אלופי השכר
כשלי השוק שלא תראו בטבלאות שכר הבכירים
ביצועים יוצאי דופן יכולים להצדיק שכר גבוה לצוות המנהל. הבעיה מתחילה כאשר שכר גבוה מחליף דיבידנד לציבור, כאשר הכסף הגדול יוצא מקופת החברות בדרכים עקיפות ושקופות פחות, כאשר אין קשר בינו לתוצאות וכאשר הוא מגיע למנהלים שכשלו
לצפייה ברשימת שיאני השכר לחצו כאן
אלופי הברוטו 2013
למה השכר שלהם הוא עניין של כולנו
הפערים הצטמצמו על הגב של מעמד הביניים
דוד עזריאלי הוא גם אלוף השכר במזומן
רושמים הפסדים, עושים תספורות ומושכים מיליונים
להיות שני זה מחייב: סמנכ"לים שמביטים על הבוס מלמעלה
6 שכירים גרפו ב-54 שנים שכר בעלות של 315 מיליון שקל
חלק מאנשי שוק ההון ומנהלי החברות הבורסאיות לא אוהבים את העיסוק בשכר הבכירים. הם מנסים לייחס את העיסוק במשכורות, במענקים ובאופציות לתכונות כמו מציצנות, רכילות וצרות עין. אלא שטבלאות השכר הן לא גרסת שוק ההון של תוכנית הטלוויזיה "מעושרות". לא מדובר במציצנות, אלא במעקב חשוב ומדאיג כיצד נתוני השכר גדלים לעתים ללא קשר לביצועי החברות וללא קשר לתמורה שמקבלים בעלי המניות האמיתיים של החברות - הציבור - באופן ישיר או באמצעות הגופים המוסדיים: קרנות הפנסיה, קרנות הנאמנות, קרנות ההשתלמות וקופות הגמל שמשקיעות את חסכונות הציבור בבורסה.
אם בעבר שכר של מיליון שקל היה נחשב גבוה, הרי שדו"חות 2012 מלמדים אותנו שעם שכר בעלות שנתית של 4.4 מיליון שקל, בקושי אפשר להיכנס לרשימת 100 מקבלי השכר הגבוה בבורסה. העשירייה העשירה המוצגת בעמוד זה קיבלה ב־2012 שכר בעלות מצטברת של יותר מ־120 מיליון שקל, ו־85 מיליון שקל ניתנו בשכר ובמענקים, והשאר בתגמול מבוסס מניות. זהו גידול של 10% לעומת רכיב המזומנים ב־2012. עם זאת, עלות השכר הכוללת של העשירייה המובילה ירדה בכ־30% בשל ירידה באופציות שניתנו לחלק מהשיאנים בהשוואה ל־2011.
סטלה הנדלר. פוצתה במזומן על מחיקת HOT צילום: עמית מגל
שכר של 6 מיליון שקל הפך לסטנדרט
התעשרות היא לא דבר פסול. כל עוד ביצועי החברות יוצאי דופן והמשקיעים לא מקופחים, ראוי שהצוות המנהל יקבל שכר ראוי. הבעיה מתחילה כאשר עלות השכר הממוצעת של מאה שיאני השכר היא כ־7 מיליון שקל וכששכר של 5–6 מיליון שקל הופך לסטנדרט בחברות הציבוריות גם עבור חברות שלא סיפקו לבעלי המניות תשואה מדהימה. שכר שמושכים בעלי שליטה, ומחליף חלוקת דיבידנד לכלל בעלי המניות, או שכר שניתן במזומן, בעוד שאר בעלי המניות מתבקשים להמתין למהלך עסקי עתידי — הנהיגו נורמה פסולה בשוק ההון, שגורמת לירידת האמון של הציבור בבורסה.
בגיליון זה לא התרכזנו רק בעשירייה המובילה. בדקנו את פערי השכר בחברות המובילות בישראל בין העובדים למנהלים, את השכר המצטבר ואת מצנחי הזהב של מנהלים שישבו שנים רבות על הכיסא; ואת השכר המעצבן ביותר — של אלו שנכשלו. אלו שלקחו הימור על חשבון הכסף של הציבור, הפסידו או לא החזירו חובות. הכישלון לא הפריע להם להיאחז בהסכמי שכר היסטוריים ולמשוך שכר בעלות מיליוני שקלים.
אותם בעלי שליטה ומנהלים בכירים בחברות שכשלו ונמצאות בשלב כזה או אחר של הסדר חוב, נכון היה אם היו מסתפקים במשכורות צנועות בלבד. השכר שהם משכו, בדרכים ישירות או עקיפות, יכול להעיד לגבי הרצינות שבה הם מתייחסים לחסכונות הציבור.
לפעמים, הטבלה דווקא כן משקרת
"הטבלה לא משקרת", אומרת קלישאה ותיקה. בכל הנוגע לשוק ההון הישראלי התמקדות בטבלת השכר בלבד יכולה להטעות. הכסף הגדול לא יוצא מקופת החברות הציבוריות רק בחלוקת שכר מנופח. הכסף יוצא מקופת החיסכון של הציבור בדרכים רבות: עסקאות בעלי עניין, חלוקת שכר למקורבים ובני משפחה (חלוקה שלא מופיעה בטבלאות שמתמקדות בשכר פרסונלי) וחלוקת אשראי בצורה לא מבוקרת.
הכסף יוצא מידי הציבור גם על ידי מוסדיים שמחלקים עשרות מיליונים ליזמים ממולחים שיודעים לעשות שואו טוב עם מצגת, וכן על ידי בעלי שליטה, דירקטורים ומנהלים ששכחו מה עומד מאחורי צמד המילים "חברה ציבורית", ומתנהגים בחברות הבורסאיות כבחברות פרטיות. לצערנו, החסכונות שלנו פוזרו בשנים האחרונות במקומות רבים: בשכר ובמצנחי זהב למנהלים, בשדות חקלאיים ברומניה, בקניונים בסרביה ובקרקע נטושה בלאס וגאס. על הציבור להשאיר עין פקוחה, להשגיח על החברות הבורסאיות ועל המוסדיים, על נתוני השכר ועל ההשקעות המפוקפקות, כדי שהבורסה תחזור לשמש ככלי חיסכון הפנסיות של כולנו.
