• תפריט
שוקי חו"ל

100 שעות בשבוע: כך עובדים בנקאי ההשקעות בוול סטריט ובסיטי

יממות שלמות של עבודה ברצף, עובדים שמתחרים זה בזה עד הקצה. בנקאי ההשקעות של וול סטריט והסיטי עובדים מסביב לשעון - לעתים עד מוות. בבנקים מבטיחים שינוי, אבל יש מי שמזהיר שהבנקאים עוד ינחילו את צורת העבודה הזאת לכולנו

יואב בורנשטיין, לונדון 12:4920.03.14

בבוקר 15 באוגוסט בקיץ האחרון מוריץ ארהרדט, סטודנט גרמני בן 21 ומתמחה בבנק אוף אמריקה, נמצא מת במקלחת דירתו בלונדון. ארהרדט, שהיה לקראת סיום ההתמחות בבנק, לא ישן בשלוש היממות שקדמו למותו. הקולגות שלו בבנק תיארו אותו כ"סופרסטאר" שניצח בתחרות המטורפת והצליח להיכנס לאחד המקצועות הנחשקים בעולם: בנקאות השקעות. ואכן, בתום ההתמחות חיכתה לו הצעת עבודה נכספת. 

ארהרדט מעולם לא התלונן על שעות העבודה הארוכות בבנק. להפך: הוא נהנה מהעבודה. הוריו גילו עד מתי הוא נשאר במשרד רק לפי האימיילים שקיבלו ממנו, שנשלחו בחמש ובשש בבוקר. הפתולוג קבע שהוא מת מהתקף אפילפסיה, ושסיבת ההתקף היא ככל הנראה תשישות. ארהרדט ידע שהוא סובל מאפילפסיה ולקח את התרופות המתאימות, אבל לא יידע את הממונים עליו בבעיה הבריאותית שלו, אולי כי חשש שהדבר ימנע ממנו לקבל את התפקיד.

 

המוות של ארהרדט הוא הקצנה של המציאות בסיטי של לונדון, המרכז הפיננסי החשוב ביותר בעולם: עבודה מהבוקר עד הלילה, ולפעמים גם כמה יממות ברצף, היא חלק מהשגרה בסיטי ובעיקר בבנקי ההשקעות שבה. מספרן המוגבל של המשרות הללו, בצד השכר המתגמל ופתיחת הדלתות שהן מציעות, הופך את התחרות עליהן לקשה, אכזרית וגלובלית. ההתמחות היא כרטיס כניסה למוסדות הפיננסיים הנחשקים הללו, והמצטיינים בה זוכים לעתים קרובות להצעת עבודה בבנקי ההשקעות. סיפורים על לילות לבנים בבנק נחשבים, לפיכך, למורשת קרב שיש להתגאות בה.

 

מותו של ארהרדט היכה גלים בקהילה הבנקאית. בנק אוף אמריקה הודיע על בחינה מחדש של תרבות העבודה, והמליץ לבנקאים הזוטרים שלו לנצל את ימי המנוחה לפחות בחלק מסופי השבוע כל חודש. שאר הבנקים מיהרו ליישר קו, וגולדמן זאקס וג'יי.פי מורגן אף הרחיקו לכת ואסרו על הבנקאים הזוטרים לעבוד בין תשע בערב ביום שישי לתשע בבוקר ביום ראשון - למעט מקרים של עבודה דחופה, כמובן.

 

ד"ר אלכסנדרה מישל: קל להאמין שבבנק יצרו בכוונה תרבות של עבודה קשה, אבל הסיבה האמיתית היא התחרות בין העובדים ד"ר אלכסנדרה מישל: קל להאמין שבבנק יצרו בכוונה תרבות של עבודה קשה, אבל הסיבה האמיתית היא התחרות בין העובדים

 

אבל הסיכוי שיחול שינוי רציני הוא קטן. "מדברים המון על מאזן עבודה־חיים, אבל כשיש לך פרויקטים שנמשכים כל הזמן, אתה צריך שיהיה שם מישהו כדי שיטפל בזה פיזית", אומר ל"כלכליסט" צ', בנקאי השקעות שהתחיל לעבוד בשנה האחרונה בסיטי, וביקש שלא לציין את שמו ואת מקום עבודתו. למעשה, שיחת הטלפון עם צ' מתקיימת ביום ראשון בערב, יום המנוחה בבריטניה, שאותו הוא מבלה כמובן במשרד. "הבנקים אמרו לתקשורת שבעקבות מה שקרה הם לא נותנים לבנקאים להגיע לפני שעה מסוימת בסופי שבוע, או מוודאים שהם הולכים הביתה ביום שישי בערב כדי שינוחו מספיק. אבל אם נהיה ריאליים, מישהו חייב לעשות את העבודה הזאת - ומישהו יעשה אותה".

 

זה לא המנהל, זו התרבות

 

המערכת שגורמת לעובדים בסיטי לעבוד מהבוקר עד הלילה, ולפעמים גם עד הבוקר שלמחרת, היא מרתקת ומדאיגה כאחד, כיוון שהרגלי העבודה הללו מחלחלים בהדרגה לתחומים אחרים - בין היתר באמצעות בנקאים לשעבר שמנחילים אותם. "בנקי השקעות מגייסים סטודנטים מצטיינים ומטפחים אותם, וכאשר האנשים הללו עוזבים את בנקאות ההשקעות, הם הופכים לבעלי השפעה בארגונים אחרים", מסבירה ד"ר אלכסנדרה מישל, חוקרת ניהול המלמדת באוניברסיטת פנסילבניה. עם הזמן, היא פוסקת, יותר ויותר מקומות עבודה יעבדו כמו בתי ההשקעות, ולכן חשוב שנדע מה מצפה לנו.

 

מישל הקדישה תשע שנים למחקר שהתחקה אחרי הרגלי העבודה ומצבם הגופני של בנקאי השקעות בוול סטריט, שם אתיקת העבודה זהה לזו של הסיטי, והתמונה שהיא מציירת אינה מעודדת. "בנקאי אחד, שזכור לי במיוחד, פשוט לא הצליח לישון יותר. כל הגוף כאב לו והוא רק עבד יותר שעות ויותר קשה, כיוון שלקח לו יותר זמן לסיים את המשימות שלו. הוא הלך לרופאים, וכשהם לא מצאו שום דבר, הוא רק מילא את הגוף שלו ביותר קפאין, ובנקודה מסוימת הוא פשוט התמוטט ולא היה מסוגל להגיע לעבודה".

 

מישל מכירה מקרוב את סביבת העבודה בבנקי השקעות: היא בעצמה התקבלה לעבודה בגולדמן זאקס, אולי בנק ההשקעות הנחשב בעולם, לאחר שהשלימה תואר ראשון בהצטיינות יתרה, ועבדה שם ארבע שנים. השורה הזו ברזומה שלה עזרה לה לרכוש אמון בראיונות העומק שקיימה עם כ־200 בנקאים. "בנקי השקעות הם סביבה נהדרת לחקור איך עבודה משנה אנשים", היא אומרת, "כיוון שאנשים עובדים שם אפילו 100 שעות בשבוע, ומנותקים מכוחות אחרים של חיברוּת (Socialization) כמו חברים ומשפחה".

  

 

העבודה הסיזיפית, היא מסבירה, איננה מתבססת על מנהלי עבודה קשוחים שמכריחים את העובד להעביר את חייו במשרד, אלא על תרבות ארגונית שלוחצת עליו להישאר במשרד כדי שלא להישאר מאחור. "קל מאוד להאמין שיש בבנק אנשים רבי־עוצמה שיצרו בכוונה תחילה תרבות של עבודה קשה; אבל מה שמצאתי הוא שבנקאים הם אוטונומיים מאוד. בכל הארגון יש רק איזה 5–4 רמות של היררכיה, ואפילו הרמות האלה נזילות".

 

כך נוצרת מציאות שבה העובדים מעצבים יחד את צורת העבודה שלהם, באופן קולקטיבי, ובלי כוונה הם מעצבים מנהגים שמאיצים את הקצב לכולם. במחקר שלה מצטטת מישל דירקטור באחד הבנקים שאותם חקרה, המבהיר שבבנק שלו אין צורך במנהלים. "המערכות שלנו מוודאות שאנשים שולטים בעצמם, לפעמים מבלי לדעת זאת. אנחנו אפילו לא מציבים יעדים, ורק נותנים פידבק לאנשים על כמה הם טובים. אנשים מתחרים נגד עצמם". בנקאי אחר טוען שבבנקים יש יותר משמעת מאשר בצבא, "רק שכאן אין אף אחד שאוכף את המשמעת".

  

 איור: ניב תשבי

 

המציאות הזאת, אומרת מישל, מקטינה את הסיכוי לשינוי. "בנקים שולחים עכשיו לאנליסטים מזכרים שבהם מורים להם לא לעבוד בסוף השבוע. לא סביר שזה ייצור שינוי בשטח, כיוון שהמערכת הזאת נתמכת על ידי הרבה מרכיבים שתלויים זה בזה, חלקם קשורים ישירות לתהליך העבודה עצמו וחלקם לא".

 

תני לי דוגמה לגורם כזה, שאינו קשור ישירות לעבודה.

"הדוגמה הקלסית היא האופן ספייס, מרחב העבודה הפתוח, שגורם לאנשים לעבוד קשה כיוון שהם מתחרים זה בזה. אופן ספייס נוצר כדי לשפר את התקשורת, אבל הוא גורם לכך שאנשים משגיחים זה על זה: כשהם עוזבים את המשרד לפני 22:00–23:00, מישהו צועק מאחורה 'חצי יום היום, אה?'".

 

בשלב שבו הם יוצאים מהארגון, בנקאי ההשקעות כבר יודעים מה המחיר שהשגרה הזו גובה מהם, אבל את אומרת שהם ממשיכים בה בכל זאת. למה?

"בעבר, כשאנשים דיברו על תרבות, הם דיברו על מה שמנהיג יחיד מטמיע בארגון. אבל תרבות היא מערכת שלמה של דברים שעובדים ביחד. התהליכים העסקיים של הבנק מרגילים את הבנקאים לעבוד כל כך קשה שגם כשהם עוזבים, הם עדיין עובדים את אותן השעות, אפילו שאינם חייבים. כך שזה מושרש עמוק. זה דבר תרבותי, וזה דבר שקשה מאוד לשנות".

 

חוסר שינה מוביל לחוסר מצפון

 

כיוון שבנקי השקעות נותנים לעובדים לעבוד באופן עצמאי וכמעט ללא השגחה, הם מקפידים שהעובדים שהם מגייסים יתאימו לשיטת העבודה הזאת. "העובדים נבחרים גם על בסיס כושר העמידות שלהם", מסבירה מישל. "הבנקים בוחרים אנשים מהאוניברסיטאות הטובות ביותר, שהשיגו ציונים גבוהים תוך כדי עשיית משהו מרשים בזמנם הפנוי - למשל, להיות נשיא של איזה מועדון באוניברסיטה, או להיות ספורטאי מצטיין. לאנשים הללו יש מראש כושר עמידות ונחישות יוצאי דופן".

  

אבל אפילו אצל האנשים יוצאי הדופן הללו כושר העמידות מוגבל. המחקר של מישל גילה שבשלוש השנים הראשונות הבנקאים יכולים להתעלם מהבעיות הגופניות שגורמת העבודה סביב השעון, אבל בשנה הרביעית המצב בדרך כלל נעשה יותר חמור: הבנקאים מתחילים לפתח התמכרויות וסובלים ממחסור חמור בשינה, בעיות לב, דיכאון כרוני, לחץ ושבירה פיזית. "לבנקאים רבים יש בעיות גב. הבנקאי רוברט רובין, שהיה שר האוצר בממשל קלינטון, מספר בספרו 'בעולם של אי־ודאות' איך הוא פגש לקוחות תוך כדי שכיבה על השולחן בחדר הישיבות. דמיין את זה.

 

"הרבה אנשים קוראים את זה ואומרים, 'אהה! לכן הם מגיעים להחלטות כל כך גרועות'. אבל זה לא מדויק. נכון שהביצועים יורדים, אבל הרמה הטכנית נשארת גבוהה. מה שנפגע הוא כושר השיפוט, היצירתיות והרגישות האתית. כך שכאשר לקוח מגיע אליך עם מידע, אתה לא יכול לראות פתרונות חדשניים ומותאמים אישית".

 

השאלה המתבקשת היא כיצד תנאי העבודה האלה משפיעים על התנהגות הבנקאים. מאז המשבר הפיננסי נחשפה שורה ארוכה של שערוריות שבהן היו מעורבים סוחרים ובנקאים בסיטי: זיוף שער הליבור (הריבית הבין־בנקאית), מניפולציה של שערי מטבע חוץ, מכירה של מכשירים פיננסיים סבוכים שגרמו הפסדי עתק ללקוחות שקנו אותם מבלי להבין מה הם קונים, והרשימה עוד ארוכה".

 

האם חוסר השינה והשיפוט הלקוי משפיעים גם על האתיקה של הבנקאים?

"המחקר שלי איננו מתייחס באופן ישיר לנושא הזה", מישל מסתייגת, "כיוון שחקרתי את המחלקות המתמחות בבנקאות השקעות, ואילו המחלקות שהיו מעורבות במשבר הפיננסי היו בעיקר בצד של הסוחרים. מסחר ובנקאות הם תרבויות שונות".

  

עם זאת, היא אומרת, כמה עקרונות מהמחקר שלה בהחלט תומכים בהנחה הזו. "המחקר שלי נותן תוקף למחקר קודם שלפיו, אם מכניסים אנשים ללחץ ומאיצים בהם, זה יכול ליצור אצלם עומס יתר קוגנטיבי ולגרום להם להתנהג בצורות שעשויות לנגוד את הערכים שלהם. מחקר 'השומרוני הטוב' המפורסם מ־1973 הראה שאפילו סטודנטים לדת הפגינו חוסר רגישות מוסרית כשהאיצו בהם. זה מעניין כיוון שזה אומר שסוחרים אינם בהכרח בפשיטת רגל מוסרית - הם לא בהכרח תאבי בצע או חסרי עכבות, יכול להיות שהם פשוט בעומס יתר קוגניטיבי".

 

לא חוששים לשרוף את העובדים

 

בסופו של דבר, מבהירה מישל, הבנקאים שלא מיישרים קו עם התרבות הארגונית סובלים מיחס מזלזל מצד הקולגות. כל השאר מצליחים לשרוד, אבל מפתחים בעיות בריאותיות כמו שיעולים תמידיים ואלרגיות, וסובלים ממחסור בשינה. "בכנס פנימי שערכו באחד הבנקים האלה הציגו תמונות של אנשים, והעובדים היו צריכים לנחש מי זה", היא מספרת. "בסוף התברר שזה האדם שיושב לידך, שפשוט עלה המון במשקל בשנה האחרונה".

 

והם ממשיכים באותה שגרת העבודה?

"40% מהבנקאים נאלצים לקחת פסק זמן - לא בגלל שהם רוצים, אלא בגלל שהגוף שלהם מכריח אותם לעשות זאת. ה־60% הנותרים פשוט סובלים את זה וזהו. זה לא נעים, ואחרי שבע או תשע שנים הם יעזבו את הבנק בכל מקרה, אז אין להם עוד הרבה. אתה עובד קשה יותר, אתה סוחט יותר מהגוף שלך, אתה שותה יותר קפאין, אתה עושה מה שצריך כדי לעשות את העבודה". 

 

הסיטי של לונדון בלילה הסיטי של לונדון בלילה צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

והם לא מעזים לצאת נגד זה.

"בדיוק, אנשים חורקים שיניים ועושים את זה במקום לנסות לשנות את המערכת. הבנקאים הזוטרים אומרים לעצמם, 'אני חייב לסבול את זה שבע שנים, ואז יהיו לי אפשרויות נהדרות'. בבנקים וגם בחברות אחרות, כמו למשל חברות ייעוץ ניהולי, כשאומרים לך, 'אל תעבוד בסוף השבוע', מה שקורה הוא שאנשים עובדים בהיחבא, כי זה לוקח כל כך הרבה זמן לסיים את העבודה. אי אפשר להגיד ללקוח, 'מצטער, אמרו לי לא לעבוד בסוף השבוע'".

 

הבנקים לא חוששים לשרוף את העובדים?

"לא, בגלל התחלופה הגבוהה בארגונים הללו. קריירה ממוצעת בבנקאות השקעות היא בין שבע לתשע שנים, תלוי במצב הכלכלה".

 

אז בעצם הבנקים מגייסים אנשים צעירים, סוחטים מהם את האנרגיה, ואז מגייסים את המחזור הבא?

"כן. זה שונה בחברות תעשייתיות, שבהן מגייסים אדם אחד ומקדמים אותו על בסיס איכויות העבודה שלו. בבנקי השקעות מגייסים בכל שנה 20–30 איש, ובזמנים של פריחה כלכלית אולי 60 איש, ואז מקדמים אותם באותה המהירות ובכל שנה נפטרים מה־5% הגרועים ביותר. כך שזה אינו מסע יחידני, אלא יותר כמו טורניר שבו צריך להדביק את השאר".

 

את הדברים האלה מאשר גם צ': מה שעשוי להתפרש כניצול או כעבדות לשמה, הוא אומר, הוא עבורו הזדמנות להיכנס לתחום. "בימים אלה מאוד קשה להיכנס לענף הבנקאות", הוא אומר. "הרבה אנשים עושים התמחויות כדי שיוכלו להרוויח לעצמם הצעות עבודה. אתה צריך להגיע לשלב שמגייס עובדים יסתכל עליך ויבין שאתה יכול להוסיף ערך מהיום הראשון. התמחות היא הזדמנות לימודית שבה אתה בונה את הכישורים הרלבנטיים ומוודא שהמעסיקים רואים אותך כ'רווחי'".

 

אפילו ספורטאים נזהרים יותר

 

נראה שאין מי שמודע יותר להשלכות הבריאותיות והחברתיות שגורמת העבודה בסיטי מהעובדים עצמם, שממשיכים להקדיש את עצמם מרצון למנגנון שעלול לגרום להם לנזקים בלתי הפיכים. רובם מרוצים מהעבודה ומההזדמנויות שהיא מספקת. הדאגות החומריות שלהם והסיכוי להרוויח המון הם גם כמובן שיקולים משמעותיים. "אין תעשייה שבה אתה יכול ללמוד על כל כך הרבה סקטורים ותת־סקטורים שונים כמו בנקאות", פוסק הבנקאי צ'. "יש גם העניין של ההשפעה: בעבודות אחרות אתה יכול לעשות עבודה של תשע־עד־חמש מבלי להרים שום תרומה משמעותית, אבל בבנק אתה עובד מול מקבלי החלטות - מנכ"לים, סמנכ"לי כספים, דרגים כאלה.

 

"אנחנו חיים בעולם חומרי. אתה צריך לכלכל את המשפחה שלך, זה בסיסי. אבל בהתחשב בכמה הדברים יקרים בעיר - האוכל, המגורים, התחבורה - אפילו אם אתה מרוויח 50 או 100 אלף ליש"ט בשנה, אתה עדיין צריך המון כסף כדי לקנות דירת חדר או 2 חדרים בלונדון. לבנקאים זוטרים התגמול הוא לא כל כך אטרקטיבי: הם מרוויחים פירורים, בעיקר בהתחשב בכמות השעות (כ־3,000 ליש"ט בחודש, שהם כ־5,000 דולר - י"ב). מנגד, אם אתה נמצא כל היום במשרד, אין לך יותר מדי הוצאות".

 

מישל מציינת, והבנקאי צ' מסכים, ששירותים שנותן הבנק לעובדיו, כמו ארוחות חינם, חדר כושר, ניקוי יבש ומוניות בחינם רק מאריכים את שעות העבודה של הבנקאים. למעשה, הם מעבירים כמעט את כל חייהם למשרד. צורת העבודה הזאת יכולה להיתפס כביטוי קיצוני של תרבות מערבית־אקדמית שמפארת את השימוש בראש ואיננה מתייחסת לגוף ולצרכיו. "זה לא רק הבנק, זה לא רק הבנקאי - זו המערכת כולה שאחראית למה שקורה. בכלכלה התעשייתית או 'הידנית', התפקיד של הגוף היה מאוד ברור: אתה צריך לעשות עבודת כפיים, וזה דורש כוח וסיבולת. לעומת זאת, בכלכלת ידע אתה חושב למחייתך - אבל הסטודנטים שהופכים לבנקאי השקעות לא חושבים על התרומה שיש לגוף לביצועים שלהם. הם משווים את עצמם לספורטאים, אבל אפילו ספורטאים נזהרים עם הגוף שלהם: הם יכולים להתאמן רק 5–4 שעות ביום, יש להם עונות אימון והם פורשים בשנות ה־30 לחייהם. בנקאי השקעות חייבים לעשות זאת 80–100 שעות בשבוע מסביב לשעון, שנה אחרי שנה, ובאופן אידיאלי כל חייהם".

 

מישל כותבת שבמקרים מסוימים הגוף התנקם בבנקאים, והם התחילו לפתח טיקים מביכים: כסיסת ציפורניים, חיטוט באף או גלגול של השיער. הפיוז שלהם הפך לקצר והם התעצבנו מהר ופיתחו הפרעות אכילה. לדבריה, היא חשה בעצמה את האפקט של השעות הארוכות על הגוף, כאשר היתה אנליסטית בגולדמן זאקס. הסיבה שהחלה לעבוד שם, לדבריה, היא שרצתה לשלם מהר את ההלוואה שלקחה ללימודי התואר הראשון. "בהחלט עבדתי קשה בגולדמן זאקס. באותו הזמן בעלי עבד במריל לינץ', כך שלשנינו היו שעות ארוכות. אני התמדתי בכך רק ארבע שנים ואז התפניתי לדוקטורט".

 

איך התרבות הארגונית הזאת משפיעה על נשים?

"בנקים עיצבו כל מיני התאמות לנשים. כשיש להם אשה בכירה שהיא ממש טובה, הם מנסים לגרום לה לעבוד במשרה חלקית, לעבוד בבית אם היא רוצה. הם באמת מזיזים הרים וגבעות כדי לאפשר זאת, אבל בהרבה מקרים הנשים עוזבות כיוון שהקולגות לא מכבדים אותן. הן לא משקיעות 'מספיק'".

36תגובות
בטל שלח
  • פשוט לקנא בהצלחתם ! הלוואי והייתי יכול להיות בנקאי אבל אני רק יזם ! (ל"ת)
    אנונימי מובטל, (23.03.14)
  • ל -20 - מה שאתה אומר מאוד נכון, אבל - ללפני 30 שנה היום, הבנקים ממש לא תומכים בתעשייה.
    הבנקים שינו את מטרתם, והיא - להרוויח כמה שיותר כסף, בכמה שפחות זמן.
    לגלגל את כל הסיכון לציבור, ואת כל הרווחים - עבור עצמם.
    בדיוק בשביל זה הם פיתחו את כל ה"מכשירים המתוחכמים".
    את כל האופציות, ואת כל הקרנות המסובכות.
    כך הם מוכרים לציבור את כל ההימורים המסוכנים, מקבלים כסף מזומן ביד, וכשהכל מתפוצץ, הציבור מפסיד, והבנק נשאר עם המזומן שקיבל.
    (22.03.14)
  • לאנשים כאלה יש פחות חרדה כלכלית וזה מאזן אדם שסיים לעבוד מוקדם
    עדיין הוא חושב בתת המודע שלו על איך הוא יסיים את החודש
    וגם על העתיד הכלכלי שלו
    אני מתכוון על חו"ל ששם המשכורות הם גבוהות מאוד
    יש גם מעין היי שעובדים הרבה שעות וגם מרוויחים טוב
    זה איך שהו מתאזן
    תלוי איך לוקחים את זה
    י, (22.03.14)
  • האנשים הללו פשוט מבזבזים את החיים שלהם לטובת הכסף בגיל הפנסיה הם כנראה יתעוררו ויחטפו את הכאפה
    (22.03.14)
לכל התגובות