איתו מכיוון שהאופציה שעמדה על הפרק תמיד נראתה גרועה יותר. זה מה שאילן בן־דב יודע לעשות הכי טוב: לשווק מציאות מדומה.  

הטכנוקרטים שמנהלים את הכסף של הפנסיות של כולנו העדיפו בכל פעם ללכת איתו, לבחון את האקסל, להיות ענייניים, לא מתלהמים. הם בעניין של תשואה, לא של מוסר. קשה לדרוש מהם גם להיות מוסריים וגם להיות ערמומיים בדרך לתשואה המובטחת, אבל יש מקרי קיצון, כמו במקרה ששומט חוב סדרתי כמו בן־דב מבקש את אמון המשקיעים בפעם הרביעית. לא השנייה, לא השלישית, הרביעית.

יש מקרים שבהם התיאוריה מאבדת קשר עם המציאות, מקרים שבהם השכל הישר חזק יותר מכל גיבוב של מספרים, שעבודים או טריקים פיננסיים שבהם בן־דב הוא אשף. יש היגיון בריא שאומר שמי שלא מחזיר כספים שלווה פעם אחר פעם מבלי שהוא נדרש להביא כמעט כלום מהבית, כנראה יעשה זאת שוב ושוב. זה לא עניין פיננסי, זה עניין של אופי. בן־דב רואה רק את בן־דב. מחזיקי החוב שלו הם בבחינת פראיירים שרק מתחלפים.

בפעם הקודמת שבן־דב הצליח לחמוק מהרדאר התקשורתי ולסדר לעצמו הסדר חוב מהסרטים, הוא טען שבלעדיו הסכם השיווק של הטלפונים הניידים של סמסונג יפקע, ואז לבעלי האג"ח לא יישאר הרבה ביד. זה הנכס המרכזי שבן־דב הביא להסדר החוב האחרון בסקיילקס. ומה קרה מאז? למרות "הקשר החזק" של בן־דב עם סמסונג הקוריאנית, היחסים הורעו וכעת ברור שלא הרבה מהנכס הזה, שבן־דב ידע לשמר כל כך, יישאר בידיהם של מחזיקי האג"ח.

אילן בן דב צילום: אוראל כהן

בדרך, בן־דב גם צחק על כולם וביקש לאשר לעצמו הסכם שכר שערורייתי של 4.3 מיליון שקל בשנתיים. גם המנכ"ל שלו בסקיילקס ביקש לאשר לעצמו מענק שנדחה בסופו של דבר באסיפה הכללית של החברה. כשבעל שליטה ומנכ"ל מנהלים חברה שהגיעה להסדר חוב כאילו היא אחת החברות המצליחות במשק, יש כאן בעיה — לא של פיננסים אלא של אופי.

יש אנשים שלא צריכים לקבל אשראי בשוק ההון. בן־דב הוכיח פעם אחר פעם שהוא כזה. לכן, גם אם יישלף פתאום קלף מיקוח חדש, כדאי לשנן היטב את ההיסטוריה של שומט החוב הסדרתי ביותר בשוק ההון הישראלי ולהחיל עליו את מקרה אי.די.בי. רוצה את החברה? תביא