החליפה של כיתן דימונה קטנה על לן בלווטניק
נוחי דנקנר לא היה מוכן לחתום על סגירת הסמל הישראלי. ואז הגיע בלווטניק
הסמליות נובעת לא רק מההיסטוריה ומהמשמעות של כיתן דימונה בהוויה הישראלית. סגירת המפעל היא בעיקר סמל למה שכנראה עוד צופן לנו העתיד, בעידן שבו מידלדלים הפרצופים הישראליים בקרב בעלי השליטה במשק ומפנים את מקומם למשקיעים הזרים ולקרנות ההשקעה.
מפעל כיתן בדימונה צילום: ישראל יוסף
לפני חמישה חודשים קנה לן בלווטניק מנוחי דנקנר את כלל תעשיות. בעוד שדנקנר בחר לאורך שנים לתחזק את הפעילות ההפסדית של כיתן דימונה, בלווטניק החליט לסגור אותה. דנקנר לא החזיק את כיתן דימונה המדממת משיקולים פילנתרופיים, הוא בחר להמשיך ולסבסד את המפעל בדיוק מאותה הסיבה שהרגיש לא בנוח מול ההתנגדות הנחרצת של עובדי שופרסל למכירת הרשת לליאו נואי ומתיו ברונפמן. מפני שדנקנר הוא אישיות מוכרת בישראל ואפשר להפגין מחוץ לביתו. מפני שדנקנר מבין מה תעשה לתדמית שלו סגירת מפעל דגל בדימונה ומפני שהוא מבין, שכאיש עסקים בולט יש לו אחריות רחבה לכל בעלי העניין שסובבים את עסקיו בישראל - העובדים, הספקים והמשק - ולא רק לבעלי המניות.
מבחינת לן בלווטניק כיתן בדימונה היא כנראה סתם עוד השקעה מפסידה שאין שום היתכנות כלכלית להחזיק אותה. בראייה עסקית טהורה הוא צודק כמובן, ובכל זאת. זהו בדיוק אותו דפוס פעולה שלפיו פעלה אייפקס בתנובה כאשר זיהתה פוטנציאל משמעותי להעלאת מחירים מבלי שתמחרה את הרגישות של השוק המקומי למותג קוטג'.
התקופה הקרובה תתאפיין בלא מעט חילופי בעלויות בשוק הישראלי, שרבות מהן אפשר להכניס תחת הכותרת: הישראלים יוצאים, הזרים נכנסים.
קרנות ההשקעה בלקסטון ו־KKR מחפשות השקעות חדשות בישראל. אייפקס, שתממש כנראה בקרוב את אחזקתה בתנובה, גם היתה מעוניינת להתרחב. בלוונטיק וחיים סבן כבר כאן ועוד היד נטויה. ההפרדה בין נכסים ריאליים ופיננסיים במסגרת רפורמת הריכוזיות, אם וכאשר תקבל את אישורה הסופי של הכנסת, צפויה להגביר את המגמה. במקרים רבים גיוון האחזקות של השחקנים המקומיים מבורך ובריא למשק, הוא מונע היווצרות של כוח יתר ביד אחת והוא מביא טכניקות חדשות של השבחת עסקים והון זר לישראל. אלא שלכניסת הזרים יש גם מחיר, כיתן דימונה הוא דוגמה לכך.
