הקרב על השאלטר של הסדרי החוב: רוצים לנגוס עו"ד על חשבון האג"ח

תעשיית הסדרי החוב שמשגשגת בשנים האחרונות הפכה עבור עורכי דין למקור פרנסה מתגמל. עורכי הדין שמלווים את הסדרי החוב מגלגלים מאות ולעתים גם אלפי שעות עבודה בשכר טרחה שמן שעשוי להגיע למיליוני שקלים בהסדר - וכל זאת הרחק מהביקורת הציבורית ומעיני המשקיעים הסופיים, הלא הם החוסכים.

בשנים האחרונות הלכה תעשיית הסדרי החוב והתפתחה על רקע ריבוי החברות שמתקשות לעמוד בהתחייבויות שלהן, ומבקשות ממחזיקי האג"ח להגיע להסדר פריסה מחדש של החובות, הכולל במקרים רבים "תספורות". כתוצאה מכך, התרבו גם בעלי התפקידים שמצאו בתעשיית הסדרי החוב פרנסה ראויה. כך, לנאמני האג"ח שכוחם התחזק באחרונה על רקע תיקון חקיקה שהובילה רשות ני"ע, התווספו עורכי הדין שמייעצים להם, כלכלנים ורואי חשבון ובאחרונה גם "מומחים" מטעם בית המשפט שהצטרפו להליך כפועל יוצא של חקיקה שמטרתה להדק את הפיקוח על ההליך מצד גורם אובייקטיבי אך גם מנגד, הגדילה את עלויותיו.

לכאורה, כל אותם גורמים אמורים לסייע להליך ולמטרת־העל שלו: לגרום למחזיקי האג"ח לקבל כמה שיותר מהחוב שלהם. אלא שאליה וקוץ בה. ראשית, אותם גורמים עלולים לגרוע בסופו של יום מהסכום הכולל שמגיע לבעלי החוב. בנוסף לכך, חשוב לזכור שמי שמוביל בסופו של דבר את ההליך מצד מחזיקי האג"ח הם הגופים המוסדיים - בתי ההשקעות וחברות הביטוח שמשקיעים את הפנסיה של הציבור באג"ח של חברות שלא תמיד עומדות בהתחייבויותיהן. בפועל, מדובר ב־ "Other people's money" (כסף של אחרים) - כלומר המוסדיים אמנם פועלים להחזיר את הכסף למחזיקים, אולם בסופו של דבר, מדובר בכסף שהם מנהלים עבור אחרים, ומטבע הדברים, האינטרס להחזירו הופך לפחות חזק.

עו"ד גיא גיסיןצילום: אוראל כהן

כתוצאה מכך, עלול להיווצר מצב שהמוסדיים לא תמיד מפקחים בעין בוחנת על היקף שעות העבודה של אותם בעלי תפקיד, לא מתמקחים בהכרח על גובה שכר הטרחה ולא משמשים כשומרי סף לפקח על מגבלות תקציביות סבירות - כפי שהיה נוהג כל אדם פרטי ששוכר שירותיו של עורך דין או רואה חשבון מכספו הפרטי. לאור זאת, עלול להיווצר מצב שבסופו של הליך הסדר חוב יגישו עורכי הדין ודומיהם חשבון שכר טרחה של מאות ואלפי שעות עבודה שיצטבר למיליוני שקלים שיגרעו מהחוב למחזיקי האג"ח.

לבסוף, מתברר כי מדובר בשוק קטן יחסית של נאמנים, עורכי דין, רואי חשבון, מומחים ויועצים, ולכן לא מן הנמנע שבביצת שוק ההון הקטנטנה בישראל החלו להירקם קומבינות של "תן לי ואתן לך". כך, לדוגמה, עשוי להיווצר מצב שבו נאמנים פועלים מאחורי הקלעים כדי למנות עורכי דין ורואי חשבון שעמם הורגלו לעבוד או לחלופין מקיימים עמם קשרי חברות, ושבו גופים מוסדיים מעדיפים לעבוד עם פירמות גדולות ובעלות שם הגובות שכר טרחה מופקע.

אין דרך לעקוב

באופן מפתיע, אין שום דרך להתחקות אחר העלויות של אותם גורמים ועל הסכומים שהם גורעים מקופת החברה בסופו של ההליך. כדי לקבל רושם מסוים על היקף העלויות, ניתן להציץ בדו"חות הכספיים של חברת אפריקה ישראל שבשליטת לב לבייב לשנת 2010. במשפט אחד קטן בעמוד 547 בדו"ח נכתב כך: "הוצאות בגין הסדר חוב ותשקיף הזכויות הנלווה לו בסכום של 18 מיליון שקל". לא ברור אם סכום זה משקף את כלל העלויות בגין הסדר החוב באפריקה, אך די בסכום זה כדי לרמוז על הסכומים הנכבדים שמשולשלים לכיסם של אותם בעלי תפקידים, כשהדבר נהיה בעייתי יותר בחברות קטנות שמלכתחילה אין להן די כסף בקופה עבור אותם תשלומים.

יתרה מכך, במקרים מסוימים הליך הבחירה של אותם גורמים אינו שקוף. כך, בעוד שבמקרים מסוימים שולחים נאמני האג"ח כתב הצבעה ובו מוצגים מספר עורכי דין המועמדים לשמש כעורכי הדין של נציגות מחזיקי האג"ח וכן פירוט של שכר הטרחה השעתי המבוקש על ידיהם, במקרים אחרים המשקיעים פשוט מדווחים על מינוי עורך דין כזה או אחר ללא כל הליך בחירה מבוקר.

המקרה של אי.די.בי פתוח הוא מקרה בעניין בהקשר זה. ב־7 בנובמבר פרסם אחד מנאמני האג"ח של אי.די.בי פתוח, שטראוס לזר, כתב הצבעה שבו הוא מסביר כי אחת הסמכויות של נציגות מחזיקי האג"ח היא להמליץ לנאמנים על מינוי מומחים ויועצים. אלא שהנאמן חושף כי הגיעה אליו פנייה מכמה מחזיקים שדרשו לכנס אסיפת מחזיקי אג"ח שעל סדר יומה תובא החלטה בדבר מינוי בא כוח למחזיקים, ולאור זאת הוחלט לקיים הצבעה האם "להצר את סמכויות הנציגות ולהורות לנאמנים להביא את ההחלטה בדבר המלצה על זהות היועצים המשפטיים להחלטת האסיפה הכללית".

לבסוף החליטו רוב מחזיקי האג"ח (שאגב כוללים בעיקר את חברי הנציגות) שלא לכנס אסיפה להצבעה בנושא אלא לאפשר לנציגות לקבוע על דעת עצמה את זהות עורכי הדין הרחק מאחורי הביקורת הציבורית. כך, מונו לבסוף מאחורי הקלעים עורכי הדין אייל רוזובסקי וגיא גיסין לתפקיד, וזאת מבלי שניתן דיווח על תנאי העסקתם. זאת, אף על פי שייתכן שבסופו של דבר שכרם ייגרע מהסכומים המגיעים למחזיקי האג"ח.

נאמני אי.די.בי פתוח הבהירו כי בעדיפות ראשונה נמצא שכר הטרחה שלהם עצמם ושל המומחים מטעמם ישולם על ידי החברה, אך בעדיפות שנייה, במקרה "שהחברה לא תסכים לשאת במימון הפעילות, יהיה המימון מתוך כספי תשלום הריבית או הקרן למחזיקי האג"ח ובעדיפות שלישית, יפקידו המחזיקים עצמם בידי הנאמן את הסכום".

המחזיקים משלמים

במקרים אחרים שבהם הגיעו ההצעות של עורכי דין להצבעה ניתנת הצצה לשכר הטרחה המבוקש על ידיהם. כך, באוקטובר האחרון התבקשו מחזיקי האג"ח של קמור למנות עורך דין לנציגות. עו"ד גיסין, למשל, דרש 750 שקל לשעת עבודה של שותף בתוספת מע"מ, 550 שקל לשעת עבודה של שכיר ו־350 שקל לשעת מתמחה. גיסין מבהיר למען הסר ספק, כי "ידוע לנו שככל ששכר טרחתנו לא ישולם על ידי החברה, מחזיקי האג"ח יישאו בשכר הטרחה". בקמור התמודדו מול גיסין גם עורכי הדין שבדומה לו צברו לעצמם שם כמייצגי מחזיקי אג"ח בהסדרי חוב - אלון בנימיני ורענן קליר. השניים הסתפקו בתעריף צנוע יותר של 600 שקל לשעת עבודה של שותף, 400 שקל לשעת עבודה של שכיר ו־200 שקל לשעת מתמחה. המשרד של השניים זכה לבסוף לרוב קולות המחזיקים.

במקרה של חברת פלאזה הציע גיסין בינואר האחרון הצעת שכר טרחה מופחת של 700 שקל לשעת שותף, 550 שקל לשעת שכיר ו־300 שקל לשעת מתמחה. מול גיסין התמודדו ואף זכו במקרה זה משרד יגאל ארנון, ומשרד פרץ פיגל שאליו חבר, שהציעו שכר טרחה של 710 שקל לשעת שותף, 510 לשעת שכיר ו־280 שקל לשעת מתמחה. שני המשרדים הצליחו לגבור בהצבעה גם על המשרד המוכר והגדול בישראל - הרצוג פוקס נאמן - שדרש לא פחות מ־911 שקל לשעת שותף בכיר, 700 שקל לשעת שותף מן המניין, 500 שקל לשעת שכיר ו־200 שקל לשעת מתמחה. עו"ד עופר שפירא שהתמודד אף הוא בהליך והפסיד הציע את שכר הטרחה השעתי הנמוך ביותר - 650 שקל לשעת שותף, 400 לשעת שכיר ו־200 שקל לשעת מתמחה.

הסכומים הללו אולי שופכים אור על שכר הטרחה השעתי אך לא מספקים תמונה אמיתית לגבי העלות הכוללת שיכולה להצטבר בהסדרי חוב שיכולים להתנהל לאורך חודשים רבים. באחרונה שלח גיסין מכתב לחברת סובריין שבו הוא מלין על כך שמתחילת 2012 החברה לא פורעת את שכר הטרחה של נאמן האג"ח ושלוחיו. גיסין חושף כי החוב הכולל לנאמן ושלוחיו הסתכם מאז לסכום של 330 אלף שקל.

גם לחברות יש יועצים

בהסדרי החוב יש גם צד שני למתרס, וגם הנהלות החברות נעזרות בשירותי עורכי דין ויועצים מיוחדים, שלהם הן משלמות סכומי עתק שנגרעים לבסוף מקופותיהן, וכפועל יוצא מכיס המחזיקים. כך, למשל, נוחי דנקנר, שקבוצת אי.די.בי שבשליטתו נקלעה באחרונה לקשיים ולהליך של הסדר חוב, שכר לא פחות משלושה משרדי עורכי דין מוכרים ויקרים - משרדו של עו"ד רם כספי, משרד פישר־בכר־חן ומשרד ליפא מאיר. אנקדוטה משעשעת בהקשר זה שמשרד ליפא מאיר ניהל תחילה מגעים לשמש כעורכי הדין של נציגות מחזיקי האג"ח של אי.די.בי אך לבסוף ערק לצד השני. לזכותם של עורכי דין כמו גיסין, קליר, בנימיני ושפירא יצוין כי אלו מקפידים לייצג רק את מחזיקי האג"ח ולא לזגזג לצד השני.

ישנם מקרים שבהם בעל השליטה מוצא את עצמו במצב שאין לו מה להפסיד, והוא מעדיף לבזבז את כל הכסף המועט שבקופה על שלל יועצים ומומחים בשביל הסיכוי הקטן לשמור על שליטה. ייתכן שזהו המקרה בחברת אמפל, שבשליטת יוסי מימן. מימן ניהל חודשים ארוכים משא ומתן להסדר עם מחזיקי האג"ח, ולבסוף פתח בהליך הקפאת הליכים בארצות הברית. התהליך הארוך הזה שואב את הכספים המעטים בקופת החברה. במסגרת הליך הקפאת ההליכים שכר מימן בנק השקעות שלו התחייב לשלם סכום שעשוי להיות בסופו של ההליך גבוה מ־2.75 מיליון דולר, וזאת לצד משרד עורכי דין אמריקאי ששכר לו והוא משלם שכר טרחה גבוה על עבודתו. מחזיקי האג"ח במקרה זה לא נותרו אדישים וערערו בפני בית המשפט על התשלום לבנק ההשקעות, וסכום זה הופחת באופן משמעותי.