$
מוסף השקעות פברואר 2013

"המערב צריך ללמוד להזדקן בחן"

סטיבן קינג, הכלכלן הראשי של HSBC ומי שנחשב לאנליסט מספר אחת של הכלכלה העולמית, מסביר בראיון בלעדי לכלכליסט למה המערב הפסיד בקרב מול סין, והבעיה העיקרית כיום היא שהוא עדיין לא הפנים את זה. לא במקרה לספרו הבא קוראים "סוף העושר המערבי"

אורי פסובסקי 09:3627.02.13
יש תחזית אחת שמרבית כלכלני הפיננסים חולקים: שנת 2013 תהיה "שנת הדשדוש". סטיבן קינג לא מסכים. "אני חושב שדשדוש היא פשוט לא המילה הנכונה", הוא אומר בראיון בלעדי ל'כלכליסט". "הבעיה שלנו בעולם המערבי היא קיפאון". קינג, הכלכלן הראשי של בנק HSBC, ומי שנחשב בתעשייה לאנליסט מספר אחת של הכלכלה העולמית, חושב שכולם מפספסים את התמונה הגדולה, שבמרכזה מה שהוא מכנה "הרוטציה הגדולה".

 

"זה סיפור די פשוט", הוא אומר, "בעשר השנים האחרונות, מדינות כמו סין צמחו בקצב מהיר באופן יוצא דופן. למעשה, במונחים של תוצר לנפש, סין צמחה בעשור הזה בקצב הגבוה ביותר אי פעם. באותו זמן, העולם המערבי חווה עשור אבוד: רמות הצמיחה שראינו בארצות הברית, באירופה ובבריטניה היו מאכזבות מאוד. זו הרוטציה הגדולה: אנחנו רואים באופן עקבי צמיחה חזקה מהצפוי בסין ובחלקים אחרים של העולם המתפתח, וצמיחה חלשה מהצפוי בעולם המערבי. התוצאה היא שנוצרו קבוצות חדשות של מנצחים ומפסידים ברחבי העולם".

 

סטיבן קינג, הכלכלן הראשי של בנק HSBC סטיבן קינג, הכלכלן הראשי של בנק HSBC

 

מי מפסיד ומי מנצח?

"למדינות שסוחרות הרבה עם סין, או שהגדילו את החשיפה שלהן לסין בעשור האחרון, היו ביצועים מאוד טובים משום שהיצוא שלהן לסין צמח במהירות כזו. לעומתן יש מדינות אחרות, במיוחד באירופה, שלא טיפחו קשרים קרובים במיוחד עם סין. בצירוף עם הקשיים המקומיים שלהן, שקשורים בחוב מופרז, גירעון בתקציב ואי־יציבות במערכת הבנקאות, המדינות האירופיות האלו רשמו צמיחה מאכזבת. בעצם, הרוטציה הגדולה היא סיפור המעבר של מקורות הצמיחה הגלובלית מהמערב למזרח".

 

הסיפור שאותו מספר קינג הוא בעל השלכות אדירות למערב, שבנה - וממשיך לבנות - את המדיניות הכלכלית שלו על הציפייה לצמיחה שמעבר לפינה. קינג חושב שהצמיחה הזאת פשוט לא תשוב בקרוב. את התחזיות האלו הוא מנפק כבר כמה שנים, בבהילות גוברת. אם רב המכר שאותו פרסם לפני שלוש שנים זכה לכותרת "מאבדים שליטה: האיומים המתפתחים על השגשוג המערבי", הרי שכותרת הספר שהוא עתיד להוציא השנה פסקנית בהרבה: "כשהכסף ייגמר: סוף העושר המערבי".

 

התחזיות הקולעות של קינג הקנו לו את תואר האנליסט המוביל של הכלכלה העולמית בדירוג EXTEL היוקרתי, שבו משתתפים אלפי מקצועני תעשיית הפיננסים העולמית, הפכו אותו לאחד הפרשנים הבולטים בעיתונות הכלכלית העולמית, לחבר פאנל ה־A-list הנחשב של "פייננשל טיימס" וליועץ לענייני אסיה של ממשלת בריטניה. עכשיו, בראיון בלעדי ל"כלכליסט", יש לקינג מסר פשוט: זה הזמן להסתכל למציאות בעיניים, ולהבין את גודל השינוי שמתחולל בעולם.

 

"יש תעשייה שלמה של אנשים שמתריעים שסין תתמוטט"

 

"חשוב לזכור שני דברים", אומר קינג, "קודם כל, כשמדברים על סין ועל העולם המערבי, צריך לזכור שההצלחה של סין לא נובעת בהכרח מביקושים חזקים למוצרים שלה בעולם המערבי, כמו מהעובדה שהיא פשוט מגדילה את הנתח שלה בסחר העולמי. היא הופכת ליותר ויותר תחרותית. לפני עשור, גם אם היית יודע איזו חולשה העולם המערבי עתיד להפגין בעשור הזה, לעולם לא היית חוזה אילו ביצועים חזקים עתידה סין להפגין. חלה בבירור התנתקות בין מצבה הכלכלי של סין למצבו הכלכלי של המערב, גם בהינתן העובדה שסין מייצאת הרבה לאירופה".

 

פעל בסין. "ההצלחה הסינית היא לא רק עניין של עבודה זולה, אלא גם של הון באיכות טובה שזרם אליה מארצות הברית, מאירופה ומיפן" פעל בסין. "ההצלחה הסינית היא לא רק עניין של עבודה זולה, אלא גם של הון באיכות טובה שזרם אליה מארצות הברית, מאירופה ומיפן" צילום: רויטרס

 

אחת הסיבות להתנתקות שקינג מדבר עליה היא העובדה שלמרות תדמיתה של סין כמקור לשטף בלתי פוסק של מוצרים זולים עבור המערב, הרבה מהפעילות הכלכלית שלה בכלל מופנית לצרכים פנימיים ולא ליצוא. "זה הדבר השני שצריך לשים לב אליו", הוא מדגיש, "נכון שסין מייצאת המון למערב, אבל גם הביקוש המקומי בסין צמח מהר מאוד בשנים האחרונות, ובעיקר ההשקעה בתשתיות, שהיתה גדולה באופן מדהים. ההוצאה ההונית בסין צמחה בקצב ריאלי של 20%–30% בשנה בעשור האחרון. אלה מספרים פנומנליים, והמשמעות שלהם היא שסין עדיין עובדת על להגיע לסטנדרטים של העולם המפותח, דברים מתבקשים כמו רכבות תחתיות ושדות תעופה. הפרויקטים האלה התקדמו בקצב מהיר ביותר.

 

"צריך גם לזכור את משקי הבית בסין. אף ששיעור החיסכון של משקי הבית הוא גבוה ביותר, הרי שאנחנו בכל זאת רואים שיעור צמיחה גבוה של ההוצאה על צריכה. בעשור האחרון הצריכה בסין גדלה ב־8%–9% בשנה".

 

יש כמובן סימן שאלה גדול שמתנוסס מעל הצמיחה הסינית: השקעה בתשתיות היא לכאורה דבר מבורך, אבל במקרה של סין מסתתרים מאחורי המספרים והכותרות גם שדות תעופה שאין בהם צורך, ערים שלמות שעומדות ריקות וקווי רכבת ארוכים־ארוכים, אולי ארוכים מדי. כל אלה מובילים לא מעט מתבוננים מהצד לטעון שסיפור הצמיחה של סין הוא פשוט לא בר־קיימא, ושהנפילה בוא תבוא. קינג, לעומתם, חושב אחרת.

 

"ההשקעה בכלכלה הסינית נשמרת ברמה יציבה כבר 30 שנה", הוא אומר, "יש תעשייה שלמה של אנשים שמתריעים בקביעות שסין תתמוטט בשנה הבאה, והם מספקים את התחזית הזאת כבר יותר מ־20 שנה. בכל פעם מסתבר מחדש שהם טועים. ברור שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה מפעם לפעם, וייתכן שיהיו בעיות בכלכלה הסינית, אבל חשוב להדגיש שהחוזק של סין לא נובע מבועת אשראי או מיותר מדי הלוואות. הוא קשור למאמץ הסיני לסגור פערים של מאות שנים שבמהלכן הם החמיצו הזדמנויות כלכליות. צריך להרחיק אחורה בהיסטוריה של סין כדי להבין את הממדים הכבירים של המהפכה שראינו ב־30 השנה האחרונות. מדובר במדינה שמהמאה ה־15 היתה מנותקת בפועל משאר העולם, והתחברה אליו מחדש רק בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בתקופת דנג שיאופניג".

 

המהפך הזה, מדגיש קינג, כולל כמה גורמים שיוצרים ביחד תמהיל רב עוצמה. "ההצלחה הסינית היא לא רק עניין של עבודה זולה, אלא גם של הון באיכות טובה שזרם אליה מארצות הברית, מאירופה ומיפן ותרם למהפך בכלכלה הסינית. זרימת ההון הזו קרתה במקביל למהפכת המידע, שאפשרה לחברות ממדינות זרות לנהל את הפעילות שלהן בסין בקלות רבה יותר. לכך נוסף השינוי באקלים הפוליטי בסין - ממדינה שהיתה סגורה לעסקים למדינה שמאוד פתוחה לעסקים, וזה גורם שמשפיע מאוד על ההצלחה הכלכלית של מדינות.

 

ברק אובמה וואו ג'יאבאו ראש ממשלת סין בפגישה ב-2011 ברק אובמה וואו ג'יאבאו ראש ממשלת סין בפגישה ב-2011 צילום: רויטרס

 

"צריך לזכור דבר נוסף: ההכנסה לנפש בסין היא עדיין רק 7,000–8,000 דולר בשנה, בהשוואה ל־20 אלף דולר ביוון, 30 אלף דולר ביפן ו־40 אלף דולר בארצות הברית. מהזווית הזו, לסין עדיין יש פער גדול לסגור. נכון שהולכות להיות עליות ומורדות מחזוריות משנה לשנה - השנה שעברה היתה די מאכזבת כי קצב הצמיחה עמד על 7.8% בלבד, בסטנדרטים של סין זה די נמוך. למרות זאת, בגדול, המגמה המבנית של זינוק בסין צפויה להימשך בשנים הקרובות".

נניח שהשתכנענו ואנחנו רוצים להצטרף לצד של המנצחים. לא כל כך פשוט לייצא לסין.

 

"זה תלוי אילו מוצרים אתה מוכר להם. למדינות שמפיקות סחורות אין שום קושי למכור לסין. קח למשל מדינה אפריקאית כמו אנגולה: היא מייצאת 22% מהתוצר שלה לסין. אוסטרליה מייצאת 5% מהתוצר שלה לסין. סין נמצאת בשלב התפתחות שדורש הרבה מאוד סחורות, ואם אתה מדינה שמפיקה כאלו אז היא יעד מאוד אטרקטיבי.

 

"מנגד, אם אתה מייצר מוצרים ושירותים אחרים, אז נכון, לא קל לך לעשות עסקים בסין. בסקרים שבודקים כמה קל לעשות עסקים ברחבי העולם לסין אין ציון מאוד גבוה. יצירת נגישות לשוק הסיני היא נושא שמצריך עבודה קשה, ובכל זאת, יש מדינות שמצליחות בכך יותר מאחרות. גרמניה, למשל, ייצאה לפני עשור 0.5% מהתמ"ג שלה לסין, והיום היא מייצאת 2%. דרום קוריאה ייצאה לסין 3% מהתוצר שלה לפני עשור, והיום היא מייצאת 12%. אם אתה מייצר את הדברים הנכונים ומוכן לעבוד קשה על יצירת הזדמנויות בשוק הסיני, ההזדמנויות יהיו שם”.

 

"אופטימיות מופרזת לגבי יכולת ההצלחה של ההקלה הכמותית"

 

בוא נעבור לחצי הכוס הריקה בסיפור שלך: המערב. אתה טוען בעצם שהמערב לא הפנים את גודל השינוי בכלכלה העולמית.

"אם תסתכל על תחזיות הצמיחה בארה"ב ב־8–10 השנים האחרונות, תגלה שכמעט בכל אחת מהן קונצנזוס התחזיות היה גבוה מדי. במילים אחרות, כל אחת מהשנים החלה בציפייה שארצות הברית תחזור לדינמיות שהיא הפגינה בשנות השמונים והתשעים, וברוב המכריע של השנים התוצאות היו מאכזבות והצמיחה היתה נמוכה ממה שציפו. במקביל, אם כוללים בחישוב גם את מחירי האוכל והאנרגיה - שלעתים קרובות מתעלמים מהם - מגלים שנתוני האינפלציה היו גבוהים מהצפוי.

 

"סין הביאה לעלייה של מחירי הסחורות, מה שגרם לחלוקה מחדש של ההכנסות - ממדינות שצורכות סחורות למדינות שמפיקות סחורות. אלו חדשות טובות כמובן עבור דרום אמריקה, חלקים מאפריקה, חלקים מהמזרח התיכון וגם עבור אוסטרליה, אבל אלו לא חדשות טובות מנקודת המבט של העולם המערבי המתועש, כי המחירים עלו, אבל המשכורות לא עלו בהתאם. כך קרה שההכנסות של אנשים במערב 'נלחצו' כלפי מטה והצמיחה פחתה. ברוטציה הגדולה ראינו לא רק זינוק בצמיחה של סין, אלא גם היחלשות של הצמיחה במערב".

 

מהומות בצפון לונדון ב-2011. דעיכה לא נעימה מהומות בצפון לונדון ב-2011. דעיכה לא נעימה צילום: איי פי

 

החזאים הכלכליים, כמו גם המנהיגים, לא הפנימו את המציאות החדשה הזאת, טוען קינג, וגם היום הם ממשיכים לנפק תחזיות טובות מדי. הם סובלים ממה שקינג מכנה "הטיית אופטימיות'". "ההטיה הזו היתה קיימת לפני המשבר הפיננסי ונמשכה גם אחריו", הוא מסביר. "הגרסה העכשווית של ההטיה הזאת היא האופטימיות המופרזת לגבי יכולת ההצלחה של מדיניות ההקלה הכמותית שנוקטים הבנקים המרכזיים. תקוות מרקיעות שחקים נתלו בהקלה הכמותית ובהשפעה שלה על הכלכלה כולה, אבל אם אתה משווה את התוצאות בשטח עם התחזיות שהפדרל ריזרב והבנק המרכזי של אנגליה סיפקו לפני שנתיים־שלוש, אתה רואה שהן היו הרבה יותר חלשות מהתחזיות".

 

מה מסביר את אופטימיות היתר?

"אני חושב שמדובר בחוסר הבנה מוחלט של מה שדחף בפועל את הצמיחה בשנים שלפני המשבר הפיננסי. קח למשל את ארצות הברית: אולי בשנות השמונים והתשעים היא נשענה על טכנולוגיה, אבל משנת 2000 ואילך הכלכלה האמריקאית נסמכה על הזינוק במחירי הנדל"ן, העלייה בשיעורי המינוף, מכשירים כמו אג"ח מגובות משכנתאות וכמות אדירה של תמריצים תקציביים שניתנו בשנים 1999–2005 והביאו לזינוק אדיר וחד־פעמי בביקושים.

 

"למרות כל אלה, הצמיחה בארצות הברית בשנות ה־2000 עדיין היתה חלשה משמעותית מאשר בשנות השמונים והתשעים. אם ננכה את כל הגורמים המתמרצים, נתחשב גם בעובדה שהיתה הרבה יותר מדי השקעה בחלקים הלא נכונים של הכלכלה, ונביא בחשבון ששוק העבודה היה תלוי למעשה בענף הבנייה ובפועל איבד משרות - אם מביאים את כל אלה בחשבון, מגיעים למסקנה שייתכן ששיעור הצמיחה האמיתי היה נמוך משמעותית ממה שהרבה כלכלנים וחזאים קיוו לראות".

 

"הבעיות גדולות בהרבה מכל מה שראינו בעבר"

 

כאשר מגיעים לשלב הפתרונות, הגישה של קינג מפוכחת ומטרידה: אין פתרונות קלים. "אני חושב שתמיד קיימת סכנה בהבטחת שרביט קסמים שיפתור את הבעיות הכלכליות", הוא אומר, "כרגע לפחות הקשיים שאנחנו ניצבים בפניהם הם מסוג שלא ניתן לפתור על ידי כלים מאקרו־כלכליים מסורתיים. הבעיות גדולות בהרבה מכל מה שראינו בעבר".

 

אז מה עושים? מסתגלים. "האתגר הוא איך להסתגל", הוא מחדד, "הבעיה שלנו היא שבמערב קיימות ציפיות מסוימות לגבי העתיד, במונחים של צמיחה, ואנחנו יצרנו תוכניות שקשורות בציפיות האלו, בין אם מדובר בפנסיות, בחינוך או בבריאות. אם אתה מסתכל על רמות הצמיחה שאנחנו מצליחים להשיג בפועל, אתה מגלה שקשה מאוד לעמוד בהתחייבויות האלה. תוצאה אחת של המציאות הזאת היא שמדינות המערב נעות בנתיב שאינו שונה מאוד מהנתיב התקציבי שיפן היתה בו ב־20 השנים האחרונות. בכל שנה אנחנו מצפים לחזור לשיעורי צמיחה בריאים, וחישובי התקציב שלנו מבוססים על חזרה לצמיחה, אבל בכל שנה הצמיחה לא תופסת תאוצה ומסתבר שהמצב התקציבי גרוע בהרבה משצפינו. במילים אחרות, אנחנו מוצאים את עצמנו עם גירעון תקציבי גדול יותר, ועם רמות הולכות וגבוהות של חוב ביחס לתוצר".

 

אם ננסה לתרגם את הניתוח המאקרו־כלכלי שלך למציאות הכלכלית של אזרחים מהשורה, נקבל תמונה לא ממש מעודדת.

"אני חושב שחלק מהקושי נעוץ בעובדה שלפני 20 או 30 שנה ההנחה היתה שהגלובליזציה תעלה את התוצר הגלובלי, ובתיאוריה זה יהיה טוב לכולם. זו היתה הנחה סבירה בהחלט - אם הרווחים היו מתחלקים בצורה שווה בין כולם אז זה באמת היה טוב לכולם. במציאות הרבה אנשים גילו שהם לא ממש נהנים מפירות הגלובליזציה, ורבים מהם נמצאים באירופה ובארצות הברית. בהרבה מקרים אלו אנשים ממעמד הביניים שגילו שהם לא קיבלו העלאה ממשית בשכר כבר הרבה שנים. אם מתמקדים בארצות הברית ובבריטניה מגלים שפירות הצמיחה - כשהיתה צמיחה- הלכו לקבוצה קטנה יחסית של אנשים, מה שמעלה שאלות לגבי חלוקת ההכנסות בחלק מהעולם המערבי. האירוניה היא שלפני 30 שנה בארצות הברית ובבריטניה היו דווקא רמות אי־שוויון נמוכות יחסית - כך שפירות הגלובליזציה הלכו לקומץ קטן מהאוכלוסייה, לא לכולם".

 

זו היתה תוצאה בלתי נמנעת של תהליך הגלובליזציה?

"אני חושב שהעניין הסבוך פה הוא איך לפצות את אותם אנשים שהפסידו שלא באשמתם. מה שברור הוא שגלובליזציה, עם כל המגרעות שלה, טובה מהאלטרנטיבה - עולם של בידוד ופרוטקשניזם (Protectionism, כפיית מגבלות וחסמים על סחר בינלאומי - א"פ) , כלומר מציאות שאף אחד לא מרוויח ממנה".

 

ובכל זאת?

"כבר כמה שנים שאני טוען שהמערב צריך ללמוד להזדקן בחן. פני הכלכלה העולמית משתנים באופן רדיקלי, וכתוצאה מכך גם המצב הגיאו־פוליטי משתנה באופן רדיקלי. חשיבותה של סין תגדל בשנים הקרובות, החשיבות היחסית של ארצות הברית נמצאת ככל הנראה בדעיכה. השאלה המרכזית עבור המערב היא איך לנהל את הדעיכה הזאת, כי זה לא דבר קל. אם תסתכל על הדעיכה של בריטניה במאה ה־20, או בכלל על דעיכת המעצמות האירופיות במאה הזו, תגלה שהיא היתה קשורה לכל מיני צורות אלימות לא נעימות".

 

ואיך מזדקנים בחן?

"אני חושב שצריך להיות מציאותיים לגבי מה שניתן להשיג ולנהל נכון את הציפיות. הבעיה היא שהרבה פוליטיקאים מעדיפים לא לנהל את ציפיות הציבור אלא לטעון שהם יכולים להחזיר אותנו לתקופה של צמיחה מהירה בעתיד. עד כה, כל מי שטען את זה התברר בדיעבד כאופטימי מדי. הייתי מעדיף מידה של מציאותיות, מישהו שיגיד : 'תראו, זה העולם שאנחנו באמת חיים בו, ואנחנו צריכים לעשות רפורמות'. כרגע זה לא המצב".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x