$
שווקי חו"ל

ג'וזף אי. שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה: "על אובמה לשמוע למיין סטריט ולא לוול סטריט"

הכלכלן, חתן הפרס לשנת 2001, בטור מיוחד למוסף "כלכליסט": על אדריכל אסטרטגיית הפחתת הפיקוח, הנרי פולסון, על התלות החדשה של המערב במזרח ועל העתיד: איך תיראה כלכלת העולם אחרי המשבר?

ג'וזף אי. שטיגליץ 12:4726.12.08

צפיתי מזמן את התפוצצותה של בועת הנדל"ן האמריקאית - שהתנפחה מאז ראשית העשור כתוצאה מהצפה בנזילות ופיקוח רופף. ככל שהבועה התנפחה, כך היה הפיצוץ חזק יותר, וההרעה שנובעת ועוד תנבע ממנו חמורה יותר - וגלובלית יותר.

 

כלכלנים טובים בזיהוי הכוחות הפועלים מתחת לפני השטח, אבל הם לא כל כך טובים בתזמון. הדינמיקה, למרות זאת, די צפויה. אמריקה תמשיך להיות במסלול היורד ב־2009 - עם השלכות חמורות על העולם כולו.

 

כך למשל, כשהכנסותיהן ממסים צונחות, מדינות ורשויות מקומיות נמצאות בתהליך של צמצום הוצאותיהן. הייצוא האמריקאי עומד לרדת. הוצאות הצרכנים צונחות כצפוי. היתה ירידה משמעותית בעושר (הנראה), ברמה של טריליונים, עם הירידה בערך המניות והבתים. מלבד זאת, רוב האמריקאים חיו מעבר לאמצעיהם, והשתמשו בבתיהם, על ערכם המנופח, כעירבון. המשחק הזה נגמר.

 

אמריקה היתה נדרשת להתמודד עם הבעיות האלה גם אם לא היתה מתמודדת במקביל עם משבר פיננסי. כלכלת אמריקה היתה עמוסה לעייפה במינוף מוגזם; עכשיו מגיע התהליך הכואב של השלת המינוף העודף, שעם הלוואות רעות ונגזרים מסוכנים הביא לקיפאון בשוקי האשראי. אחרי הכל, כשבנקים לא מכירים את המאזנים של עצמם, הם לא מתכוונים להאמין למאזנים של אחרים.

 

ממשל בוש לא צפה את הבעיות, הכחיש שבכלל מדובר בבעיות כשהן התדפקו על דלתו, ואז מזער את משמעותן - ובסופו של דבר נתקף בפאניקה. כשמבינים שאת מדיניות הממשל הוביל אחד מאדריכלי האסון, הנרי פולסון, שייעץ בעבר להפחית את הפיקוח והרשה לבנקים לקחת על עצמם עוד ועוד מינוף, זה לא מפתיע שהממשל עבר מאסטרטגיה אחת לאחרת כשהוא תומך בכל אחת מהן מתוך שכנוע עמוק - ממש עד לדקות שבהן נטש אותה לטובת אחרת.

 

גם אם תחושת הביטחון באמת היתה הדבר היחיד שחשוב, הכלכלה היתה שוקעת. מעבר לכך, כה מעט נעשה כדי לתמוך במערכת הפיננסית.

 

אבל המשבר הפיננסי הוא רק אחד מכמה משברים העומדים לפני ארצות הברית: בעיות היסוד המאקרו־כלכליות החמירו בעקבות היעלמות כספם של אנשי המחצית התחתונה באוכלוסייה. לאלו שרוצים לבזבז אין כסף, ואלו שיש להם כסף לא מבזבזים.

 

שטיגליץ. "נותן קולי לאפשרות של צמיחה אנמית בתום המשבר" שטיגליץ. "נותן קולי לאפשרות של צמיחה אנמית בתום המשבר" צילום: בלומברג

 

אמריקה, והעולם כולו, עומדת בפני בעיה מבנית חמורה, די דומה לזו של תחילת המאה שעברה, אז עליית הפריון החקלאי גרמה לכך שחלק שהלך והצטמצם מהאוכלוסייה יכול היה למצוא עבודה במגזר הזה. בימינו, העלייה בייצור התעשייתי מרשימה אפילו יותר מעליית הפריון החקלאי לפני מאה שנה; וזה אומר שהשינוי שחייב להתבצע יהיה גדול בהרבה.

 

האיזון הופר

 

לא מזמן דובר על הסכנות הטמונות בהתרה הלא מסודרת של מוקדי חוסר האיזון בכלכלה העולמית. מה שאנחנו רואים היום הוא חלק מההתרה הזו. במקביל מתרחשים שינויים יסודיים בשיווי המשקל של מוקדי הכוח הכלכליים: מצבורי הכסף הנזיל שיכולים לחלץ את העולם מהמשבר נמצאים באסיה ובמזרח התיכון, לא במערב. המוסדות הבינלאומיים לא משקפים את המציאות החדשה.

 

משמעות הגלובליזציה היא שאנחנו יותר ויותר תלויים זה בזה. לא ייתכן משבר עמוק וארוך בכלכלה הגדולה בעולם בלי שיהיו לכך השלכות עולמיות. טענתי כבר מזמן שרעיון הפיצול וההפרדה הוא מיתוס; עכשיו העובדות מאשרות את הטענה. אמריקה לא ייצאה רק את המיתון שלה, אלא גם את פילוסופיית הפיקוח הכושלת שלה ואת המשכנתאות הרעילות, כך שמוסדות פיננסיים באירופה ובמקומות אחרים מתמודדים עם בעיות דומות.

 

רבים במדינות המתפתחות נהנו מאוד מתקופת השגשוג האחרונה, באמצעות זרימת כספים, יצוא ומחירי סחורות גבוהים. עכשיו, כל זה התהפך. זוהי אירוניה מושלמת שהכסף זורם עכשיו ממדינות עניות אך מנוהלות היטב לארה"ב, מוקד הבעיות העולמיות.

 

הרעיון באזכור האתגרים שאיתם צריך העולם להתמודד הוא להראות שאפילו אם אובמה ושאר מנהיגי העולם יעשו הכל נכון, כלכלות ארה"ב והעולם עומדות לפני תקופה קשה. השאלה היא לא רק כמה ארוך יהיה המיתון, אלא איך תיראה הכלכלה אחרי שהוא ייגמר. האם היא תחזור לצמיחה איתנה, או שתהיה לנו התאוששות אנמית, כמו ביפן בשנות התשעים? נכון לעכשיו, אני נותן את קולי לאפשרות השנייה, במיוחד לאור העובדה שהחוב הלאומי האדיר יעמעם כנראה את הרצון לספק את תמריצי הענק הנדרשים.

 

הנשיא הנבחר ברק אובמה. הכסף הנזיל שיכול לחלץ את העולם נמצא באסיה ובמזרח התיכון, לא במערב הנשיא הנבחר ברק אובמה. הכסף הנזיל שיכול לחלץ את העולם נמצא באסיה ובמזרח התיכון, לא במערב צילום: בלומברג

 

בלי תמרוץ גדול דיו (של יותר מ־2% מהתמ"ג) ניכנס למעגל קסמים שלילי: כלכלה חלשה תביא ליותר פשיטות רגל, שידחפו את מחירי המניות מטה ואת שיעורי הריבית מעלה, יערערו את ביטחון הצרכנים ויחלישו את הבנקים. הצריכה וההשקעות יירדו אפילו יותר.

 

פיננסיירים רבים מוול סטריט, שקיבלו את ערימות המזומנים שלהם, חוזרים לאמונתם הפיסקאלית בגירעון נמוך. זה מדהים כיצד, לאחר שהוכיחו את חוסר היכולת שלהם, הם עדיין נערצים בחוגים מסוימים. מה שחשוב יותר מהגירעון הוא מה נעשה עם הכסף; הלוואת כספים כדי לממן השקעות מניבות ביותר בחינוך, בטכנולוגיה או בתשתיות מחזקת את המאזן הלאומי.

 

הפיננסיירים, לעומת זאת, יטענו לזהירות: בואו נראה איך הכלכלה מסתדרת, ואם היא צריכה עוד כסף, נוכל לתת לה אותו בהמשך. אבל חברה שאולצה לפשוט רגל לא הופכת ל"לא פושטת רגל" כשהמגמה משתנה. הנזק הוא לטווח הארוך.

 

אם אובמה יישמע לאינסטינקטים שלו, יקשיב למיין סטריט ולא לוול סטריט וינהג באומץ - יש סיכוי שהכלכלה תתחיל להתאושש מהמיתון בסוף 2009. אם לא, התחזית לטווח הקצר לאמריקה ולעולם כולו היא עגומה.

 

ג'וזף אי. שטיגליץ הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001

Project Syndicate 2008 מיוחד לכלכליסט

בטל שלח
    לכל התגובות
    x