• תפריט
27.10.11

אחת נגד מאה

היידמרי שוורמר בחרה לפני 16 שנה לחיות בלי כסף, בלי ארנק, בלי חשבון בנק, בלי פנסיה. ומאז היא חיה טוב. זו דרך קיצונית להתמודד עם עוולות הקפיטליזם, אבל למוסף כלכליסט היא מסבירה למה התנסות בחיים כאלה היא הדרך היחידה להבין איך אפשר לשנות את השיטה

איתי להט, המלין, גרמניה 10:5727.10.11

פעמיים בחיים חוותה היידמרי שוורמר את המעבר המטלטל מעושר לעוני. בפעם הראשונה היא היתה בת 4, בת למשפחה מבוססת מאוד. זה היה בשלהי מלחמת העולם השנייה, ובני המשפחה נאלצו לעזוב את ביתם בפולין ולהצטרף להמוני פליטים שנמלטו מכוחות השחרור הרוסיים. מאחור הם השאירו את מפעל הקפה המשפחתי, ולפניהם היו שנים של חיים בחוסר כל. ארבע שנים אחר כך חזר האב לעסקי הקפה ושיקם את ההון המשפחתי, ושוורמר נהנתה מחיים נוחים מאוד בעיר דורטמונד שבמערב גרמניה. אבל משהו בה עדיין נמשך למעבר הקיצוני, מהיש לאין. בדיוק 50 שנה אחרי המעבר הראשון היא עשתה זאת שוב, הפעם לא מתוקף כורח חיצוני אלא מבחירה חופשית.

ב־1996 היתה שוורמר מורה מנוסה ופסיכותרפיסטית, גרושה ואם לשניים, עם חלום ישן: לחיות בלי כסף. רק בגיל 54 היא העזה להגשים אותו, והגדירה ניסוי של שנה, שבה תחיה בלי ארנק, בלי לקנות דבר, בלי גישה לחשבון בנק, בלי רכוש, רק עם מזוודה אחת. הניסוי המוגבל בזמן, שרבים הגדירו כתמוה, הצליח מעל ומעבר, ושוורמר פשוט המשיכה בו. כבר 16 שנה היא חיה בלי כסף, 16 שנים "מאושרות", לדבריה. בסוף השנה היא תהיה בת 70, וברור כבר שהניסוי נהפך לדרך חיים, להוכחה לכך שאפשר לחתור תחת השיטה, למרד פרטי נגד עולם שלם.

  

היידמרי שוורמר. "אני מבינה את החמדנות, אבל הצלחתי לצמצם אותה מאוד ועדיין לשמור על רמת חיים טובה" היידמרי שוורמר. "אני מבינה את החמדנות, אבל הצלחתי לצמצם אותה מאוד ועדיין לשמור על רמת חיים טובה" צילום: Daniel Mazza

 

אבל זה קודם כל היה מסע אישי, שהוא גם סגירת מעגל וגם תיקון עולם. "כשהייתי ילדה נאלצנו לעזוב בית גדול, עם גן עצום ממדים, עם רכוש רב, משרתים ומטפלות - בלי לקחת עמנו דבר. ביום אחד נהפכנו לפליטים", מספרת שוורמר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" ממקום מושבה הארעי בעיר המלין. "אף שהייתי קטנה, או אולי בגלל זה, האירוע השפיע עליי עמוקות. לאורך חיי לא הפסקתי לחשוב על הקשר שבין בעלות לערך: כיצד ייתכן שאדם ללא רכוש הוא מישהו שאין לו ערך יותר? השאלה הזאת התעצמה בשנות ה־40 לחיי, כשטיילתי במשך שנה בדרום אמריקה וראיתי עוני מחריד. השאלה ניקרה בי ללא הרף, הדירה שינה מעיניי. מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את העולם הזה, ששופט אנשים באמות מידה חומרניות? כיצד אני יכולה להפוך אותו למקום שבו יש יחס של כבוד כלפי החיים ולא כלפי הכסף?

 

"ואז הבנתי: אני יכולה להראות לאנשים שאדם נורמטיבי, שחי חיים שלמים במערכת, יכול לעזוב אותה, לוותר על הכסף ועדיין לשמור על כבודו, על אצילות רוחו. החיים שלי היום מדהימים ורק נהיים יפים יותר. אני חיה את חיי באופן מלא ומשמעותי, ואי אפשר כלל להשוות אותם לחיים שניהלתי קודם. אני בת 69 ואין טיפת דאגה בלבי".

 

כל דבר שצריך - בהחלפה

 

איך בעצם נראים חיים ללא כסף? שוורמר רחוקה מכל דימוי של פליטה, הומלסית או ענייה מוזנחת. היא אלגנטית, מקפידה על המראה שלה, משכילה ומנומקת. היא לא חיה ברחוב. היא תמיד חיה בבית, רק לא בבית שלה. היא מתארחת אצל מכרים וזרים, ובתמורה לקורת הגג, למקלחת, לכביסה - עובדת אצלם. למשל, בגינון. גם כשהם מציעים לה אירוח חינם, ללא תמורה, שוורמר מתעקשת לעשות משהו. היא תמיד עובדת בתמורה למזון, וגם כל דבר אחר היא מקבלת בתמורה לעבודה, או מחליפה בעבור שירות או חפץ אחר: את הבגדים היא מקבלת בעבור בגדים אחרים; את התספורת בתמורה להוצאת הכלבים של הספרית לטיול; המשקפיים, יד שנייה, בתמורה לסידור המחסן של החנות. והיא תמיד "עובדת" גם בהפצת הבשורה - מקימה סביבה קבוצות, של תיכוניסטים או מבוגרים, להתנסות של כמה ימים בחיים ללא כסף.

 

את שלושת החודשים האחרונים, חודשי הקיץ הגרמני מרובה הגשמים, העבירה שוורמר בבית בעיירה הציורית המלין. בעל הבית יצא לחופשה ארוכה, ושוורמר שמרה עליו, דאגה לתחזוקה, טיפלה בגינה. כמו החלילן המפורסם מהמלין, גם שוורמר סחפה חלק מתושבי המקום, בעיקר נשים בורגניות. "הקבוצה שאיתה עבדתי כאן מורכבת מנשים שלא ידעו בחייהן מחסור", היא מספרת. "לראשונה הן חיו שבוע בלי כסף, אלא רק בשיטה של תן וקח. צריך הרבה אומץ כדי לעשות זאת, אבל ברגע שעושים את זה יש לצעד אפקט משחרר. חלק מהנשים סיפרו לי אחרי הניסוי שהיתה לו השפעה עצומה על תפיסת החיים שלהן. הן התרגשו כפי שלא התרגשו הרבה זמן, התנסו במצבים שמעולם לא עמדו בהם, הביכו את עצמן, היו גאות בעצמן, והמון שמחת חיים נוצרה בשבועות שבילינו יחד".

 

את הימים בהמלין מבלה שוורמר בעבודה על ספרה השלישי. בערבים היא מנקה סופרמרקט בתמורה למזון. אשה כמעט בת 70 שוטפת את הרצפה, ותוך כדי מספרת לבעל החנות, מבוגר ושמרן, על אורח החיים שלה. הוא מוקסם. "אתמול הוא אפילו שאל אותי איפה הוא יכול לשמוע עוד על הנושא", היא מספרת, גאה. "הזמנתי אותו להצטרף לניסוי המקומי שלי, אבל זה כנראה רדיקלי מדי עבור חנווני פרוסי ממוצע. מצד שני, גם אני נמצאתי פעם באותו מקום ואני מבינה את הקושי להשתחרר, אפילו לזמן קצר".

 

למעשה, עדיין קצת קשה לה להשתחרר. "זה כאילו הכסף נדבק אליי ומסרב לעזוב", היא אומרת. ב־2003 פרסמה ספר שתיעד את קורותיה. הוא יצא בהוצאת ספרים מסודרת ותורגם לכמה שפות. והוצאת ספרים מסודרת משלמת כסף; שוורמר חילקה אותו לנזקקים, כמו תמיד - מכרים וזרים. את הספר השני כבר פרסמה באינטרנט. גם את הפנסיה הממשלתית שלה, סכום של 800 יורו לחודש כמורה לשעבר, היא מחלקת – ובכל פעם מוסרת למדינה חשבון בנק אחר, של חבר נזקק.

למה, בעצם? מה היא עצמה תעשה כשלא תוכל עוד להסתובב, להרצות, להיות עצמאית ובלתי תלויה, לעבוד תמורת מזון וקורת גג? מה עם ימי הפנסיה שלה? מה עם תשלום על טיפולים רפואיים, במידת הצורך? מה עם הילדים שלה, ועם הרצון האנושי הבסיסי להשאיר להם משהו?

 

שוורמר מודה שיש לה כסף למקרה חירום, "ממש למקרה חירום". ומדובר בסך הכל ב־200 יורו שהיא נושאת איתה, "אבל עד היום מעולם לא השתמשתי בהם". נראה שעצם הימצאותו של הסכום הזה נוסך בה ביטחון, שמקל ברגעים של חוסר ביטחון. ובכל זאת, מה עם העתיד, אני שואל, כאילו אני המבוגר המפוכח והיא הצעירה חסרת האחריות. "די הצלחתי להשתחרר מהפחדים של העתיד", היא אומרת. "אורח החיים שאני מנהלת הפיח בי כוחות חדשים, אני מרגישה צעירה ומקווה שאוכל לדבוק בצורת החיים הזאת עד יומי האחרון. אם בכל זאת לא אוכל להמשיך בנדודיי, אני יודעת שאוכל לבוא להתגורר עם ילדיי, שמכבדים את תפיסת העולם שלי. וגם שם אמשיך לנסות להעניק מיכולותיי בתמורה למגורים ואוכל".

 

למצוא אלטרנטיבה לכסף

 

גם כשהיא מדברת על העתיד המעט מעורפל, כמו בכל רגע אחר לאורך שיחתנו, שוורמר לא מפסיקה לחייך. החיוך הוא כבר הסמל המסחרי שלה, עד כמה שאפשר לדבר עליה במונחים של "סמל מסחרי". היא מוכרת מאוד בגרמניה ובארצות שכנות - כבר זכתה לכתבות בעיתונים, כיכבה בסרט תיעודי שליווה אותה במשך שנתיים ונהגה להתארח בתוכניות טלוויזיה, עד שנמאס לה לשבת מול נציגים חמורי סבר של השיטה שמתייחסים אליה כמו אל משוגעת. היא מעוררת בציבור התפעלות או סלידה, ותמיד מחייכת ומטופחת. אני שואל איך בלי יורו אחד היא מצליחה לשמור על המראה הזה, והיא מצביעה על השמלה הפרחונית שהיא לובשת ומספרת איך התחיל הכל.

  

שוורמר בבית שעליו שמרה בתחילת הקיץ בצפון גרמניה שוורמר בבית שעליו שמרה בתחילת הקיץ בצפון גרמניה צילום: איי אף פי

 

"השמלה הזאת מייצגת את מפעל חיי. לפני 17 שנה הקמתי בדורטמונד קבוצת ברטר. אנשים היו נפגשים מדי שבוע, ולאחר מכן פעמיים בשבוע, כדי להחליף דברים. בהתחלה אנשים לא באו, אבל אז הגיעו מובטלים ופנסיונרים עם דברים שפשוט שכבו להם בבית ושהם לא היו צריכים. ופתאום ספריות מובטלות סיפרו חשמלאים מובטלים, שבתמורה תיקנו להן דברים בבית. מורות לאנגלית בפנסיה העניקו שיעורים ובתמורה קיבלו שירותי הולכת כלבים. לקח עוד קצת זמן, וזה הפך לתופעה בדורטמונד. עוד ועוד קבוצות נפתחו, ועד היום תושבי העיר גאים בנוהג הזה. ויש קבוצות ברחבי גרמניה ובכל אירופה. הקבוצה שהקמתי קיימת עד היום, ואת השמלה שאני לובשת מצאתי באחד המפגשים שלה לפני שלוש שנים. היא מזכירה לי את ההתחלה, את השינוי שעברתי".

 

הצלחת קבוצת הברטר היא שחוללה את השינוי, ושוורמר מספרת שהיא רואה את השינוי הזה מתרחש בחברים בכל קבוצת ברטר אחרת. "ההחלפה היא שיטה שפתחה בפניי את הדלת להבנה שיש אלטרנטיבות לכסף. כשהקבוצות האלה עובדות כמו שצריך, פתאום אתה מגלה שאתה זקוק לפחות כסף. יש לנו כל כך הרבה בחיים — אנחנו מוקפים באינספור חפצים ויכולות שאחרים זקוקים להם יותר משאנו זקוקים להם. החיים שלי ב־16 השנים האחרונות הם הדגמה לאופן שבו אפשר לחיות את האלטרנטיבה".

 

כשנה לאחר הקמת הקבוצה, שוורמר הבינה שהיא יכולה לחיות בלי כסף. התאריך היה סמלי. "ב־1 במאי עזבתי את הדירה השכורה שלי, חילקתי בין מכרים וזרים את כל הרכוש שלי, ולקחתי במזוודה כמה בגדים וכמה תמונות. ביטלתי את כל הביטוחים, את חשבון הבנק, את כל מה שקשור לביורוקרטיה של החיים, ויצאתי להרפתקה הגדולה של חיי.

 

"במשך שנה התגוררתי בכמה מקומות, אצל חברים וזרים. בכל מקום עבדתי בתמורה לאוכל וקורת גג. עם הזמן אנשים מכל רחבי גרמניה ששמעו עליי הזמינו אותי להתגורר אצלם ואף שלחו לי כרטיסי נסיעה. עד היום מזמינים אותי להרצות בכל אירופה, וגומלים לי באירוח ובנסיעה. בסופה של השנה יכולתי לחזור בקלות לחיי הקודמים - כתרפיסטית יכולתי להשיג מספיק מטופלים כדי להתפרנס, אבל זה כבר לא היה בשבילי. מה שגיליתי בשנה הזאת היה פתח לעולם נפלא, לחיים יפים יותר מכל מה שהכרתי".

 

אלה הרגעים שבהם שוורמר עוזבת את הכלכלה ועוברת אל הרוח: "חיים ללא כסף אפשרו לי לגלות את המשמעות של זרימת החיים. הם העירו את התודעה הרדומה שלי לאישיות של עצמי, לחברה, לשכן, לקהילה. הם פתחו בפניי יקום שלם של עוצמות חדשות, של מסירות לחיים. הצער של הריצה המתמדת אחר הממון התחלף בהקשבה ללב, בהתמקדות באנשים שסביבי ובהמון שמחת חיים. נוצר תהליך עמוק של שינוי ערכי, של שינוי פרדיגמות. נדמה לי שהתהליך הזה הוא מה שנדרש כדי שנתקן את הקטסטרופות שהבאנו על עצמנו ועל העולם, בשם החמדנות לכסף".

 

השפה הזאת עלולה להרתיע. ובעיקר היא עלולה לטשטש את העובדה ששוורמר מצביעה על סוגיה משמעותית בחיים: עד כמה הכסף הוא מהות, עד כמה צריך אותו, וכמה ממנו באמת צריך. וזו, בכל זאת, לא סוגיה של רוח וזרימה ועוצמה. זו סוגיה של תפיסת עולם כלכלית ערכית.

 

ללמד איך להטיל ספק בשיטה

 

אלה ימים של דרישה לשינוי. שינוי סדר העדיפויות, תיקון השיטה הכלכלית הקיימת, ערעור ההגמוניה הקפיטליסטית. הקולות נשמעים ברחוב ובאקדמיה, בתקשורת ואפילו בקרב אנשי עסקים. אבל אף אחד לא מדבר על שינוי כה עמוק כמו זה ששוורמר ביצעה. ודווקא מקרה הקיצון שלה מאפשר לחשוב קצת אחרת, הן על השינוי הנדרש והן על השיטה.

 

שוורמר יודעת שהיא החריג שאינו יכול להיהפך לכלל - הרי ללא השיטה לא היו אפילו בתים להתארח בהם, או דרכים לשלם את חשבונות המים והחשמל שהיא צורכת כשהיא מתארחת. "אני יודעת שהאוכל שמגיע אל פי, הבתים שבהם אני מתאכסנת והרכבות שבהן אני נוסעת הם כולם תוצר של השיטה המוניטרית, שבה כסף החליף את סחר החליפין. אני בהחלט נהנית מההישגים של השיטה, ואני לא פוסלת אותה, יש לה יתרונות ברורים. אבל אני כן מוחה על השחיקה של האנושיות. צריך לעשות שימוש בחלופות לכסף כדי לתקן את העיוותים שהשיטה יצרה בערכים שלנו, בכבוד לזולת, בתפיסת ההצלחה, וגם את הפערים שיצרה בין עשירים לעניים. זו אולי לא יכולה להיות שיטה שלמה חלופית, אבל אפשר לתקן".

  

 הכפר האקולוגי שהוקם בשולי לונדון, ושגם תושביו חיו ללא כסף, עד לפינויו הכפר האקולוגי שהוקם בשולי לונדון, ושגם תושביו חיו ללא כסף, עד לפינויו צילום: Jim Linwood

 

במילים אחרות, כחריג היא אמורה להעיד על הכלל, לפתוח את עיניו. "אני מעבירה סדנאות לצעירים בכל אירופה. בטורינו, למשל, אני עושה את זה כבר כמה שנים, והנערים והנערות שמשתתפים בסדנאות גדלו להיות אנשים מעורבים יותר בקהילה. ובעיקר - אני שומעת מהם שהסדנאות שלי בנו אצלם את היכולת להטיל ספק משמעותי באופן שבו החיים סביבם מתנהלים. חלקם מנסים לשנות אותו.

 

"השיטה המוניטרית היא ביטוי ליכולת של אנשים לסחור זה עם זה באופן שישפר את חייהם. הרעיון הבסיסי הוא להפוך את החיים של כולנו לטובים יותר, אבל בפועל קומץ של אנשים ניצלו את השיטה למען תועלתם האישית, ותוך התעלמות גסה מהאחר, מהחברה. כולנו נוהרים אחר כסף בלי לעצור ולחשוב - רגע, אולי זה בעצם לא משרת אף אחד מאיתנו? אולי יש מודל אחר שיביא תועלת לחברה כולה? לעתידו של כדור הארץ? לילדינו? בשנים האחרונות מדברים הרבה על החסרונות של הקפיטליזם, אבל יש כאן משהו אפילו יותר בסיסי, יותר עמוק: הנטייה שלנו לשפוט אחרים על פי הרכוש שצברו. זו פריזמה צרה להחריד לראות את העולם ואת בני האדם".

 

עם כל חריגותה, שוורמר אינה היחידה. בבריטניה, למשל, חי מרק בויל (33), שוויתר על קריירת ניהול מצליחה ויאכטה כדי לחיות בצמצום. כבר שלוש שנים הוא גר בקרוואן ספרטני, מתנדב בחווה אורגנית תמורת לינה בשטח ומעט אוכל, ומסתמך בעיקר על הטבע שסביבו. בהשראת בויל הקימו כמה צעירים בריטים כפר אקולוגי נטול כסף, שנבנה על קרקע זנוחה ושגשג עד שפונה על ידי שלטונות לונדון. ויש עוד דוגמאות, מכל העולם. התקשורת שמסקרת את הסיפורים, ובעיקר האינטרנט, מסייעים להתפשטות התופעה. האתר המוכר מכולם המוקדש לעניין הוא קאוצ'סרפינג, בסיס וירטואלי לרשת אנושית של אנשים שמתארחים זה אצל זה בחינם, ישנים על ספות זרות ומארחים זרים על הספות שלהם. השורה התחתונה של כולם היא אחת - האדם לפני הכסף.

 

והבושה, לאן נוליך את הבושה

 

אלא שחייו של האדם שנמצא לפני הכסף לא תמיד קלים. נדודים, חריגות ובדידות הם בדרך כלל חלק מרכזי באלטרנטיבה הזאת. גם שוורמר מודה שהיא בודדה לפעמים. ויותר מכך, לפעמים גם היא מתגעגעת, ממש רוצה להיות חלק מהשיטה. "בשנים הראשונות היו הרבה רגעים כאלה. זה לא פשוט לחיות 50 שנה בשיטה מסוימת ואז בבת אחת להיגמל ממנה. עד היום אני מוצאת את עצמי משוטטת במרכזי ערים, בין אינסוף חנויות שמוכרות אינסוף דברים, עומדת ומביטה, כמעט אבודה, בכל השפע הזה. הוא מעורר בי רגשות חזקים של 'גם אני רוצה כזה וכזה וכזה'.

 

"אני מבינה את החמדנות, אבל הצלחתי לצמצם אותה באופן דרסטי ועדיין לשמור על רמת חיים טובה, ואפילו לפתח חיים עשירים יותר. אני אתן לך דוגמה: לאחרונה, באחת הנסיעות, המזוודה שלי החלה להתפרק. מיד עלה בי הרצון להחליף אותה באחת חדשה. אבל אני כבר לא חושבת במונחים של לקפוץ לחנות ולקנות אחת, אני חושבת היכן אני יכולה להשיג מזוודה ובתמורה למה. זה היה תהליך של שלושה ימים, שבו הכרתי אנשים שאיתם עבדתי בתמורה למזוודה. גם העבודה וגם המפגש עם האנשים לא קיימים כשאתה נכנס לחנות לקנות מזוודה. זה משהו אחר לגמרי, שיוצר אצל כל הצדדים כבוד הדדי, היכרות ושמחת חיים. זה פחות יעיל, אבל זה יותר כיף".

 

אבל זה לא רק כיף. יש עוד דבר אחד ששוורמר סוחבת מהחיים הארוכים בלבה של השיטה. "יש בי תחושה אחת שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה, אף שאני יודעת שאין לה הצדקה, והיא נמצאת אולי במרכז המאבק הפרטי שלי", היא אומרת, מהורהרת, "הבושה. זה הפחד הגדול ביותר שלי, שאנשים יצחקו עליי ואני אחוש את אותה בושה שחשתי כילדה, כשילדים צחקו עליי כפליטה חסרת רכוש. זאת התמה הגדולה של חיי, להראות שלבני אדם יש ערך מכיוון שהם אנושיים, ולא משום שיש להם רכוש. והצורך להשתחרר מאותה בושה, שטבועה בכולנו באופן עמוק, הוא ששלח אותי למסע הזה.

 

"זה אחד הפחדים החברתיים הגדולים ביותר, וכשמחברים אותו לחיים של חומרנות, שמעניקים אשליה של ביטחון, אפשר להבין מדוע כה רבים מאיתנו מפחדים מדחייה, מאי־השתייכות לשיטה. העובדה שזה עוד נמצא אצלי ומעורר בי פחדים מעידה עד כמה קשה להשתחרר ולנסות משהו חדש. אבל ברגע שמנסים, חלק עצום מהפחדים האלה נעלם. אנשים שאין להם כסף מיד מבינים על מה אני מדברת, ומכיוון שהם הולכים ומתרבים בימים אלה, עוד ועוד מהם מזדהים עם התחושה ועם הקושי להשתחרר מהבושה. יום אחד היא תיעלם לחלוטין אצלי, ואם אני יכולה - כולם יכולים".

 

לאתר של היידמרי שוורמר

 

בטל שלח
    לכל התגובות