$
שאול אמסטרדמסקי

שר המלחמה

יאיר לפיד מצליח לגרום למעמד הביניים תחושת אופוריה בזמן שלוקחים לו מהכיס עוד ועוד מסים בכך שהוא זורק את הבוץ על החרדים. דווקא כשהם נמצאים בעיצומו של שינוי, רוכשים יותר השכלה ומשתלבים במעגל התעסוקה, המתקפה הזו עלולה להחזיר את המצב לאחור

שאול אמסטרדמסקי 08:0625.04.13

1.

שנתיים קשות, ואחר כך? דבש. זו בתמצית, היתה הבשורה של שר האוצר יאיר לפיד השבוע לציבור הישראלי. אמרתי לציבור? התבלבלתי. לאדם העובד. למגזר החרדי מחכות רק גזרות.

 

שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של העלאת מסים, קיצוץ בשירותים ציבוריים, שינויים מבניים, ואחר כך דבש. אחר כך השירותים הציבוריים יהיו מושלמים. יעילים. כל החוליים ייעלמו בשנתיים האלה. משרתי הציבור יחזרו לשרת את הציבור, קיצוצי השכר יעודדו אותם לתת שירות טוב יותר. הבירוקרטיה תהפוך פשוטה, זריזה יותר.

 

שנתיים קשות, ואחר כך דבש. שנתיים של מלחמה בוועדים הגדולים, ואחר כך מערכת הבריאות תהיה זמינה לכולם בצורה שוויונית. אחר כך העסקים ישגשגו, הכבישים לא יהיו פקוקים, והטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

 

יאיר לפיד שר האוצר השבוע במליאת הכנסת יאיר לפיד שר האוצר השבוע במליאת הכנסת צילום: עמית שאבי

 

 

שר האוצר יאיר לפיד הוא רטוריקן בחסד. הוא יודע להגיד בדיוק את מה שמעמד הביניים רוצה לשמוע. שיש לו שגריר. שיש מי שדואג לו, לאדם העובד. מבין לליבו. לפיד לוקח את המוראל השפוף של מעמד הביניים ורוצה להרים אותו אל על. לכן הוא מכאיב לו במשך שנתיים של העלאות מסים זו אחר זו. ואחר כך? אחר כך דבש.

 

איך עושים את הקסם הזה? איך לוקחים לך עוד ועוד מהכיס ובו זמנית גורמים לך תחושת אופוריה? בכך שזורקים את הבוץ על מישהו אחר. אלה כמובן החרדים. על פי לפיד, הם צריכים לצפות למלחמת אחים. למלחמת האדם העובד. שנתיים של מלחמה, ואחר כך? דבש. בינתיים, לפחות יידע האדם העובד שהמסים הנוספים שהוא צריך לשלם לא הולכים למגזר החרדי. לאן הם כן הולכים? לא ברור. כנראה שישתמשו בהם רק בשביל לסתום את החור. שנתיים של סתימת חורים, ואחר כך? דבש.

 

2.

ייקח זמן עד שאפשר יהיה לבחון אם ההשראה שהמלים של לפיד מבקשות לעורר נעוצה בקרקע המציאות. בינתיים, בחוק ההסדרים שהתחיל אתמול לדלוף, הכל נראה פחות או יותר כמו בעבר, בתוספת טיווח ישיר של המגזר החרדי. קיצוץ תקציבים למערכת החינוך החרדית, אלא אם יסכימו ראשיה להכניס אל בין כתליה את לימודי החול, וקיצוץ בהטבות שהם מקבלים כמו הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לילדים.

 

הצעדים האלה מנסים להתמודד עם אחת מהבעיות הקשות ביותר שמאיימות על החברה הישראלית בעשורים הקרובים - השינויים הדמוגרפיים שמקטינים מאוד את חלקו היחסי של מעמד הביניים העובד. הדרך של לפיד להתמודד עם האיום הזה הוא על ידי הכרזת מלחמה, לא על ידי הושטת היד לחרדים.

 

אלא שבאופן אירוני הכרזת המלחמה על המגזר החרדי באה בתום ארבע שנים של שינוי שקט שהתחולל במגזר. מתוך מצוקה כלכלית איומה שהתחילה ברחוב החרדי עם פרוץ המשבר הכלכלי, והגיעה לשיא בגלל עליית מחירי הדיור, החלו עוד ועוד חרדים - נשים וגברים - לרכוש השכלה, ואפילו לעבוד.

 

את השינוי הזה עודדה הממשלה בשקט, דרך תמיכה תקציבית בגופים לא ממשלתיים, שקידמו פרויקטים של מימון השכלה וסיוע במציאת עבודה לחרדים. ודווקא אז, כשהרחוב החרדי התחיל לאט להבין שהעסקנים החרדיים, הפוליטיקאים, לא באמת דאגו לו לאורך השנים, דווקא אז הגיעו גזרות לפיד.

 

וכך, באבחה אחת, הצליח לפיד לחזק מחדש את העסקנים החרדיים. אתם רואים, הם אומרים לרחוב החרדי, החילונים רק רוצים שתבחרו - להתחלן או להיות עניים. אם סופו של המהלך הזה יהיה בכך שהרחוב החרדי יסוג מהתובנות שנאלץ לרכוש בשנים האחרונות, אזי דרך המלחמה של לפיד לא תצמיח שום תועלת. ואולי, אם להאמין לשר האוצר, אחרי שנתיים קשות יהיו כאן חרדים אחרים. חדשים. חרדים דבש.

 

3.

ולבסוף, המגזר הציבורי. בשבוע האחרון נדמה שכולם בתחרות בריונות על עופר עיני. שר האוצר, שר התחבורה, שר התיירות, וכמובן גם ראש הממשלה. מבחינתם, הם הצליחו השבוע לגרור אותו להפגנת שרירים, לאיום בשביתה, ולסיימה באבחה על ידי מתן תקציבים להנהלת אל על. זה לא היה מאבק עובדים. זה היה שימוש בעובדים, זה הכל.

 

עיני יצא כל כך חבול מניסוי הכלים הזה, שהיה לא יותר מחזרה גנרלית לקראת הקרבות התקציביים הגדולים בין הממשלה לבין ההסתדרות, עד שהוא נאלץ לאיים על לפיד ונתניהו בשביתה כללית אלא אם יישבו איתו למו"מ. ומה היתה התשובה של נתניהו? הבטחה לעוד רפורמות, בתחבורה ובנמלים. "שום שביתה לא תרתיע אותנו", הוא הבטיח.

 

הצעדים של שר האוצר הם במקרה הטוב התחלה של משהו. לא הרבה מעבר לזה. ייעלו קצת את הבירוקרטיה, ובמקומה תצמח בירוקרטיה חדשה. ובכלל, קיצוצי שכר, דחיית תשלום דמי הבראה, דחיית תוספות שכר, פריסת תוספות שכר שהובטחו, ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות. כל אלה לא נועדו לשום שיפור במגזר הציבורי. הם נועדו רק לסתום את החור. שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך? אחר כך אולי יהיו עוד מסים - כי החור בהכנסות המדינה הוא קבוע, לא חולף. ואולי עוד קצת קיצוצים, כי ההתחייבויות שהממשלה פיזרה בשנתיים האחרונות הרחיקו לכת.

 

4.

הציבור הישראלי מלא בזעם. מחאת קיץ 2011 נולדה מתוך זעם, והתפוגגה לכיסים רבים של זעם מבעבע שלא הלך לשום מקום. לפיד מתעל עכשיו את הזעם של מעמד הביניים, אל מי שאינם עובדים, או אל מי שעובדים אך מאוגדים בהסתדרות. הוא מתעל אותו בשביל לרכך את המכה, בשביל לגרום לאדם העובד לחוש קצת יותר מרוצה כשהוא משלם יותר מסים, גם אם אין לו שום סיבה חדשה להיות מרוצה.

 

לפיד בחר בדרך המלחמה. זכותו. אחרי הכל, הוא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה למהלכים האלה. הוא אינו מרמה. הוא אומר את מה שעל ליבו, ואומר זאת במיומנות. שנתיים של השחלה, ואחר כך? דבש. זה מה שלפיד באמת חושב.

בעוד שנתיים, המציאות לא תסתדר מעצמה. האתגר של חיבור החרדים לעבודה עדיין יהיה פה. הבעיות של המערכות הציבוריות גם הן לא ייעלמו. הדבר היחידי שאולי יפיס את זעמו של הציבור יהיו המחירים. אם הם יפסיקו לעלות כל כך, ובעיקר מחירי הדיור, הציבור יחנוק זעמו. אם לא, הזעם הזה יתפרץ מחדש. והפעם, לא ניתן יהיה לתעל אותו לאף אחד למעט לפיד עצמו. שנתיים קשות, ואחר כך?

בטל שלח
    לכל התגובות
    x