• תפריט
השורה התחתונה

"אנחנו רוצים לבזבז את הכסף היום ושהוא יישאר גם למחר"

פרופ' מאיר שטטמן, הנחלאי שהפך למומחה עולמי לכלכלה התנהגותית, חושב שהאגו הוא המכשול הגדול ביותר שלנו בדרך להחלטה על השקעה נבונה. אנחנו רוצים להכות את השוק ולהוכיח שאנחנו מתוחכמים, אבל רצים עם העדר ומקבלים החלטות חסרות היגיון

מיכל פופובסקי 08:0112.02.13

אתה מחליט לקנות שעון. אתה יכול לקנות שעון פשוט ב־10 דולרים או דגם יוקרתי ב־10,000 דולר. אבל אם שניהם ממלאים את אותה הפונקציה, למה לבזבז 1,000% יותר? כי יש אנשים ששעון מהודר על פרק כף היד גורם להם להרגיש שהם מוצלחים ורבי־הישגים, וגם משדר את המסר הזה לסביבה.

 

לפרופ' מאיר שטטמן ברור שאנחנו מקבלים החלטות על השקעות פיננסיות בדיוק כפי שאנחנו קונים שעונים ומכוניות או מחליטים לאיזו מסעדה נצא הערב. חלקנו מחפשים מציאות, לחלקנו חשוב שהקנייה תגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו או תאפשר לנו להשוויץ. רובנו בכלל רוצים את הכל ביחד. אבל משום מה, כשזה קשור להשקעות, נדמה לנו שלהחלטה אין שום קשר לזהות או לרגש אלא זוהי רק חתירה רציונלית לתשואה גבוהה.

 

פרופ' מאיר שטטמן פרופ' מאיר שטטמן צילום: תומי הרפז

 

"כשאנחנו מבצעים השקעה, אנחנו בעצם מונעים מתוך רצון להשיג שלוש תועלות", אומר שטטמן ל"כלכליסט". "הראשונה היא תועלת חומרית - תשואה על הכסף - שעונה על השאלה 'מה זה עושה לארנק שלי?'; השנייה היא תועלת רגשית - 'איך זה גורם לי להרגיש?' - גאווה, סיפוק וריגוש; התועלת השלישית היא אקספרסיבית - 'מה זה אומר עליי?' - זו תועלת שמתקשרת לערכים, טעם וסטטוס. אדם שסוחר באופציות או משקיע בקרנות גידור מרגיש שזה אומר עליו שהוא מתוחכם, מוכן לקחת סיכונים ויודע לשלוט בשוק".

 

המשימה של שטטמן, מומחה עולמי למימון ולכלכלה התנהגותית מאוניברסיטת סנטה קלרה שבקליפורניה, היא לעזור לאנשים להבין את עצמם לפני שהם מקבלים החלטות קריטיות לגבי הכסף שלהם. ברור לו שכדי להצליח בהשקעות אנשים צריכים לסגל לעצמם "התנהגות השקעתית טובה", שבעיניו היא חשובה יותר מאשר כישורים או מיומנויות בתחום. כלומר, אם אנשים יהיו מודעים לאותם שלושה רצונות שמניעים אותם בקבלת החלטות השקעתיות, הם יוכלו להימנע מטעויות וממלכודות נפוצות. שטטמן פורש את משנתו בספר "מה עובר למשקיעים בראש" (What Investors Really Want) שיצא לאחרונה בתרגום לעברית בהוצאת לומדון. בספר, שמיועד לקורא הממוצע שלא בהכרח סיים תואר במימון, שטטמן מנסה לקחת את הכלכלה ההתנהגותית למקום הפרקטי.

 

למה הכסף מיועד?

שטטמן הוא ישראלי לשעבר ששירת בנח"ל, למד באוניברסיטה העברית ועבד ברפאל. הוא מתגורר בארצות הברית, ומלבד המחקר וההוראה הוא גם מייעץ לקרנות נאמנות. מחקריו בתחום הכלכלה ההתנהגותית זכו בעשרות פרסים ופורסמו בכתבי העת האקדמיים היוקרתיים ביותר. שנים של מחקר הובילו אותו למסקנה שאם אנשים יעצרו רגע לפני ההשקעה וישאלו את עצמם "למה בעצם הכסף מיועד", הם יקבלו החלטות הרבה יותר חכמות, יעילות ורווחיות.

"הרי אם אדם ישר עם עצמו", הוא אומר, "הוא יודע שבסופו של דבר זה לא רק משחק של כסף, אלא משחק של חיים. כששואלים אנשים 'בשביל מה הכסף', הדבר הראשון שהם אומרים זה ביטחון כלכלי והדבר השני הוא ילדים".

 

מה חסר לזוכה בנובל?

שטטמן, שעבד רבות עם חתן פרס נובל לכלכלה הארי מרקוביץ - אבי תורת בחירת תיק ההשקעות האופטימלי - סבור שהניסיון של מרקוביץ לבנות מודל לחישוב תיק השקעות יעיל, חסר את אותה התייחסות לשאלה בסיסית: בשביל מה הכסף? "זו צריכה להיות נקודת המוצא. נאמר שיש לך שלוש מטרות: פנסיה, חינוך לילדים וירושה למשפחה. בתור התחלה, מחלקים את תיק ההשקעות לשלושה חלקים לפי כל מטרה. אנחנו רוצים שני דברים בחיים: האחד הוא לא להיות עניים והשני הוא להיות עשירים", הוא אומר. "בשביל לא להיות עניים אנחנו קונים ביטוח, משקיעים באג"ח ולומדים מקצוע שיעניק לנו הכנסה. בשביל החלומות אנחנו ממלאים לוטו. אנשים לוקחים סיכון מפני שהם מרגישים שהם מוכרחים, מפני שזו הדרך היחידה שלהם להגיע למה שהם רוצים".

 

מרקוביץ סבור שאם מתייחסים למטרות אלה שלנו כמו לשלושה אנשים בודדים שחיים בתוכנו, עושים אופטימיזציה לכל אחד לחוד ואחר כך מחברים את שלושת תיקי ההשקעות הללו יחד, הפורטפוליו הכללי נותן תשואה מקסימלית לכל יחידת סיכון שבו. "ברגע שמגדירים למה מיועד הכסף, קל יותר לכוונן את הסיכון. בשביל הפנסיה אני מוכן לקחת סיכון נמוך. בשביל כסף לירושה או לאוניברסיטה אנחנו מוכנים להסתכן יותר. אם לאנשים יש שאיפות ורצונות מסוימים והם מודעים להם, הם יכולים לקחת סיכונים שמתאימים לאותם רצונות".

 

הארי מרקוביץ, חתן פרס נובל לכלכלה. "השאלה שחסרה במודל שלו" הארי מרקוביץ, חתן פרס נובל לכלכלה. "השאלה שחסרה במודל שלו" צילום: איי פי

 

האם כל אדם יכול לסגל לעצמו התנהגות השקעתית טובה?

"אפשר ללמד כל אחד את ההבדל בין טעות לבחירה. כמו שאנשים יודעים שעדיף לאכול יותר ירקות ופחות בשר, בלי להבין עד הסוף את הסיבות הביולוגיות לכך. השקעות הן צירוף של 90% מזל ו־10% כישרון. הקושי הוא לעשות את ההפרדה בין המניעים החומריים לאקספרסיביים".

 

בניגוד לכלכלה הסטנדרטית שתופסת את המשקיע כיצור רציונלי, או לנטייה הטרנדית של הכלכלה ההתנהגותית שגורסת שאנשים הם טיפוסים לא רציונליים לחלוטין, שטטמן סבור שרובנו, אחרי הכל, נורמליים. "לא רציונלי זה משוגע. מתפספסת פה לגמרי דמותו של המשקיע הנורמלי, שהוא לעתים נורמלי־חכם ולעתים נורמלי־טיפש".

 

מוקש בדרך להשקעה

הצד הפחות רציונלי, היותר טיפש כביכול, יוצר עיוותי חשיבה שגורמים לנו לטעות בדרך להשגת הדברים שאנחנו באמת רוצים. "אנחנו רוצים לבזבז את הכסף היום ושהוא יישאר גם למחר" הוא אומר, "אנחנו רוצים רווחים גבוהים מהסיכונים, שהשווקים הפיננסיים יהיו הוגנים, אבל שיהיה לנו יתרון שיאפשר לנו להכות אותם ועוד ועוד".

 

אחד מעיוותי החשיבה המרכזיים, לדבריו, הוא מסגור לא נכון של המצב. דיבידנדים, למשל. "אנשים מתייחסים לדיבידנד באופן שונה מפני שהם מבדילים בין סוגי כספים - יש כסף שעבדתי קשה בשבילו, כסף שזכיתי בו בהגרלה, כסף שקיבלתי בירושה, כסף שמיועד לפנסיה וכסף שמיועד לטיול. זה לא רציונלי, אבל ככה זה קורה. כדי לא לבזבז יותר ממה שהם יכולים להרשות עצמם, אנשים יוצרים גבולות מדומיינים. למשל, הם אומרים: "אתה יכול לשלם כסף ממה שנראה כמו משכורת או דיבידנד, אבל אל תיגע בהון".

 

מוקש נוסף בדרך להשקעה הוא הפחד מחרטה: "כשהגעתי לניו יורק ב־1973 חברת החשמל של ניו יורק הפסיקה לשלם דיבידנדים מפני שמחיר הדלק עלה, והיא לא יכלה להעלות את מחירי החשמל מספיק מהר. היתה עזיבה של בעלי מניות ואנשים רצו להרוג את יו"ר החברה. היו"ר הציע להם שימכרו כמה מניות כדי לקבל את אותו סכום, אבל הם חשבו שזה לגמרי מטומטם. אנשים שונאים לממש הפסדים ועושים הכל כדי להימנע מחרטה. כל זמן שאתה לא מממש הפסד, אתה יכול להגיד שזה רק זמני, הכסף יחזור. כשמממשים אותו התקווה נגמרת. החרטה שבאה עם מהלך כזה היא עצומהו".

 

ולפעמים אנשים מחפשים פתרונות כביכול רציונליים כדי להימנע מאימת החרטה: "נגיד שקיבלת ירושה של 10,000 דולר ואת רוצה לשים אותה במניות. מבחינה רציונלית, זה בסדר, כי המחיר בכל יום הוא המחיר ההוגן. אבל אנשים מפחדים לעשות את זה, כי אם מחר המניה תרד, הם ירגישו כמו אידיוטים. יש פתרונות למצב הזה כמו 'השקעה במנות' (Dollar Cost Averaging - DCA), שהיא אסטרטגיית השקעות פסיכולוגית. כל חודש משקיעים 1,000 דולר. זה לא רציונלי, אבל זה נוח. לפעמים צריך לעזור לאנשים למצוא את הדרך לעשות את הדבר הנכון, גם אם היא עקומה".

 

בכל עסקה יש אידיוט

מצד שני, מדגיש שטטמן, יש פעולות שנתפסות כמו טעות או עיוות חשיבה מפני שהן לא עונות על הערך החשוב ביותר שהוא מקסום הרווח. "אנשים שקונים שעון ב־10,000 דולר, לאו דווקא עושים טעות. הם פשוט מונעים מצורך אחר. יש הבדל בין טעות לבין החלטה שנעשית מתוך רצון או צורך. מחקר מצא שכאשר לאנשים יש חובות בכל כרטיסי האשראי, אם יש להם 1,000 דולר הם לא משתמשים בהם כדי לשלם את יתרת החוב בכרטיס הכי יקר, אלא מעדיפים לסגור את החשבון באחד הכרטיסים. אפשר לומר שזו טעות, אבל אם אנשים מעדיפים לסמן 'וי' ולסגור משהו, אפשר להבין את זה.

 

"יש אנשים שעבורם מסחר הוא תחביב כמו איסוף בולים. ההבדל הוא שמי שאוסף בולים יודה בכך שזה תחביב, אבל כשזה מגיע לכסף, אנשים חושבים שחייב להיות בכך היגיון. אנשים לא יודו בפני עצמם או בפני אחרים שהם סוחרים במניות בגלל שהם נהנים להסתכל על המסך ולהרגיש כאילו הם אנשים גדולים". לדברי שטטמן, הדבר החשוב הוא לשאול את השאלות הנכונות. "אל תגידו לעצמכם 'אני קונה מניה מפני שאמרו לי שזו מניה טובה'. הרי בכל עסקה יש אידיוט, ואם אתה לא יודע מיהו, כנראה שזה אתה".

 

פה נכנסים לתמונה יועצי ההשקעות. "יועצי השקעות יותר מדי מתעניינים בלבחור את המניות הנכונות ולהרוויח כסף" אומר שטטמן. "נדמה להם שזה לא מתפקידם להבין מה הלקוח רוצה וצריך. אני קורא להם 'מנהלי קרנות גידור מתוסכלים'". שטטמן טוען שיועצי ההשקעות מנסים להפריד בין שלושת המניעים להשקעה: "אנחנו נעשה לך את הכסף, את התועלת החומרית, ואתה תוכל להשתמש בו למטרות רגשיות ואקספרסיביות. אבל זה לא עובד ככה.

 

"יועצי השקעות אומרים הרבה פעמים למשקיעים אתיים לא להיפטר ממניות חברות הטבק, מפני שהם יעשו בשבילם כמה שיותר כסף, ואחר כך אותם משקיעים יוכלו להשתמש בו לאיזו מטרה שירצו, מלחמה בעישון למשל. אני טוען שזה כמו להמליץ ליהודי דתי לקנות חזיר כי הוא טעים ועולה פחות מבשר כשר, ואת החיסכון לתת לבית הכנסת. אם משקיע מוכן להרוויח 2% פחות כדי להיות שלם עם הערכים שלו, הוא לא טועה".

 

עד כמה אפשר למתוח את זה ברמה האינדיבידואלית והקולקטיבית?

"בארה"ב יש חוק שנקרא suitability (התאמה) - אם לאדם יש רק 10,000 דולר והוא צריך לפרנס משפחה, אבל רוצה לשים את הכסף על מניות כדי להתעשר, יועץ השקעות שיסכים לעשות את זה ויפסיד, אותו אדם יכול לתבוע אותו ולזכות. מנהל השקעות צריך לפתוח לאנשים את העיניים, להסביר שתשואה גבוהה באה עם סיכון גבוה. אבל אם הוא מייעץ לאדם להשקיע כספים שמיועדים לפנסיה במניות ספקולטיביות, זה כבר פלילי. יש הרבה אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להפסיד כסף. לכן במקרה שלהם זה פלילי שהיועצים לא עוזרים להם לעשות את הדברים הנכונים כדי שיוכלו לצאת לפנסיה בכבוד ולטפל בילדים. אני אומר, כבדהו וחשדהו — כמו שמחפשים מוסכניק או רופא ישר, כך חשוב לנהוג גם לגבי מנהל השקעות.

 

"יועץ ההשקעות צריך לדאוג לא רק ל־wealth (עושר) של הלקוח, אלא גם ל־well being (רווחה) שלו. כמו שרופא טוב אמור לשאול, להקשיב, לגלות אמפתיה, לחנך, לתת מרשם ולטפל. כשאנשים הולכים לסרט, למשל, הם משלמים כסף בשביל לראות שקרים, לא כדי לראות את האמת. אני רוצה שאנשים יבינו שהם משלמים דמי ניהול כמו שהם משלמים בשביל סרט. ככה הם יבינו שהם לא ממש נהנים מהסרט הזה והם יכולים לחסוך לעצמם הרבה כסף בדמי ניהול".

 

אז אתה מאמין בהשקעה פסיבית?

"מאחר שהשוק כל הזמן עולה ויורד, אני לא משחק משחקים של כניסה ויציאה. אני משקיע אך ורק בתעודות סל שבממוצע נותנות תשואה הרבה יותר גדולה מקרנות, ואני עושה את זה מכמה סיבות: אילו הייתי בניהול השקעות אקטיבי, הייתי מתחרה באנשים שיש להם מידע פנימי. אבל אני הרי לא וורן באפט. מעבר לכך, בקרנות סל ההוצאות נמוכות. אני משלם דמי ניהול של 0.1% בשנה וההשקעה יותר מפוזרת. הבטחות של תשואות גבוהות הן הבטחות באוויר. הוצאות נמוכות הן כסף ממשי.

 

"מעבר לתועלת החומרית שההשקעה בתעודות סל נותנת לי, היא נותנת לי גם תועלות רגשיות, כי כך אני מטפח בעיני עצמי ובעיני אחרים תדמית של אדם שיש לו מספיק ידע בהשקעות, והוא חכם מספיק בשביל לא לשגות באשליות שקרנות אקטיביות מניבות תשואות גבוהות יותר. אני חש גאווה על כך שאני שם את הכסף בתעודות סל, מפני שאני יכול לומר שאני לא אחד המטומטמים שהולכים לשלם 2% למישהו כדי שיפסיד להם 2%".

 

נוהג בטויוטה דפוקה

"כולנו משחקים את משחק הסטטוס. אני נוהג בטויוטה דפוקה כבר כמעט 20 שנה כי אני בעצם משדר שאני יותר מדי חכם בשביל לשחק את המשחק הזה. אבל יש אנשים שנכון להם לנהוג בלקסוס כי זה משדר לעולם שהם מצליחים, או שהם נהנים מההאצה המהירה ומוכנים לשלם על כך את המחיר. באותו אופן, השקעה בקרן גידור יכולה להתאים לאנשים שמחפשים את הסטטוס שמוצמד לה, או שנהנים מ'משחק ההשקעות'. אבל חשוב להפריד בין רצון לטעות. זו טעות לחשוב שהשקעה בקרנות גידור תניב תשואה גבוהה יותר מתעודת סל".

 

המוסד של ניהול השקעות חיצוני למעשה פשט את הרגל מבחינתך?

"היה מחקר של קן פרנץ' (פרופסור למימון מאוניברסיטת דרטמות' - מ"פ) שהראה שאם המשקיעים האמריקאים יעברו להשקעות פסיביות, הם יחסכו יותר מ־100 מיליארד דולר בשנה כי הכסף הזה בעצם הולך למנהלי השקעות, לברוקרים וכן הלאה. הוא תהה מדוע אנשים לא עושים את זה והגיע לשתי מסקנות: הראשונה היא שהם יותר מדי בטוחים בעצמם - כלומר, הם חושבים שבממוצע אי אפשר להכות את השוק אבל שהם מעל הממוצע. המסקנה השנייה היא שהם אוהבים את המשחק".

 

רשת ביטחון סינית

יש הבדלים בין אסטרטגיות השקעה של אנשים מתרבויות שונות?

"בתרבויות שבהן לא אוהבים רעיונות חדשים וגם לא לקיחת סיכונים באופן כללי, אנשים גם לא אוהבים לקחת סיכונים כספיים. הסינים מוכנים לקחת סיכונים יותר מהאמריקאים מפני שהמשפחה המורחבת יוצרת להם רשת ביטחון, כך שאם הם ייקחו סיכון ויפסידו, עדיין יהיה להם אוכל.

 

"מצד שני בצרפת, למשל, יש רשת ביטחון ממשלתית, אבל שם האנשים מוכנים לקחת פחות סיכון. הממשלה מפצה על הרתיעה הציבורית מסיכון על ידי יצירת מבנים חברתיים וממשלתיים שמעניקים את רשת הביטחון הזאת".

 

אז איך בונים תיק השקעות מאוזן?

"צריך לחשוב על רצף של בין 'לא להיות עני' לבין 'להיות עשיר'. אג"ח נועדו כדי שלא נהיה עניים, מניות נועדו כדי להיות עשירים. צריך להיות איזון בין שני האפיקים. את האחוזים המדויקים אף אחד לא באמת יודע".

 

פרופ' מאיר שטטמן (61)

תפקיד: פרופסור למימון ומומחה לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת סנטה קלרה, קליפורניה. יועץ לקרנות נאמנות גדולות

השכלה: תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית, דוקטורט מאוניברסיטת קולומביה ניו יורק

קריירה: נולד בישראל, עבד ברפאל ובאמצע שנות ה־70 עזב ללימודים בארה"ב

עוד משהו: שירת בנח"ל

בטל שלח
    לכל התגובות