• תפריט
מוסף 07.12.2017
האדר מוסף שבועי 07.12.17

האינטרנט, ההבטחה הטכנולוגית הגדולה, נהפך לכלי נשק

פרופ' יוחאי בנקלר - נביא, גורו, האינטלקטואל הגדול של עידן המידע - היה מהראשונים לשרטט את החזון של מהפכת האינטרנט. כיום הוא יודע שהיא לא התממשה במלואה. בראיון בלעדי למוסף "כלכליסט" הוא מסביר איך דווקא מתוך הדמוקרטיה של הרשת צמחו איומים חדשים, כולל ריכוזיות מסוכנת וכוח אדיר שצוברות קבוצות שוליים, ואיך בכל זאת אפשר להציל את העתיד המבטיח

השינוי שמביא האינטרנט הוא עמוק. הוא מבני ונוגע באבני היסוד של האופן שבו השווקים והדמוקרטיות התפתחו במשך 200 שנה", כתב פרופ' יוחאי בנקלר בספרו עטור השבחים "עושר הרשתות". הספר עסק במהפכה שתחולל הרשת, ביזור שמעביר את הכוח למשתמשים וכך מוביל לחופש חדשני ממש. בנקלר הציג חזון מלא השראה שהכתיר אותו כ"נביא" ו"גורו עסקי".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

מהפכת הרשת לפי בנקלר כללה גם פתיחות, יצירתיות ושיתוף פעולה, וזה לא היה חזונו הפרטי; הוא הניע לא מעט אנשים שמימשו אותו בפועל - כל אותם כותבים מתנדבים של ויקיפדיה, מתכנתים שכתבו יחד תוכנות קוד פתוח פורצות דרך ללא תשלום, בלוגרים שהצליחו לעקוף את התקשורת הממוסדת ולהגיע ישירות לקוראים שלהם, עשרות ומאות אלפי אנשים שהיו אמורים להתוות את הדרך לעתיד יותר דמוקרטי, קהילתי וחופשי.

 

בנקלר. "מגוון שחקנים - גוגל, פייסבוק, הסוכנות לביטחון לאומי, הגזענים הלבנים - מצאו דרכים לנצל את הרשת כדי להפעיל סוגי כוח חדשים" בנקלר. "מגוון שחקנים - גוגל, פייסבוק, הסוכנות לביטחון לאומי, הגזענים הלבנים - מצאו דרכים לנצל את הרשת כדי להפעיל סוגי כוח חדשים" צילום: cc by Joi Ito

 

הספר של בנקלר שחגג את השינוי העמוק והמבני יצא לפני 11 שנה. פייסבוק היתה אז עדיין סטארט־אפ עם 12 מיליון משתמשים, אפל טרם השיקה את האייפון, גוגל לא קנתה את יוטיוב. מאז, אומר בנקלר באנדרסטייטמנט, "העולם השתנה". ענקיות האינטרנט והטכנולוגיה הצליחו לצבור כוח אדיר. חלק ניכר מהפעילות ברשת, לפחות במדינות המערב, עובר היום דרך גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל, שנהפכו לחברות הגדולות בעולם מבחינת שווי שוק, וגם צברו הררי מידע על המשתמשים. במקביל היו מי שמצאו דרכים לנצל את האופן שבו המידע זורם בנהרות האימתניים האלה ולהשתמש ברשת ככלי להפצת דיסאינפורמציה. אלה ההתפתחויות שעומדות במרכז המחקרים העדכניים של בנקלר, פרופסור למשפטים וראש המכון לחקר האינטרנט והחברה בהרווארד, שהוגדר "האינטלקטואל המוביל של עידן המידע".

 

"יש כיום בעצם מקבץ של איומים. מצד אחד יש סיכונים שמקורם בריכוזיות, ומצד אחר כאלה שמקורם בביזור, וגם אלה וגם אלה שינו את שדה המערכה על הדמוקרטיזציה דרך הרשת באופן מהותי", אומר בנקלר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט".

 

"הרוח השלטת בחוף המערבי ובעמק הסיליקון היא שאם נרצה מספיק, הטכנולוגיה יכולה לפתור את כל הבעיות. שהם, עם הרוח היזמית שלהם, יעשו את זה. בפועל התוצאה היא שהם יוצרים מערכות ריכוזיות מאוד בלי להיות רגישים לריכוזיות הזאת, כי הם תופסים את עצמם כטובים".

 

יש בריכוזיות הזאת היגיון כלכלי. היזם והמשקיע פיטר תיל, למשל, הסביר ל"מוסף כלכליסט" שלבנות מונופול זה הדבר הכי רווחי שאתה יכול לעשות.

"תיל הוא אדם מסוכן, שמייצג את האידאולוגיה של אני ואפסי עוד, את אנשי העסקים שמוכנים לשרוף את כל מה שסביבם ובלבד שירוויחו. איך שאני יכול להשיג כסף זה טוב, ואני גם אתמוך בנשיא שזו תפיסת העולם שלו. זו הגישה שיצרה לנו את התחממות כדור הארץ, את מגיפת הטבק והסרטן שבעקבותיו. במובן מסוים תיל לא מעניין, כמעט קל מדי למתוח עליו ביקורת, למעט העובדה שיש לו כוח והוא משמעותי בעולם האמיתי.

 

 

מימין: דונלד טראמפ, מייק פנס, שריל סנדברג, לארי פייג' וג'ף בזוס. "הרוח היא שאם נרצה מספיק, הטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. זה לא מה שקורה" מימין: דונלד טראמפ, מייק פנס, שריל סנדברג, לארי פייג' וג'ף בזוס. "הרוח היא שאם נרצה מספיק, הטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. זה לא מה שקורה" צילום: איי אף פי

 

 

"הבעיה מעניינת הרבה יותר עם מישהו כמו מארק צוקרברג מפייסבוק, שכן חושב על עצמו כעל אדם טוב, שרוצה לעשות טוב, שהקים קרן פילנתרופית, ובמקביל, בלי לשים לב, בונה מערכות סמכותניות".

 

צוקרברג מבין לדעתך מה הוא בנה? בעצם, האם מישהו מבין מה היא פייסבוק?

"אני חושב שהוא לא מבין, אבל זה לא העניין. צוקרברג לא מבין בדיוק כפי שאף אחד מאיתנו לא מבין. המערכות האלה מורכבות מאוד, משולבות, זזות מהר ומשפיעות על המון תחומי חיים. קשה לנו מאוד להבין מה הן עושות. אנחנו יושבים שנתיים וחוקרים אותן, מגיעים לתובנות - ומגלים שהעולם השתנה בינתיים.

 

"עם זאת, אני לא רוצה סתם להגיד שבפייסבוק לא יודעים. כי יש גם אינטרס מאוד בסיסי לא לדעת, כשלא נוח לדעת. אחת הבעיות הגדולות היא שפייסבוק לא נותנת גישה למידע שלה לאף אדם מחוץ למערכת, וכך אין בעצם מחקר חיצוני על מה היא פייסבוק. מדובר במערכות שנכנסות לבסיס הכלכלי־פוליטי־חברתי־תרבותי בכל העולם, אבל המידע על האופן שבו הן פועלות נגיש רק להן. זה כמו לבקש מחברות הטבק לבדוק בעצמן אם עישון גורם לסרטן, או מחברות הסוכר לראות איך הן משפיעות על ההשמנה. אי אפשר".

 

מארק צוקרברג. "אני חושב שגם הוא לא מבין מה היא פייסבוק" מארק צוקרברג. "אני חושב שגם הוא לא מבין מה היא פייסבוק" צילום: איי פי

 

האופטימיסט הזהיר

 

לפני 30 שנה, בשנות השמונים, בנקלר היה בכלל חבר קיבוץ שיזפון שבערבה ואפילו כיהן כגזבר. מפתה להציג אותו כ"קיבוצניק בהרווארד", אבל המציאות קצת שונה. "נולדתי וגדלתי בגבעתיים. הייתי נח"לאווי באחד מכמה גרעינים שניסו ליצור קיבוץ בערבה, ועזבנו", הוא מסכם בענייניות. אחרי שעזב את הקיבוץ למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, המשיך להרווארד, עבד במשרד עורכי דין מוביל בבוסטון וב־1995 היה לישראלי הראשון שהתמחה בבית המשפט העליון האמריקאי. מאמצע שנות התשעים הוא מלמד, ב־NYU, בייל וכיום בהרווארד. את הקריירה האקדמית כחוקר עידן המידע פתח בנקלר (53) ב־1996 עם ספר של 800 עמודים, "כללי הדרך לאוטוסטראדת המידע". מאז פרסם עוד אינספור מאמרים וספרים שמנתחים את המשמעויות המשפטיות, החברתיות והמסחריות של מהפכת האינטרנט ואת האפשרויות החדשות שהרשת פותחת. בין השאר הוא סיפק מסגרת רעיונית למודל הייצור המבוסס על רשות הרבים (Commons), זה שמגולם בוויקיפדיה ובקוד הפתוח.

 

העבודה שלו החלה בתקופה שבה "האינטרנט נהפך לתופעה ציבורית ששוברת מסגרות", הוא משחזר. הרשת המבוזרת, שאין גורם אחד ששולט בה, הופיעה אחרי עשרות שנים שבהן "ארגון כלכלת המידע והתרבות היה מרוכז מאוד, סביב שליטה באמצעי ייצור יקרים יחסית - משדרי רדיו, מכונות דפוס, אולפני טלוויזיה, רשתות כבלים ולוויין". השילוב של המחשב האישי והרשת אפשר לעקוף את מוקדי השליטה האלה, ואיתו הופיעו מודלים חדשים ש"נכון לתיאוריה הכלכלית של אמצע שנות התשעים לא היו אמורים להצליח. ועם זאת, הם הצליחו.

 

"ב־1996, אילו היית מציג לכלכלנים שתי קבוצות מהנדסים: אחת ששייכת לחברת התוכנה הגדולה בעולם, שמנסה לעבור מהמחשב האישי לאינטרנט ומשקיעה ביצירת תוכנה לשרתי רשת; ואחרת שמורכבת מאקדמאים ומתנדבים שפועלים למען אותה מטרה, אבל רישיון התוכנה שהם משתמשים בו מאפשר לכל אחד להשתמש בה ולהעתיק; ואז היית שואל מי מהקבוצות תצליח ליצור את שרת הרשת, זה היה נשמע לכלכלנים כמו בדיחה גרועה. 'רק דביל היה שואל שאלה כזאת', הם היו עונים. ובכל זאת, אפאצ'י ואנג'ינקס (שרת רשת ושרת מייל שנכתבו שניהם בקוד פתוח) הם כבר 20 ומשהו שנה תוכנות מהדומיננטיות ביותר בשרתי הרשת".

 

ההצלחה של הפרויקטים האלה, לפי בנקלר, מייצגת "מהפכה ארגונית שניתנת למדידה בכל הנוגע לתוכנה, ופחות ניתנת למדידה אבל עדיין מהותית בוויקיפדיה. המהפכה יצרה תחושה לא מופרכת, שנשענה על בסיס עובדתי, שמבנים ארגוניים מרושתים ומבוזרים יצליחו להתחרות במבנים שמבוססים על כלכלת שוק - בעיקר בזירות של מידע ותרבות, חדשות, תוכנה ווידיאו.

 

"באותה התקופה", ממשיך בנקלר, "היו כאלה שהיו אופטימים דטרמיניסטים ואמרו: 'זהו, הטכנולוגיה הזאת היא בבסיסה מבוזרת ודמוקרטית, והיא תוביל גם לדמוקרטיזציה של תרבות, של פוליטיקה ושל ייצור מידע'. והיו כאלה שהייתי קורא להם אופטימיסטים זהירים, כמוני, שאמרו: 'יש פה אפשרויות ביזוריות ודמוקרטיות, אבל יש גם מאבק עמוק עם קבוצות שמנסות לרכז מחדש את השליטה במערכת'. והיו הפסימים, שאמרו שבגדול הדבר הזה שובר את החברה, שהוא יביא להקצנה וייצור חוסר יכולת לנהל שיח תרבותי פוליטי אחד. במקום ביזור נראה פיזור והתבזרות, הם אמרו, ותיפגע גם היכולת שלנו לדעת מה טוב, מה לא טוב, מה האמת. היו גם קולות כאלה באותה תקופה".

תיל. "אדם מסוכן שמוכן לשרוף הכל" תיל. "אדם מסוכן שמוכן לשרוף הכל" צילום: בלומברג

 

 

הם לא היו מאוד דומיננטים.

"לא. ממש לא".

 

אבל החשש של בנקלר אז לא היה מפני הענקיות החדשות שיקומו, אלא מכך שהשחקנים הקיימים לא ימהרו לוותר על הכוח שבידיהם, "בין שמדובר בענקי תשתיות התקשורת או בבעלי זכויות הקניין הרוחני בהוליווד. המיקוד שלי ושל אחרים כמוני היה בתעשיות מידע של המאה ה־20 ובניסיון שלהן לביית את הביזוריות של האינטרנט". בדיעבד, הריכוזיות של האינטרנט הגיעה ממקום חדש, אחר לגמרי.

 

הריכוזיות החדשה

 

"בעשור האחרון, מ־2008 בערך, נוצרו מבנים ריכוזיים חדשים בסביבה המרושתת, ובמקביל אסטרטגיות חדשות ניצלו את הביזור ליצור מוקדי כוח חדשים", אומר בנקלר, ומפרט: "מצד אחד ראינו את הפיתוח של האייפון, את מערכת ההפעלה ios, שהיא סגורה מאוד, ואת המודל של חנות האפליקציות, שהוא הרבה יותר ריכוזי ממודל של הורדת תוכנות מהאינטרנט במחשב האישי. ומעל כולם - המודל של שירותי ענן, שנועד לעשות הרבה חישובים במקומות מרוכזים ולשלוח לקצוות רק את התוצאות.

 

"מתוך כל אלה נוצר המודל של פלטפורמות, של שוק דו־צדדי (המחבר בין קונים למוכרים כמו אובר למשל). כך, אף שהאינטרנט נשאר מבוזר והסמארטפון נשאר ביד שלנו, נוצרו נקודות שליטה חדשות - במערכת ההפעלה, בחנות האפליקציות, בענן ובפלטפורמה עצמה - שלא היו במאה ה־20. הן לא ביטלו את הנקודות הפתוחות של האינטרנט אלא התמקמו מעליהן ומתחתיהן, ויצרו ריכוזיות חדשה".

 

בפלטפורמות בנקלר מדבר על פייסבוק, על "הדרך שבה גוגל בונה מגוון שירותים סביב החיפוש, מאימייל דרך מפות והלאה", על הפלטפורמות שאובר ואמזון בונות, שבכולן ממוקמים מוקדי ריכוזיות "לאורך כל השכבות", כהגדרתו. אבל הריכוז לא נעצר בטכנולוגיה אלא גלש גם לתחום המשפטי. החברות הגדולות הקפידו על מדיניות פרטיות והסכמי שימוש מנוסחים היטב, והמשתמשים שלהן מאשרים אותם בהנף מקש. הכל בהסכמה. אבל כך, אומר בנקלר, "בעצם נוצר חוק פרטי".

 

אם לא די בכל המוקדים שהוזכרו עד כה, בחמש־שש שנים האחרונות, מוסיף בנקלר, "מתפתח עוד מוקד ריכוזיות חשוב: דאטה. הנתונים נהיו אינפוט הכרחי לשיווק ולפרסום, לשיפור השירות - חיפוש, מפות, חיזוי דפוסי תנועה - וגם ללמידת מכונה. בכל התחומים האלה, אם אתה השחקן הראשון שאוסף את הנתונים אתה יכול לתת שירותים טובים מכאן והלאה, ולשחקנים חדשים קשה מאוד להיכנס. והמידע שהשחקנים הקיימים אוספים באמצעות השירותים שהם נותנים רק מחזק אותם".

 

הכוח שצברו בידיהן ענקיות הרשת והטכנולוגיה הפך אותן ל"שומרי סף", כהגדרתו של בנקלר, החולשים על עמדות מפתח שיכולות לשמש נקודות שליטה. והעובדה הזאת לא נעלמה מעיניהן של הממשלות. "זה אפשר למדינות מסוימות לדרוש מספקי השירות לתת להן מידע על משתמשים או לאסור תכנים מסוימים. אם מדובר במדינת חוק מתוקנת, אפשר להתווכח על חופש ביטוי, אבל ישנן סין, סעודיה ועוד מדינות שיכולות לחזק את השליטה באוכלוסייה דרך מוקדי הריכוזיות. ראינו את זה גם בארצות הברית, במידע שחשף אדוארד סנודן". סנודן, עובד לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי (NSA), הדליף לוויקיליקס מיליוני מסמכים שחשפו מנגנון מעקב אדיר שהסוכנות מפעילה, גם על אזרחים אמריקאים. במילים אחרות, אם בחזון המבוזר של הרשת כוחה של המדינה נחלש, במציאות הריכוזיות הגוברת אפשרה מצב שבו "המדינה חזרה כמקור שליטה, באמצעות חברות הטכנולוגיה".

 

אבל עוד לפני המדינה שיכולה לעקוב אחרינו או להגביל אותנו בסיוע ענקיות האינטרנט, בנקלר מבקש להזכיר שהחברות עצמן יכולות לאסוף עלינו מידע - ולהשתמש בו. "כשהדאטה והשיווק ההתנהגותי השתפרו, זה העניק לפייסבוק ולגוגל עוצמה בלתי רגילה, אפשרות לעשות מניפולציה על התובנות של המשתמשים שלהן ועל היכולת שלהם להבין את העולם. החברה יכולה לעשות שימוש בכוח הזה, או למכור אותו למי שרוצה". זה, אומר בנקלר, המודל העסקי של החברות האלה: גוגל ופייסבוק הרי נשענות על יכולתן להציע למפרסמים כלים לפרסום ממוקד למשתמשים שלהן. 

סטיב באנון. "ניצל את הפרסום הממוקד של פייסבוק כדי להחליש את התמיכה בקלינטון" סטיב באנון. "ניצל את הפרסום הממוקד של פייסבוק כדי להחליש את התמיכה בקלינטון" צילום: בלומברג

 

 

 

את יכולות המניפולציה האלה, הוא מוסיף, "ראינו בצורה הכי חריפה בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. כתבות בעיתונות ואפילו מחקר אקדמי אחד שכבר נעשה הראו איך הקמפיין של דונלד טראמפ והעבודה של סטיב באנון (יו"ר האתר הימני קיצוני ברייטברט שהיה למנהל הקמפיין של טראמפ) יכלו לנצל את הפרסום הממוקד של פייסבוק ולפנות דרכה לקבוצות קטנות מאוד - למשל לשחורים בפלורידה או לצעירים תומכי ברני סנדרס - כדי להחליש את התמיכה בהילארי קלינטון". גם רוסיה, הוא מזכיר, קנתה פרסומות ממוקדות בפייסבוק בזמן הקמפיין האמריקאי, אם כי כנראה בהיקף קטן יחסית.

 

לא פייק ניוז, דיסאינפורמציה

 

אבל אפשרויות השליטה והפרסום הממוקד שהפלטפורמות הגדולות מציעות לממשלות, ולמי שמשלם, הן רק חלק מהתמונה, החלק הריכוזי. במקביל, יש חלק חשוב של הרשת שנותר מבוזר: הפלטפורמות האלה עדיין מאפשרות גם לגולשים לייצר תכנים, ביוטיוב, בפייסבוק, בסנאפצ'ט. זה פתח, לפי בנקלר, לסכנות מסוג אחר.

 

"יש לנו עדיין יכולות דמוקרטיות מרשימות", הוא מסביר. "הסתכל למשל על השיח בארצות הברית בנוגע לירי של שוטרים בגברים שחורים לא חמושים: זה לא שפתאום ב־2015 שוטרים התחילו לירות בגברים שחורים. מה שהשתנה הוא שבשנים האחרונות יש יותר אנשים עם וידיאו בכיס, שמצלמים ומשתפים ברשת, וזה שינה את השיח הפוליטי. אז לאזרחים יש כיום יכולת אמיתית לשנות את סדר היום של החברה, ומהבחינה הזאת המערכת הביזורית מאפשרת דמוקרטיזציה. אבל צריך לזכור שגם בדמוקרטיזציה הזאת, מחאה היא לא בהכרח התארגנות פוליטית. ראינו את זה באביב הערבי, כשההתלהבות ממה שפייסבוק או טוויטר אפשרו או לא אפשרו למפגינים חלפה עם בוא הסתיו והחורף שאחריו". לשיטתו של בנקלר, הביזור מאפשר לא רק דמוקרטיזציה, ו"התפתחו פרקטיקות שניצלו את הביזור של יצור התכנים כדי לבנות מתקפות ממש, כחלק מקמפיין תעמולה חריף ואפקטיבי ברשת".

 

כשמדברים על קמפיין תעמולה ברשת, יש מי שחושב על פייק ניוז. על אתרים שהקימו בני נוער במקדוניה שהוקדשו להפצת ידיעות מזויפות - בעיקר כאלה שתמכו בעקיפין בדונלד טראמפ ערב הבחירות — כדי לאסוף קליקים ולהרוויח כסף מפרסום. פייק ניוז נהפך למונח מכונן, ובטוויסט מפתיע גם לאחד מכינויי הגנאי החביבים על טראמפ עצמו במתקפותיו על התקשורת, כמו גם על בנימין נתניהו. אבל בנקלר טוען שהפייק ניוז שיחקו תפקיד משני בלבד בבחירות, וההתמקדות בהן מסיטה את תשומת הלב מהסיפור הגדול יותר: קמפיין של דיסאינפורמציה שהובילו כלי תקשורת אמריקאיים ימניים.

 

למסקנה הזאת הוא הגיע אחרי שניתח, יחד עם חוקרים מהרווארד ו־MIT, לא פחות מ־2 מיליון סיפורים שהתפרסמו ברשת בשנה וחצי שקדמו לבחירות ואת האופן שבו הסיפורים האלה הופצו בטוויטר, בפייסבוק ובקישורים בין האתרים עצמם (מחקר שזכה למימון מקרן החברה הפתוחה, שייסד ג'ורג' סורוס). התוצאה היא מיפוי מרתק של הנוף התקשורתי בארצות הברית, שממנו מתברר התפקיד המרכזי ששיחקו אתרי ימין השוכנים מחוץ למיינסטרים התקשורתי, ובהם "ברייטברט, דיילי קולר, Conservative Tribune, Infowars, Truthfeed וכמובן פוקס ניוז, שמתרגמים את כל האתרים האלה לטלוויזיה ושם אנשים באמת רואים את זה.

 

"אנחנו בהחלט רואים את סיפורי הפייק ניוז בנתונים, אבל הם לא יצרו את הנרטיב של הבחירות אלא במידה רבה 'עטפו' נרטיבים שנוצרו במכוון בידי פעילי ימין", אומר בנקלר. "הדגש החזק על פייק ניוז מסיט את תשומת הלב מהמקורות שבאמת יצרו את הנרטיב האגרסיבי, השונא זרים והלאומני של הימין וממקד אותה בפעילות שלא באמת היתה מהותית. במקום זה צריך להסתכל על מה שיותר סביר לקרוא לו תעמולה או דיסאינפורמציה, שזה פעילות מכוונת של שחקנים פוליטיים בניסיון ליצור אמונות שגויות ולהלהיט יצרים ברשת".

 

מי עמד מאחורי הפעילות המכוונת הזאת?

"שלושה חשודים מרכזיים. הראשון, שהכי נהיר מהנתונים שלנו, הוא מקבץ שבמרכזו עמד באנון בברייטברט, שקיבל מימון מרוברט מרסר (מיליארדר שגם היה התורם הגדול ביותר של טראמפ במערכת הבחירות, א"פ), ומסביבו המדיה המקוונת הקיצונית, שיוצרת רשת תעמולה. החשוד השני הוא רוסיה, ויש לנו היום סיבות סבירות לחשוד בכך. והשלישי הוא הימין הלאומני־אנטישמי־גזעני, שפעל באופן לא ממוסד כדי להכניס נרטיבים מקצינים ונטולי אמת לספירה הציבורית. שלושתם חשודים בכך ששברו באופן חד את השיח האמריקאי, והתוצאה היא ש־40 ומשהו אחוזים מתומכי טראמפ חושבים שמישהו בקמפיין של קלינטון ניהל רשת פדופיליה".

במחקר שלו בנקלר מנתח דוגמאות נוספות, למשל כיצד ה"דיילי קולר" מצטט חלקים מסוימים מאימיילים מוויקיליקס כדי ליצור מצג שווא כאילו ביל קלינטון טס במטוס פרטי במימון מלך מרוקו - סיפור שפוקס ניוז חוזרת עליו.

 

אתה לא מזהה תופעה דומה בשמאל?

"זה לא שלא קיימת דיסאינפורמציה בשמאל, וזה לא שאין מי שמנסה להכניס כל מיני רעיונות סהרוריים מהכיוון הזה, לרבות כאלה שמנסים להפיץ פייק ניוז. אבל ההבדל המהותי שמצאנו הוא שרוב תומכי השמאל ממשיכים לעקוב גם אחרי העיתונות המקצועית, ואז לתכנים שקריים או סופר־מקצינים קשה יותר לזכות בתפוצה אצלם בלי שמישהו מתקן אותם. בימין, לעומת זאת, כלי התקשורת המרכזיים המזוהים עם הימין מוציאים בעצמם אמירות שקריות כל הזמן. פוקס ניוז היא כלי תקשורת ששונה מהותית מ־CNN למשל.

 

"פרט לכך, כלי התקשורת הכי פופולריים בימין, כמו ברייטברט, לקחו סיפורים מהימין הקיצוני. ראינו בניתוח הרשת שעשינו איך ברייטברט, באמצעות מילו יאנופולוס (העורך והכתב הפרובוקטור של ברייטברט, שנאלץ לעזוב את האתר אחרי שורת התבטאויות שמצדיקות פדופיליה, א"פ), ממש שלחו לאנשים בימין הגזעני והקיצוני כתבות כדי לקבל מהם הערות עריכה. ברייטברט נהפך לגשר בין הימין הסהרורי לתקשורת ההמונים, ולקראת סוף הבחירות היו יותר מבקרים יומיים באתר הזה מב'הוול סטריט ג'ורנל'. הוא הפך בעצמו למדיית המונים שהיא צינור ישיר מהימין הגזעני אנטישמי".

 

אתה מתמקד בתקשורת ובדיסאינפורמציה בימין, אבל מצביעי טראמפ הגיבו גם למציאות, לאכזבה מהאליטות, לקושי הכלכלי.

"קודם כל, לא לגמרי ברור למה אוליגרך מיליארדר, שהדברים הראשונים שהוא עושה זה לנסות לדפוק את המוסלמים ולקצץ מסים למעמד העליון, הוא המועמד שהיה צריך להיות חביב ההמונים שמפסידים כלכלית. כדי שזה יקרה אנשים היו צריכים להבין את המצב שלהם במונחים של איום מצד מהגרים ומוסלמים ומצד סחר בינלאומי יותר מאשר, נגיד, במונחים של סבל תחת מערכת שהחלישה איגודי עובדים או הפכה את המיסוי לפחות פרוגרסיבי. על הרקע של מצוקה כלכלית אמיתית נבנה נרטיב שבו הפתרון היה טראמפ ולא קלינטון.

 

"אני האחרון שיטען שבהצבעה לטראמפ לא היה כאב אמיתי שבא לידי ביטוי. האוכלוסייה הלבנה בארצות הברית היא היחידה בעולם המתועש שתוחלת החיים שלה נפלה מאז 1993. האנשים פה מתים ממנת יתר של אופיאטים, מהתאבדות, ממחלות כבד בגלל אלכוהוליזם. וכמעט כל זה קורה בקרב אנשים עם השכלה תיכונית ומטה. אלה האנשים שהצביעו באופן גורף עבור טראמפ. אין ספק שהוא תפס משהו אמיתי. אבל למה הכאב הזה היתרגם למסגרת כל כך גזענית, ולשנאה כל כך עמוקה של קלינטון? צריך להבין איך נוצרו הנרטיבים שגרמו לאנשים שכואבים באמת לזהות את מקור הכאב שלהם במקום שבו הוא לא נמצא, להבין איך הכאב הזה היתרגם להצבעה בעד טראמפ ונגד קלינטון. ופה התעמולה משחקת תפקיד אמיתי".

 

בועת פילטר? רק בימין

 

מצביעי הימין, לפי בנקלר, מצאו את עצמם ביקום תקשורתי נפרד. לכאורה מתבקש לקשר את ההתפתחות הזאת לטענה המקובלת שבאינטרנט בכלל, וברשתות החברתיות בפרט, כל אחד מאיתנו נחשף לתכנים שמתאימים לו, שדומים לדעתו, וכך אנחנו מתנתקים מדעות אחרות והקיטוב הפוליטי גדל. לפי הטענה הזאת, הרשת החברתית כולאת אותנו בתוך בועה והאלגוריתם מזין אותה בתכנים דומים לאלה שכבר צרכנו, וכך רק מחזק את הדעות שבהן אנחנו מחזיקים ממילא.

 

אבל המחקר של בנקלר הוביל אותו למסקנה הפוכה. אין סיבה לחשוב שהטכנולוגיה עצמה היא זו שאשמה בקיטוב, הוא טוען, ומראה כיצד הממצאים שלו משרטטים מפת מדיה אינטרנטית א־סימטרית. אם מסתכלים על כמות הציוצים, השיתופים והקישורים, כלומר על כמות תשומת הלב שקיבלו 2 מיליון הסיפורים החדשותיים שאותם בדק, מגלים דפוסים שונים בימין ובשמאל: "מהמרכז־ימין ושמאלה, כלומר מ'הוול סטריט ג'ורנל' עד אתרים כגון Mother Jones או דיילי קוס, תשומת הלב התפלגה באופן נורמלי, והתרכזה באמצעי תקשורת מקצועיים קלאסיים, 'הניו יורק טיימס', 'וושינגטון פוסט', CNN וכו'. בימין, לעומת זאת, ככל שהיתה יותר הקצנה ימינה, כך הושגה יותר תשומת לב. המשמעות היא שחלוקת הקשב במדיה הימנית יותר לא התפלגה באופן נורמלי, אלא באופן מוטה לימין".

 

בימין ובשמאל משתמשים בטכנולוגיה באותה מידה, כך שאם אמנם יש בועת פילטר היא אמורה להתקיים בשני הצדדים, אבל רק בימין סדר היום הוכתב בידי האתרים שבקצה המפה. "זה מחליש את הטענה שאלגוריתם הניוז פיד, כלומר משהו בסיסי בטכנולוגיה, יצר את תיבת התהודה, את הקיטוב ואובדן האמון".

 

בנקלר מסייג ואומר שצריך עוד לחקור את הדברים יותר לעומק, אבל כבר מציע הסבר חלופי לקיטוב: "הרבה יותר סביר להניח שהמקור טמון במבנים התרבותיים־חברתיים שהשתנו מאוד בימין ובשמאל. מאז שנות השמונים, עם עליית תוכניות הדיבורים ברדיו ואחריהן פוקס ניוז, הימין פיתח לעצמו ערוצי תקשורת מבודדים, מערוץ הכבלים הלאומי הראשון, שהיה Christian News Network של פט רוברטסון (מטיף שמרן), דרך תוכניות הרדיו של ראש לימבו ושון האניטי ועד פוקס ניוז. אל המבנה הא־סימטרי הזה, שהיה קיים כאמור, נכנסה הרשת. כלומר, לא היא יצרה את הקיטוב, אלא היא 'עטפה' סביבה תקשורתית שכבר היתה מקוטבת באופן לא־סימטרי".

 

אז מה אפשר לעשות

 

איך משנים את המציאות שאתה מתאר, שלשיטתך אמורה להטריד את כולם, מימין ומשמאל?

"יש שתי בעיות שקשורות זו בזו, אבל שונות מאוד בבסיסן. אחת היא הבעיה המבנית האמיתית של החברה והכלכלה האמריקאיות. 40 ומשהו שנים של צמיחת פריון נמוכה יותר מבשבעים השנים הקודמות, קיפאון בשכר החציוני, התנתקות של האחוזון והאלפיון העליון מכל השאר. זאת בעיה אמיתית שהפתרונות לה לא יימצאו בתחום התקשורת, אלא בייצוג עובדים ובהתמודדות עם התחזקות המגזר הפיננסי.

 

"במקביל, נוצר מצב שבו הימין הקיצוני הצליח להשתלט על המפלגה הרפובליקאית. כאשר אנשי Infowars (האתר של שדרן הרדיו מפיץ הקונספירציות אלכס ג'ונס, א"פ) יוצאים בקמפיין נגד ג'ב בוש בפריימריז ואומרים שיש להם מידע על הקשרים העמוקים של משפחת בוש לנאצים, זה לא ניצחון של הימין האמריקאי, זו התמוטטות של התנועה השמרנית. כשבאנון אומר שג'ורג' בוש היה הנשיא הכי גרוע אי פעם, יש פה מאבק עמוק בתוך המפלגה הרפובליקאית. אני חושב שלאליטה ולמיינסטרים של המפלגה יש אינטרס לייצר סביבת מידע פחות מופרעת, כי כרגע הם עצמם לא יכולים להשתלט על הגולם שהם יצרו. הוא היה מועיל, אבל עכשיו הוא מסכן אותם.

 וזה לא רק עניין של פוליטיקה, זה נוגע ליכולת של ארצות הברית לתפקד בעולם באופן אפקטיבי ולא להיהפך לענק הסומא שכמותו היא מתנהלת עכשיו, תחת טראמפ".

 

מהכלכלה והפוליטיקה, בנקלר חוזר ללקחים שהתקשורת עצמה צריכה להפיק. "העיתונאים בכלי התקשורת המקצועיים צריכים להבין שהם נמצאים היום בסביבת תעמולה כמו העיתונאים במוסקבה שלפני התמוטטות ברית המועצות". לכלי התקשורת הממוסדים מהמרכז ושמאלה, הוא מבקש להזכיר, יש עדיין חשיפה גדולה פי שניים מלפוקס ניוז, "לא בכדי טראמפ יוצא כל הזמן נגד CNN. כך שהתפקיד של כלי התקשורת האלה ממשיך להיות מרכזי וקריטי, והם צריכים לשנות את הדרך שבה הם עובדים כדי לא ליפול בפח של התעמולה הימנית. במקביל, יש רפורמות ספציפיות שאפשר לעשות, בעיקר כאלה הקשורות לשימוש בפייסבוק לפרסום פוליטי חסוי. יש עכשיו הצעות שנוגעות לגילוי נאות, שקיפות לגבי מי עושה פרסום פוליטי בפייסבוק, והן הצעות טובות. אי אפשר לפתור הכל במכה אחת, אבל אפשר כל פעם לקחת פרוסה ולנסות לפתור אותה".

 

את האופן שבו מנצלים את סביבת התקשורת הנוכחית, ובכללה האינטרנט, אתה מזהה במקומות נוספים, מחוץ לארצות הברית?

"ללא ספק. אבל אם מסתכלים למשל על גרמניה, שבפירוש התכוננה למתקפת דיסאינפורמציה, רואים שבגלל האמון הגבוה שיש לאוכלוסייה ברשתות הטלוויזיה הציבורית, כלומר מבנה שונה של היחסים בין הציבור למדיה, לא ראינו חלקים גדולים מהאוכלוסייה מאבדים את הצפון לגבי מה מציאות ומה לא. בצרפת יש תיעוד של ניסיון רוסי להפיץ ידיעות נגד מקרון ובעד לה־פן, אבל המבנה המוסדי והמפלגתי לא נתן לזה לצמוח". ובנקלר ממשיך להונגריה ומדינות נוספות במזרח אירופה, שבהן אין מסורת של אמון בתקשורת ולכן "אנחנו רואים הרבה מאוד תעמולה", מזכיר מחקר ראשוני על האופן בו ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי "משתמש בעיקר בהודעות סמס ובטלפונים לצורכי תעמולה", וגם מספר על מידע התחלתי שלפיו "בקולומביה היה תפקיד משמעותי לאסטרטגיות מניפולטיביות" במשאל העם האחרון. "כל המחקר שמנסה להבין איך תעמולה מיוצרת ומנוצלת קיבל זריקת מרץ משמעותית ממה שראינו מהברקזיט ומבחירת טראמפ, והתחום פורח".

 

תחום המחקר או תחום התעמולה?

"המחקר פורח מפני שהעשייה התחילה לפרוח כבר קודם. אבל כציבור תפסנו את העוצמה והסכנה רק בשנה שעברה".

 

בעבר היית בעד ביזור. עכשיו אתה מדבר על חשיבות שומרי הסף בתקשורת הממוסדת.

"בעבר התמקדתי בחופש שביזור רדיקלי יכול להביא, על רקע מציאות של ריכוזיות ביצירת מידע, חדשות, תרבות וגם תוכנה ותשתית לידע ומידע. מה שהשתנה מאז זה העולם. מגוון שחקנים — גם חברות כמו גוגל ופייסבוק, גם רשויות כמו הסוכנות לביטחון לאומי ועכשיו גורמים ברוסיה, וגם שחקנים ברשת, כמו הגזענים הלבנים — מצאו דרכים חדשות לנצל את הרשת המבוזרת כדי להפעיל סוגי כוח חדשים. התובנה הזאת דחפה אותי לחפש הסדרים שיצליחו להתגבר על החולשות של הביזור. בדיוק כמו שהמדינה היא לא פתרון מושלם לכלום, והשוק החופשי הוא לא פתרון מוחלט לכלום, בעשור האחרון למדנו שגם מערכות מבוזרות, שהן לא מבוססות שוק ולא מבוססות מדינה, יכולות להיכשל. אז צריך לעשות התאמה שלהן, לראות איך אנחנו לוקחים את הטוב שבהן, שבכל זאת משמר חופש ויצירתיות, שלא נמצא בתוך מערכות סגורות, אבל לא נופלים בפח של החולשות".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x