BUY לכיבוש: הישראליות שמקדמות את החרם על מוצרים מהשטחים

ההשתלטות הישראלית על המשט לעזה עוררה שלל גלי צונאמי, מהגזרה המדינית ועד הבמה התרבותית. בין לבין היא גם הציפה מחדש את סוגיית החרם הכלכלי על חברות ישראליות. איגוד העובדים הגדול בבריטניה החליט על חרם כזה, עובדי נמלים מאירופה מסרבים לפרוק מטען מאוניות ישראליות, והשבוע התברר כי גורמים עסקיים באירופה פנו לחברות ישראליות שעמן יש להם קשרים ארוכי שנים, כדי לוודא שאינן עובדות עם מערכת הביטחון. אם החברות הישראליות עושות זאת, הסבירו השותפים האירופיים, ניאלץ לנתק עמן מגע; הקוד האתי של החברות שלנו מחייב אותנו לעשות זאת.

המשט היה רק הטריגר; מהלכי התנתקות כאלה מתנהלים כבר חודשים. כמה שעות לפני הפשיטה על הספינה מרמרה, למשל, דיווחו כלי התקשורת כי דויטשה בנק מכר את כל מניותיו בחברת ההייטק הישראלית אלביט. לפי הדיווחים, מנכ"ל קבוצת הבנקאות הגדולה בגרמניה אמר את הדברים באסיפת בעלי המניות השנתית, ובכך חיסל בתוך חודשיים אחזקה של 50 אלף מניות. שני ארגונים פוליטיים בינלאומיים מיהרו לברך על המהלך ולהסביר שהוא נולד כתוצאה מלחץ שהפעילו על דויטשה בנק, הנועד למנוע השקעה בחברה הישראלית שמייצרת ציוד ביטחוני. כמה שעות אחרי הדיווחים הראשונים מיהר דויטשה בנק לפרסם הכחשה, ולהבהיר שכלל לא החזיק באופן ישיר במניות אלביט ולכן מן הסתם לא מכר אותן, אבל הרעש כבר נוצר.

ארבעה חודשים קודם לכן אלביט כבר נכנסה ל"רשימה שחורה" אחרת - רשימת החברות שהבנק הדני דנסקה בנק אינו מוכן להשקיע בהן בגלל מעורבותן העסקית בשטחים. אלביט נכנסה לרשימה כמי שמייצרת ציוד לאבטחת גדר ההפרדה, ואליה הצטרפה אפריקה ישראל, על שום פרויקטי הבנייה שלה בהתנחלויות. בדצמבר היה זה בנק בלגי שהנחית את המכה: התברר כי בנק דקסייה ישראל - שבבעלות ממשלת בלגיה ושמעניק הלוואות משמעותיות לרשויות המקומיות בישראל, תוך שיתוף פעולה עם משרד האוצר - מסרב להלוות כסף למועצות מקומיות בשטחים. בדקסייה טענו שהם פועלים לפי הנהלים, ברשויות שבשטחים טענו שהבנק משתמש באמתלות רשמיות קלושות, וגם המהומה הזאת רעמה.

הפגנה נגד גדר ההפרדה. "באירופה מתעקשים על החוק הבינלאומי, ובישראל לא מבינים זאת" צילום: עמית שאבי

ד"ר דלית באום ומרב אמיר התבוננו בכל הרעשים התקשורתיים האלה מהצד. הן מעדיפות להישאר מאחורי הקלעים - ליצור את הרעם, אבל להיעדר מהבמה כשהוא מתגלגל לכלי התקשורת. השתיים הן האחראיות לפרויקט "מי מרוויח מהכיבוש" (whoprofits.org), שממפה חברות ישראליות שמרוויחות כסף מהנוכחות הישראלית בשטחים. באום ואמיר, בסיוע 20-10 פעילות נוספות, עורכות תחקיר עומק על כל חברה, "בהסתמך על דו"חות בורסאיים, פרסומים בעיתונות ועוד", מסבירה אמיר. לפעילות הזו יש גב אקטיביסטי חזק - היא מתנהלת במסגרת קואליציית נשים לשלום, ארגון גג שמאגד קבוצות שמאלניות פמיניסטיות כמו נשים בשחור ומחסום watch.

וכך, כשבמועצת יש"ע זעמו על דקסייה וטענו שמאחורי הפסקת ההלוואות עומדים לחצים של ערבים וגורמים אנטישמיים הפועלים נגד ישראל - בפועל מדובר בעבודה חרוצה של שתי נשים מלב תל אביב. "ארגון בלגי לזכויות אדם ששמו inatl מצא את האתר שלנו, קרא אצלנו את הדיווחים על כך שבנק דקסייה מממן מועצות בשטחים, והחל לפעול", מספרת אמיר איך התגלגלו הדברים. "בעקבות המפולת העולמית, הבנק הולאם על ידי הממשלה הבלגית ונהפך למשאב לאומי - וזה אִפשר הפעלת לחצים שנשאו תוצאות".

אתן לא חושבות שזה קצת קיצוני? אפילו לשיטתכן, לא מדובר ביצרני נשק או חברות שעובדות עם הצבא או מסייעות בבניית הגדר.

באום: "חברות ישראליות שיש להן אינטרסים ועסקים בחו"ל או שנמצאות בבעלות זרה חשופות לחוק שונה, גם אם הן פועלות בארץ על פי החוק הישראלי. ההנהלה הבלגית של דקסייה חשופה לחוק הבלגי שלפיו מתן שירותים להתנחלויות זה לעזור ליישב אוכלוסייה של מדינה כובשת בשטח כבוש".

החברות הזרות לא רוצות להסתכן ולהתלכלך

באום היא מרצה בחוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה, ואמיר היא דוקטורנטית במכון כהן לפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. הפגישה בינינו מתקיימת בקפה ביאליק בתל אביב, ומפליגה משם לרחבי העולם, לפעילות שנוגעת למאות תאגידים, בנקים וחברות.

קחו לדוגמה את הסיפור הנורבגי. ממשלת נורבגיה מנהלת קרן פנסיה לאומית, שמרכזת את הכנסות המדינה ממשאבי הנפט שברשותה ומקצה אותן לטובת קצבאות פרישה לכל התושבים. בספטמבר 2009 משכו מנהלי הקרן את השקעתם באלביט, שהסתכמה ב־5.4 מיליון דולר, והסבירו שאינם מוכנים שהקרן תממן חברה שתורמת באופן כה ישיר להפרת החוקים הבינלאומיים. "זה סיפור שהיינו בו ממש אקטיביות לאורך כל הדרך", מספרת אמיר. "הכוונה ב'אנחנו' היא לארגוני שמאל שונים בארץ, אך ללא ספק המחולל העיקרי של המהלך נבע מעבודת המחקר של האתר".

ים המלח. "מה שמצפון לעין גדי הוא מחוץ לגבולות המדינה" צילום: shutterstock

באום ממשיכה ואומרת בגאווה: "פרסמנו מכתב פומבי בעיתונות הנורבגית הקורא לקרן הפנסיה לרדת מתמיכתה בעסקת אלביט. מהר מאוד קיבלנו תשובה ובעקבותיה נפגשו עם משלחת מטעם הקרן שהגיעה לארץ. הראינו להם את המעורבות של אלביט במשטר השליטה בחומת ההפרדה". המעורבות הזו נעוצה בעובדה שאלביט מספקת את מערכת המעקב "לפיד" שתוכננה במיוחד עבור הגדר (תגובת אלביט לא התקבלה).

ועדת האתיקה של הקרן הנורבגית השתכנעה, הכסף נמשך, ושרת האוצר קריסטין האלוורסן הודיעה כי ממשלתה לא תממן חברות שתורמות באופן כה ישיר להפרת החוקים הבינלאומיים. "באופן אוטומטי כועסים על הנורבגים ואומרים 'אנטישמים, שונאי ישראל'", אומרת אמיר. "ראה איך כתבו על כך בעיתונים כאן. אבל ההתעקשות באירופה היא הרבה פעמים על החוק הבינלאומי. זו הבנה שחסרה לציבור בישראל - שיש משהו בפרויקט ההתנחלויות כולו שאינו לגיטימי, ושמעורבות עסקית וכלכלית בהתנחלויות לא נתפסת בעולם כמעורבות עסקית לגיטימית".

אחת החברות שהבינה את זה היא יוניליוור. התאגיד הענק מחזיק 51% מחברת בייגל בייגל, המייצרת כעכים וחטיפים אחרים באזור התעשייה ברקן שליד אריאל. הבסיס החזק של התאגיד נמצא בהולנד, מה שחשף אותה ללחץ מקומי: קבוצת פעילי שמאל הולנדים בשם United Civilians for Peace חקרה את הקשרים של חברות הולנדיות עם חברות הפועלות בשטחים, ובין השאר עבדה מול באום ואמיר. כשגילתה את הקשר בין יוניליוור לשטחים החלה להפעיל לחץ כבד בעניין.

"הם עשו קמפיין מאוד רציני", מספרת באום, "פנו אל ועד העובדים של החברה ופרסמו מודעות ענק בעיתונים שקראו לחברה לא להמשיך בעסקים בשטחים. הם יצרו כך לחץ ציבורי בלי חרם צרכנים, שהוא רק אחד הכלים האפשריים. הטכניקה שלהם היתה לנסות לחנך את החברה ולספר לה על הכיבוש, על אזור התעשייה ברקן ועל ההיסטוריה של הקרקע שעליה הוקם המפעל. בסוף יוניליוור באו ואמרו: 'אנחנו לא מוכנים להיות שותפים לזה, זה מנוגד למדיניות ולאתיקה שלנו'. הם הבינו שלא כדאי להם להסתכן וללכלך את שמם היוקרתי בגלל חברה כזו קטנה. הם פנו לשותפים שלהם, משפחת בייגל הישראלית, וביקשו להעביר את המפעל לתוך תחומי הקו הירוק. משפחת בייגל סירבה, מסיבות אידיאולוגיות, ומאז יוניליוור מנסה למכור את חלקה בחברה".

מבייגל בייגל־יוניליוור נמסר: "יוניליוור פועלת זה כמה שנים לפישוט הארגון, התמקדות והגברת ההשקעות במספר קטן יותר של קטגוריות ומותגים בליבת העסקים של החברה. במסגרת זו נמכרו פעילויות שלא היו בליבת העסקים והחברה החליטה לצאת גם מתחום מוצרי האפייה ולחפש קונה עבור חלקה בבייגל בייגל. תהליך המכירה עדיין בעיצומו".

לבייב, דנקנר, אריסון, תשובה. כולם שם

עיון באתר של "מי מרוויח מהכיבוש" מגלה שכמעט לכל החברות הגדולות במשק יש סיבה לחשוש ממקרים דומים לאלה של אלביט ובייגל בייגל בכל הנוגע לעסקים בחו"ל ושותפויות בינלאומיות. כ־400 חברות יש ברשימה, ומחוץ לאתר, בתיקיות של באום ואמיר, נשארו עוד כ־600. השמות מוכרים היטב: אפריקה ישראל, למשל, נכנסה לרשימה בגלל בנייה בהתנחלויות באמצעות דניה סיבוס ובגלל אחזקותיה בדור אלון, ששולטת על אספקת הדלק והגז לעזה.

אי.די.בי של נוחי דנקנר בפנים משום שהיא מפעילה את סלקום בשטחים, ולטענת באום ואמיר מנצלת הגבלות שונות שמוטלות על החברות הפלסטיניות כדי לגרוף רווחים מהמצב הקיים צילום: צביקה טישלר

אי.די.בי של נוחי דנקנר בפנים משום שהיא מפעילה את סלקום בשטחים, ולטענת באום ואמיר מנצלת הגבלות שונות שמוטלות על החברות הפלסטיניות כדי לגרוף רווחים מהמצב הקיים; משום שהיא מחזיקה במפעל פייבר־דק בקרני שומרון שמעורב בבניית תשתיות בשטחים; ומשום שנשר מלט של כלל תעשיות מרוויחה מבניית גדר ההפרדה והתשתיות בשטחים. אפשר למצוא ברשימה גם את דלק של תשובה, את סולל בונה של אריסון, את כל הבנקים הגדולים, חברות הדלק והתקשורת, וגם רשתות כמו קפה קפה וקסטרו.

זה לא מפתיע: 43 שנות שלטון ישראלי ארגו את השטחים עמוק לתוך הכלכלה המקומית, ולאורך השנים הם שימשו קרקע נוחה לייצור ולמשאבים - וגם שוק חדש ומתפתח, ישראלי ופלסטיני. כיום יש כמה גורמים שמנסים לקרוע את המארג. מצד אחד נמצאת הרשות הפלסטינית, שמובילה באחרונה חרם על מוצרים מההתנחלויות וכעת מתכננת לאסור על תושביה לעבוד במפעלים הישראליים בשטחים או בבניית ההתנחלויות. מנגד גוברים הלחצים של ארגונים זרים, בעיקר אירופיים, להדק את החרם על הכלכלה הישראלית בכלל ועל עסקי ההתנחלויות בפרט. בתווך נמצאות באום ואמיר. שתיהן חוששות מהעליהום על פעילי שמאל ישראלים שתומכים בהחרמת ישראל; הן היססו לפני הראיון, ואמיר אף סירבה להצטלם. הן מודעות לכך שללחצים השונים המופעלים כרגע עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה הישראלית, אבל זאת לא המטרה שלהן, הן אומרות, "המטרה שלנו היא סיום הכיבוש".

איך עלה הרעיון להקים את האתר?

"בסדרה של דיונים על האספקט הכלכלי של הכיבוש שניהלנו בקואליציה, עלתה השאלה איך אנחנו יכולות לתרום למאבק בכיבוש גם בתחום המסחרי־כלכלי. היתה מסקנה שיש שינוי באופן שבו הגופים מתייחסים למצב בשטחים. אקטיביזם כלכלי זה דבר מקובל בעולם, ויש לו היסטוריה מפוארת. בשנים האחרונות ראינו למשל את המאבק הציבורי חוצה הגבולות נגד נייקי בגלל סדנאות היזע ואת המאבק של טבעונים וצמחונים נגד מקדונלד'ס. היום מתנהלים מאבקים גדולים גם נגד מוצרים מאיראן וחברות איראניות, בגלל הפרת זכויות האדם שם. בישראל מכירים את זה בעיקר מהתארגנויות של עובדים או חרם צרכנים במגזר החרדי, אבל זה לא דבר שהיה מקובל כאן בעבר בתחום של מאבק בכיבוש".

המשק הישראלי מרוויח מהכיבוש?

באום: "לחלוטין כן. שלמה סבירסקי ממרכז אדוה כותב כבר שנים שיש מחיר כבד לכיבוש. אבל הכסף שיוצא על הוצאות ביטחון ובניית ההתנחלויות, כל הדברים שסבירסקי רואה כהוצאה - אנחנו רואות כרווח שמוביל לצמיחת המשק הישראלי".

אמיר: "מצב שהוא לא כלכלי לא יכול להתקיים לאורך זמן. אם המצב מתקיים לאורך עשרות שנים אז מישהו מרוויח מזה. לא ייתכן שישלמו כל הזמן כי חברה לא יכולה לשלם מחירים כלכליים כבדים בלי רציונל כלכלי. אמרנו: 'בואו נפרק את הגוש הזה שנקרא כיבוש ונראה איפה נמצא הכסף, היכן נמצאים האינטרסים".

מה לשתי נשים ממדעי הרוח והתרבות ולפענוח אינטרסים כלכליים? אילו כלים יש לכן לעשות זאת?

"אני חושבת שעצם זה שהכלכלה נהפכה למשהו לא נגיש למי שלא עבר את מסלול ההכשרה האקדמי - זה דבר שמאפשר לדוֹגמות מאוד מסוימות להשתלט על השיח הכלכלי. אנחנו לא עושות אנליזות כלכליות לחברות ולא מנתחות את הרווח או ההפסד שלהן או את הכדאיות הכלכלית שלהן. אנחנו רק מצביעות על מעורבותן העסקית בשטחים, מעורבות שאפשר לדעת עליה בקלות מהפרסומים ומהדו"חות של החברות עצמן".

כלכלה חלשה בשטחים מצמיחה תאגידים חזקים בישראל

זו היתה עבודה נמלים. במשך שנה נסעו באום ואמיר בעצמן לכל אזורי התעשייה בשטחים, תיעדו את החברות הפועלות שם וריכזו את כל המידע מהתקשורת והדו"חות. רק בפברואר עלה האתר לאוויר. כל החומר שהצטבר אצלן מגדיר מחדש את המושג כלכלת התנחלויות. "בעבר היה מקובל לבחון את התוצרת של ההתנחלויות עצמן כמשהו עיקרי", מסבירה באום. "אבל בעצם תעשיית ההתנחלויות אינה המקור העיקרי שעליו מסתמכת כלכלת ההתנחלויות. כשמדברים על כלכלת ההתנחלויות, החלק התעשייתי והחקלאי הוא קטן. מה שבאמת מחזיק את ההתנחלויות הוא שני דברים: קודם כל הבנייה. אם בוחנים איפה ענף הבנייה צמח בעשור האחרון, רואים שהוא גדל בעיקר בשטחים; בתוך תחומי הקו הירוק הענף נשאר סטטי למדי. המרוויחות מהצמיחה הזאת הן חברות הבנייה הגדולות במשק, ובראשן אפריקה ישראל, שיכון ובינוי וכל הנספחים שלהן. הסיפור הגדול הנוסף הוא של התשתיות והשירותים - כל חברות התקשורת וכל רשתות הסופרמרקטים מאפשרות להתנחלויות להתקיים. גם תחבורה ציבורית נכללת כאן.

"הקטגוריה הבאה היא מה שאנחנו מכנות שליטה באוכלוסייה. זה כולל את החומה, המחסומים וכל מה שמגביל את תנועת הפלסטינים - כבישים שנועדו רק ליהודים, אזורים ביטחוניים. החומה היא הפרויקט הלאומי הגדול שישראל לקחה על עצמה אי פעם. מדובר בפרויקט שחרג מהתקציב שיועד לו, וישנו גם התחזוק של הגדר. הרי לא רק שמו חומה והלכו הביתה".

מקור נוסף לרווח הוא הקמעונאות הפלסטינית. "הפלסטינים לא מסוגלים להגיע לתנאי ייצור סבירים במפעלים שלהם, שפעם פעלו", אומרת באום, "ובגלל המחסומים וההפרדה והסכמי מעטפת המכס הם לא יכולים לייבא או לייצא עצמאית. הם חייבים לעבור דרך ישראל, וזה מייקר עלויות. נוסף על כך, יש קטגוריות שלמות של מוצרים שהם לא יכולים לייצא או לייבא ומחויבים לקנות מישראל. לפיכך, להרבה מאוד יצואנים ישראלים יש רווח רציני מהמצב הקיים, ולכן גם אינטרס מובנה לשמר אותו ואת מערכת המחסומים, שפוגעת במתחרים שלהם בגדה. שימור המצב של תת־פיתוח של השטחים מאפשר להם גם לזרוק מוצרים זולים יותר על השוק הפלסטיני, מוצרים שייתכן שלא היה איך להיפטר מהם במקום אחר. מצאנו שרוב תעשיות המזון הישראליות מציפות את השוק הפלסטיני בסחורות".

סחורות פגומות?

באום: "סחורות זולות, כי זה שוק זול, שנמצא 20 דקות מהמפעל. הם יכולים למכור סחורות שלא היו מוכרים בארץ במחיר טוב".

אמיר: "הכוונה לכל המוצרים שהתאריך שלהם קרוב לתפוגה".

באילו חברות מדובר?

אמיר: "אם תיכנס לכל מכולת פלסטינית תראה שכמעט אין מוצרים מקומיים. המוצרים הם ישראליים. זה לא היה המצב בעבר. אז היה ייצור עצמי ועצמאות כלכלית יחסית. היום אי אפשר לדבר על זה בכלל, כי כל המוצרים ישראליים, של כל החברות".

באום: "זה באמת כל החברות. אנחנו לא באות בטענות אל החברות או אומרות אל תמכרו שם. אנחנו רוצות לעורר דיון במרחב הפוליטי הישראלי על כך שלרשתות הגדולות וליצרני המזון יש אינטרס מובנה בהמשך המצב הקיים, בהמשך השליטה על השוק הפלסטיני".

לא פוליטיקאיות, רק מצביעות על מצב הדברים לאשורו

מכירת מוצרים היא רק היבט אחד. שירותים הם היבט נוסף. לפי הסכמי אוסלו, לחברות ישראליות אסור לספק שירותים לפלסטינים ללא אישור הרשות, אבל הן כבר מצאו דרך עוקפת. "לחברות הסלולריות הפלסטיניות אסור לבנות אנטנות בשטח C, שהוא כ־60% משטח הגדה, ללא אישור, וקשה מאוד להשיג אישורים לאנטנות. הן יכולות להציב אנטנות ברמאללה ובשכם, אבל בין הערים אין קליטה. החברות הישראליות פרוסות על פני כל השטח, יש להן מאות אנטנות, אז לא רק שהן מספקות שירותים להתנחלויות, באופן לא רשמי ומתחת לשולחן הן מספקות שירותים גם לפלסטינים".

דלית באום (במרכז) עם חברות נוספות בקואליציית נשים לשלום. "את עלויות הביטחון ובניית התנחלויות שנתפסות כהוצאות — אנחנו רואות כרווח שמוביל לצמיחת המשק" צילום: עמית שעל

והן עושות את זה באופן לא חוקי?

באום: "אם הן רוצות למכור מנויים בשטחים הן צריכות לשלם מס לרשות, ומכך הן מעוניינות להימנע. אז הן לא מאפשרות לתושבי הרשות לעשות מנוי בתשלום קרדיט ומוכרות רק כרטיסי prepaidכנגד תשלום מזומן, וכך עוקפות את עניין המס. אני מכנה זאת התנחלות על גלי הרדיו. הרי גלי הרדיו שייכים לפלסטינים".

סוגיה נוספת המטופלת בהרחבה באתר היא של שימוש במחצבי טבע מעבר לקו הירוק. בימים אלה תלויה ועומדת בבג"ץ עתירה שהגיש ארגון יש דין נגד 13 חברות כרייה ישראליות העושות לטענת העותרים שימוש במשאבי טבע פלסטיניים. הגדולה שבהן היא הנסון, שבשליטת התאגיד הבינלאומי היידלברג־צמנט. באום ואמיר עורכות את המחקר בעבור העותרים. "לפי החוק הבינלאומי המחצבים נמצאים בשטח שעדיין מוגדר ככבוש", אומרת באום. "לפי אמנת ז'נבה למדינה כובשת אסור לנצל משאבי קרקע לצורכיה, למעט ניצול מסוים בעבור צורכי האוכלוסייה הכבושה. כאן מדובר בתעשיית החצץ - משאבי חומרי הבנייה במחצבות בישראל מידלדלים, ולכן חלק גדול מהתוצר של המשאבים מהשטחים הולך לבנייה בתוך ישראל. זה גובל בביזה".

פרויקט נוסף שבו מעורבות כעת דלית ובאום, עם קואליציית נשים לשלום וארגוני שמאל אמריקאיים ואירופיים, הוא קמפיין בינלאומי אגרסיבי נגד חברת אהבה, שמייצרת מוצרי קוסמטיקה מים המלח ומעבדותיה נמצאות במצפה שלם. אהבה מתמודדת בחודשים האחרונים עם מפגינים מכוסי בוץ שניצבים ליד נקודות המכירה באירופה ובארצות הברית ומסבירים לקונים הפוטנציאליים על הכיבוש. לאחרונה גם הורה שר החוץ ההולנדי מקסים ורהאחן על פתיחת חקירה שתבדוק את מקורם של מוצרי החברה (תגובת אהבה לא התקבלה).

"אנחנו רוצים לפגוע בדימוי המותג בעולם", מסבירה באום. "המפגינים הם רק התחלה, אני בטוחה שיהיו עוד מחאות אקטיביסטיות בעתיד".

מצפה שלם יושב לחופו של ים המלח, ובציבוריות הישראלית אינו נתפס כיישוב שנוי במחלוקת. למה אתן מערבות בפרויקט יישובים שאינם נתפסים כהתנחלויות מובהקות? זה לא מחליש את המאבק שלכן?

אמיר: "לפי החוק הישראלי יישוב באזור הזה נחשב התנחלות, מה שמצפון לעין גדי הוא מחוץ לגבולות המדינה. זה שבציבוריות הישראלית זה נתפס או לא נתפס כהתנחלות או שטח כבוש - לא מעסיק אותנו. אנחנו לא פוליטיקאיות או יחצניות שבאות לשווק משהו וצריכות להתחשב בתפיסה הציבורית. אנחנו באות להצביע על מצב הדברים לאשורו".