חקר ביצועים: השבוע של נוחי דנקנר, נועם לניר והחברה לישראל

לניר יצא מוסדי

נועם לניר ויתר השבוע על השלמת ההנפקה של בבילון בנאסד"ק, ודחה אותה לימים של "תנאי שוק טובים יותר ב־2013". בחברה פשוט הבינו שהם לא עומדים לקבל את מה שייחלו לו, שווי גבוה משמעותית מזה שבו היא נסחרת בתל אביב, 1.4 מיליארד שקל. לחלק מהמשקיעים הישראלים זה היה ברור עוד קודם. בתעשיית ההייטק כאן אמנם נוהגים להתלונן על הגופים המוסדיים, בטענה שאינם מעניקים לסטארט־אפים ולחברות טכנולוגיה מבוססות יותר את הפרמיה הראויה ומתמחרים אותן נמוך מדי. אבל השבוע התברר שלפחות בחלק מהמקרים המוסדיים יודעים על מה הם מדברים. בבילון היא סיפור הצלחה מסחרר, ואולי עוד תשיג את השווי המיוחל. אבל בינתיים מי שקראו את תמונת המצב נכון הם המוסדיים.

עומרי כהן

נועם לניר צילום: אוראל כהן

אגסי - סוף לחלום האנטי־דנקנר

סתיו 2012 מסתמן כעידן הכוכבים הנופלים, ולא רק בפוליטיקה. את עיקר הרעש עשתה בימים האחרונים המערבולת שגוררת את נוחי דנקנר עוד ועוד למטה, אבל האמת היא שהסיפור המעציב של השבוע הסתתר בדו"חות החברה לישראל, ובעובדה שההפסד של בטר פלייס רק הולך ומעמיק. זה עצוב כי כשרואים את דנקנר אי אפשר שלא לחשוב על שי אגסי. בטר פלייס שלו היתה הבטחה למודל עסקי חדש שייצא מישראל, כזה שאולי מדיף ריחות של מונופול ונושא טביעות אצבע של טייקונים, ועדיין אינו מתבסס על אחזקות, מיזוגים, רכישות, מינופים ושרשורים. כזה שיושב, קודם כל, על רעיון חדש וחזון מרשים. אבל המודל הזה מתפוגג, ואנחנו נותרנו עם פירמידות ענק קורסות. ובמלאנוקס ננוחם.

אורי פסובסקי

שי אגסי צילום: אוראל כהן

הכסף כבר ימצא מקום

ממשלת הונג קונג, עיר הנדל"ן היקר בעולם, החליטה לאחרונה לנסות להשתלט על הבועה באמצעות הגבלה של רכישת הדירות. אבל למשקיעים יש כסף, והם צריכים לעשות איתו משהו. כך צמח לו אפיק חדש, שמהר מאוד נהיה בועה חדשה - בועת החניות. משקיע אחד, למשל, שילם על חניה בשכונה היקרה ביותר בעיר 387 אלף דולר, פי שניים ממחיר חציוני של בית שלם בארצות הברית. התשואה השנתית מהשכרת חניה בהונג קונג גבוהה יותר מהתשואה על השכרת דירה שם, 4.4% בממוצע לעומת 3.5% בממוצע. הנתונים הללו מפתיעים במיוחד לנוכח שיעור הבעלות על מכוניות בהונג קונג, שהוא מהנמוכים בעולם - 56 מכוניות על אלף תושבים לעומת 439 מכוניות בארצות הברית. והנה עוד הוכחה לכמה רופף יכול להיות הקשר בין השוק למציאות.

תמר טוניק

הונג קונג צילום: בלומברג

מרידור - קו הבלימה הבא

אחד החששות הראשונים שהתעוררו עם היוודע תוצאות הפריימריז בליכוד היה זה הנוגע לשלטון החוק בכלל ולבית המשפט העליון בפרט. הרי זאב אלקין ויריב לוין, מהבולטים שבתוקפי מערכת המשפט, התקדמו, ואילו דן מרידור ובני בגין, מראשי מגִניה, הודחו. ובכל זאת, לא כדאי להיבהל. ראשית, הימין הקיצוני שמתעב את בית המשפט העליון כבר קיבל כדור הרגעה בדמות פרישתה של הנשיאה דורית ביניש, כניסתו של אשר גרוניס לנעליה ומינויו של נעם סולברג לשופט. שנית, רוב האיומים על המערכת והחקיקה האנטי־דמוקרטית עשו אמנם הרבה רעש, אבל בסופו של דבר נבלמו בידי ראש הממשלה ושר המשפטים. לנוכח התחזקות ציר אלקין־לוין, יש לקוות שגם בקדנציה הבאה בנימין נתניהו ימנה שר שיבלום התפרעות חוקתית. מרידור בהחלט יכול להתאים. אתם יודעים מה, אפילו בגין.

משה גורלי

דן מרידור צילום: צביקה טישלר

מי שנשאר במפלגה ומי שיישאר בבית

הנה סיפור: מפלגה עם בסיס תומכים רחב מגלה שהיא שבויה של הגוף הבוחר שלה. התומכים היו רוצים לראות מדיניות שמרנית וזהירה, אבל החברים הרשומים, חלקם בכלל מרכז כובד חיצוני וקיצוני, דוחפים אג'נדה חריפה בהרבה - מתבדלת, אלימה, קסנופובית. זו בדיוק הרשימה שהם מעצבים בפריימריז: מצעד של מועמדים שמתחרים ביניהם מי יותר משיחי, קולני ומטורלל. זה מה שקרה לפני חודש בבחירות בארצות הברית, כשבסיס התומכים של המפלגה הרפובליקנית נבהל מהכוחות החדשים במפלגה, נשאר בבית והגיש לברק אובמה, ששנה קודם הוכרז סוס מת, קדנציה שנייה. עוד חודשיים נדע אם אפקט התגרן יתרחש גם כאן.

ליעד ליבנה

שטייניץ - יו, קיבלתי מחמאה!

מריל לינץ' הוא בנק אמריקאי מכובד. מכובד, אבל רק עוד בנק אחד. השלוחה התל־אביבית שלו אולי מספקת איזו ארומה בינלאומית, אבל היא ודאי לא פונקציה משמעותית. השבוע ביקר בישראל האסטרטג הראשי של הקבוצה והחמיא לכלכלה המקומית; קצת מתוך כוונה אמיתית, קצת מתוך נימוס אמריקאי כלפי המארחים, הרבה מתוך מוטיבציה להמשיך לעשות כאן עסקים. מי שלקח אותו קצת יותר מדי ברצינות היה שר האוצר יובל שטייניץ, שראה בנימוס המריל־לינצ'י הוכחה לנפלאותה של הכלכלה הישראלית ובעיקר למדיניות של האיש שמוביל אותה. באותו יום לא שמענו משטייניץ אף מילה על דו"ח מצב האומה הקשה של מרכז טאוב, ולמחרת הוא נדם כשה־OECD חתך את תחזית הצמיחה של ישראל. אולי הוא עדיין הקשיב בלופ לאסטרטג ההוא. זה מה שנקרא שמיעה סלקטיבית.

סופי שולמן

יובל שטייניץ צילום: אלכס קולומויסקי

גמזו ושריג - דרוש בורר

לתחום הבריאות בישראל יש לא רגולטור אחד, כי אם שניים. שמחה וששון, לכל רגולטור חזון. אחד, מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו, אחראי על קופות החולים. השני, המפקח על הביטוח במשרד האוצר עודד שריג, אחראי על חברות הביטוח. שניהם, אם להשתמש בלשון עדינה, לא ממש רואים עין בעין. אבל ממש ממש לא. הקושי של שניהם לעבוד יחד - למשל, להסכים מה המתווה הנכון להבראת הביטוחים הסיעודיים או להקטנת הכפל הביטוחי בתחום הבריאות - פוגע במערכת הבריאות, פוגע בחולים ופוגע בציבור משלמי המסים. ואין אף מבוגר אחראי שיגיד להם להפסיק, שיחתוך ביניהם, שיכוון את הספינה.

שאול אמסטרדמסקי

דנקנר עוד לא בתחתית

"הרגע הזה, שבו דופקים על דלת ביתך בשעת בוקר מוקדמת חוקרי רשות ניירות ערך, הוא אחד מרגעי ההלם הגדולים ביותר של כל אדם, בטח של איש עסקים כמו נוחי דנקנר", סיפר השבוע ל"כלכליסט" גיורא הרטוג, לשעבר ראש מחלקת חקירות ברשות, שכבר ראה את יצחק תשובה, רפי פלד ועוד בכירים רבים אחרים ברגע המשבר. השבוע גם דנקנר רשם, בחדר הקטן ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, את רגע השפל בקריירה המפוארת שלו. ואולי לא. הרגע הזה עוד עלול להוביל למקומות נמוכים יותר, למוטט את מגדל הקלפים שדנקנר בנה בשנה האחרונה כתחליף לפירמידה היציבה שלו. רשות ניירות ערך היא הסיוט של כל איש עסקים - אף אחד לא רוצה לקנות, למכור או סתם לחבור למי שנמצא בחקירה שלה. ההלם שבדפיקה בדלת עלול להתחלף בקרוב בשיתוק של הלוליינות הפיננסית. ובלעדיה קשה לראות איך דנקנר ימשיך להחזיק באי.די.בי.

גולן פרידנפלד

נוחי דנקנר צילום: Polaris Images