• תפריט
מוסף 03.08.2017
האדר מוסף שבועי 3.8.17

פרופ' דני רודריק ביקש למסור: שמאלנים, הגיע הזמן להיות פטריוטים

כאחד הכלכלנים המוערכים בעולם, פרופ' דני רודריק מזהיר כבר שנים שהגלובליזציה לא עובדת, וחזה את תגובת הנגד הזועמת. עכשיו, אחרי שהוכח שהוא צודק והתגובה הזאת הצמיחה מנהיגים פופוליסטיים, יש לו כמה הצעות לפתרון, ובראשן כלכלה ופוליטיקה שמתמקדות דווקא בלאומיות

"עד לפני חמש שנים, רוב האנשים חשבו שאנחנו צועדים בכיוון ברור: בגדול, הגלובליזציה תימשך, עם הזמן העולם ייהפך לדמוקרטי יותר, המוסדות הבינלאומיים יתחזקו וגם המשילות העולמית תגבר. פתאום עכשיו הכל פתוח: גילינו שהנתיב שהיינו עליו לא בר־קיימא. אנחנו קצת כמו הדמות המצוירת שפוסעת אל מעבר לשפת הצוק ועדיין לא התחילה ליפול אלא מנופפת בידיה באוויר, ולא ברור מה הדבר הבא שיקרה".

 

בדרך כלל הדבר הבא הוא שהדמות נופלת מהצוק ומתרסקת.

"לפעמים קורה משהו קסום, מישהו מגיע במעוף ולוקח אותה לקרקע בטוחה. כל עוד היא תלויה באוויר יש תקווה שמשהו יקרה והיא לא תתרסק".

 

הגלובליזציה נהפכה לאדון, במקום לשרת אותנו

 

“אחד הכלכלנים הדגולים באמת בעולם”, כינה זוכה פרס הנובל פרופ' ג’ורג’ אקרלוף את פרופ’ דני רודריק, מרצה נודע לכלכלה פוליטית בינלאומית בהרווארד וממבקריה הבולטים של הגלובליזציה. מאמצע שנות התשעים, שנים לפני הקמת גוש היורו וצירוף סין לארגון הסחר העולמי, רודריק מזהיר שהגלובליזציה מתקדמת לעבר שבר בלתי נמנע, וידע לחזות את תגובת־הנגד הפופוליסטית שתצמח מכך. לכן הניתוח שלו זוכה באחרונה לתהודה גדולה עוד יותר, על רקע המשבר בגוש היורו, הברקזיט ובחירת טראמפ. אבל רודריק לא נהנה להיות צודק. כשאלה פני המציאות זה בעיקר מתסכל.

 

מפגינים נגד ועידת G20 בהמבורג, בתחילת החודש. "אנחנו קצת כמו הדמות המצוירת שפוסעת אל מעבר לשפת הצוק מפגינים נגד ועידת G20 בהמבורג, בתחילת החודש. "אנחנו קצת כמו הדמות המצוירת שפוסעת אל מעבר לשפת הצוק צילום: רויטרס

 

 

"זה לא שהיתה לי יכולת יוצאת דופן לראות את הנולד", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "די היה בהיכרות שטחית עם היסטוריה ותיאוריה כלכליות כדי להכין אותנו למה שהתרחש. הסימנים היו שם אפילו בשנות התשעים. כיום הביקורת מופנית כלפי סין, אז זו היתה יפן. הפופוליסטים היו פטריק ביוקנן ורוס פרו בארצות הברית וז'אן מארי לה־פן בצרפת. גם כשמסתכלים על דפוסי ההצבעה מגלים שהגל הפופוליסטי לא הופיע ב־2016, הוא עלה במשך העשורים האחרונים, ומי שיש לו ניסיון כלשהו בחלקים אחרים של העולם, במיוחד באמריקה הלטינית, מכיר את סוג המדיניות הכלכלית שמוליד פופוליזם. כך שהיו סימנים. מעבר לזה, גם התיאוריה הכלכלית עצמה מלמדת שהנתיב שהיינו עליו לא היה בר־קיימא".

 

אם השלכות הגלובליזציה היו ידועות מראש, למה לא התמודדו איתן, או לפחות הציגו אותן בגלוי?

"היה מס שפתיים על הצורך לפצות את המפסידים כדי שלא יישארו מאחור, לשנות את הכללים כך שכולם ירוויחו. אם תחזור לשנות התשעים, תגלה למשל שבכל הסכם סחר שארצות הברית חתמה עליו היו סעיפים על 'סיוע הסתגלות' לאנשים שאיבדו את מקום עבודתם בגלל מסחר בינלאומי. אבל כשבוחנים איך מנגנוני הסיוע האלה עבדו מגלים שלא השקיעו בהם כנדרש והם לא עזרו לאף אחד. זה קרה כי התהליך נשבה בידי הבנקים, הפיננסיירים, התאגידים, החברות הרב־לאומיות והיצואנים — כלומר הגורמים שהיה להם אינטרס להמשיך בנתיב הספציפי של גלובליזציה שהיינו בו".

 

ואיפה היו הכלכלנים בסיפור הזה?

"מילאו תפקיד מצער: הם סיפקו את ההצדקה האידאולוגית. זה היה שילוב של אינטרסים ורעיונות. מסרים של תאגידים הרבה יותר אפקטיביים כשהם אומרים 'זה מה שצריך לעשות לא כי זה האינטרס שלנו, אלא משום שזה טוב לכולם'. והתפיסה שגלובליזציה טובה לכולם הגיעה מהכלכלנים, מרעיונות כמו היתרון היחסי והרווחים מסחר. הכלכלנים נהפכו למקהלת מעודדות למודל ספציפי של הגלובליזציה על רקע העולם האידאולוגי והסוציולוגיה של המקצוע: כלכלנים חושבים שהיתרון היחסי והרווחים מסחר הם חלק מעיקרי התורה, והם חוששים שהעקרונות האלה ייפגעו".

 

 

 

 

בשל החשש הזה, מוסיף רודריק, הם נזהרו לא להשמיע בפומבי השגות שהיו יכולות לשמש את מתנגדי הסחר החופשי. "הכלכלנים חשבו שהברברים נמצאים רק בצד אחד ושכחו שיש ברברים גם בצד האחר, שקידמו את האינטרסים שלהם ולא בהכרח לטובת הכלל". למשל, חברות תרופות שדחפו לכללי פטנטים נוקשים, בנקים שרצו גישה חופשית לשווקים זרים ותאגידים שקידמו מנגנוני יישוב סכסוכים שעוקפים את מערכת המשפט. "והכלכלנים עזרו לאינטרסים האלה לדחוף לנתיב ספציפי של היפר־גלובליזציה".

 

אתה טוען שהיה אפשר לנהל את הגלובליזציה אחרת. באיזה אופן?

"להבטיח שהשווקים הגלובליים והגלובליזציה כולה משרתים מטרות לאומיות ויעדים כלכליים וחברתיים לאומיים, ולא להפך. לכן אני מבחין בין התקופה המוקדמת של הגלובליזציה ששררה עד שנות התשעים, לבין מה שבא אחר כך, מודל שבו הגלובליזציה נהפכה ליעד בפני עצמו, שבו המסר לחברות (societies) היה 'זה מה שאתן חייבות לעשות, הגלובליזציה היא בלתי נמנעת, וכך אתן צריכות להסתגל אליה'. התוצאה היתה שהחברות נהפכו לעבדים והגלובליזציה לאדון — במקום להפך".

 

דמוקרטיה, ריבונות וגלובליזציה לא הולכות יחד

 

"אני ללא ספק יצאתי נשכר מהגלובליזציה", אומר רודריק (59), צאצא למשפחה ששורשיה ביהדות ספרד, יליד טורקיה ובן לאב שהתעשר מייצור עטים בימים שבהם שררו במדינה מגבלות יבוא. בגיל 18 הוא יצא לארצות הברית, למד, חקר ולימד בפרינסטון, קולומביה והרווארד. בדרך צבר שלל פרסים ותארים. רודריק יושב בפסגת מגדל השן ומתנסח בנועם, שלפעמים מסווה את אופיים הרדיקלי של המסרים שלו.

 

כי רודריק שבר את השורה דווקא מתוך המיינסטרים. ב־1997 פרסם ספרון ששמו "האם הגלובליזציה הלכה רחוק מדי?". ב־2001 כבר קבע שהמשך התהליך יביא לשחיקת הדמוקרטיה (כי המנהיגים יתיישרו עם הלחצים של הכלכלה הגלובלית ולא עם רצון הבוחר) או להיחלשות מדינת הלאום (כי הכוח יעבור מידיה למוסדות נבחרים בינלאומיים). אי אפשר גם לקיים דמוקרטיה, גם לשמור על ריבונות לאומית וגם להוביל גלובליזציה עמוקה, הסביר רודריק, על משהו מהשלושה צריך לוותר. זו "הטרילמה", הדילמה המשולשת, המפורסמת שלו, ניתוח שזכה לפופולריות גוברת בשנים האחרונות, על רקע התפתחויות כגון ההתנגשות בין יוון למוסדות הבינלאומיים והברקזיט.

 

"הרעיון מאחורי הטרילמה הוא שאם לא מנהלים את הגלובליזציה בזהירות רבה, מה שמקבלים הוא אינטגרציה כלכלית ברמה הבינלאומית — והתפוררות ברמה המקומית", הוא מסביר. "זה הפרדוקס: יש אנשים, קבוצות ותאגידים שיש להם המשאבים, הנכסים, הניידות והרשתות הדרושים כדי לנצל את השווקים הגלובליים. ויש עובדים, קבוצות, קהילות, שנשארים תקועים במקום. כלומר התוצאה היא מצד אחד גלובליזציה אבל מצד אחר קהילות מקומיות שמתרחקות זו מזו. זה תהליך שמתבטא לא רק במובנים כלכליים, של רווחים, שכר וחלוקת הכנסות, אלא גם מבחינה חברתית, תרבותית וקוגניטיבית. כשהקהילות מתרחקות יש פחות חוויות משותפות, פחות הבנה הדדית של מה העובדות, מה הנרטיב. יש פיצול בעולמות החברתיים ותפיסות העולם. ואת החלוקה הזאת אפשר לראות בבירור בארצות הברית כיום".

 

רודריק. "אישית, יצאתי נשכר מהגלובליזציה" רודריק. "אישית, יצאתי נשכר מהגלובליזציה"

 

 

 

רודריק מדבר על “מפות קוגניטיביות, שהן הסיפורים שבאמצעותם אנחנו מבינים איך העולם עובד”. לדבריו, ככל שהקהילות מתפצלות, ומכיוון שהסיפורים האלה כה שונים זה מזה, נוצר חוסר הסכמה אפילו לגבי העובדות הבסיסיות. זה מסביר איך פוליטיקאים כמו דונלד טראמפ יכולים להשתמש בעובדות שגויות בקלות. "אנשים לא מאמינים יותר לאליטות המקובלות, והמציאות הזאת מאפשרת לפופוליסטים ושונאי זרים לזכות בתמיכתם של אלה שהושפעו באופן שלילי מהגלובליזציה".

 

במקביל לגלובליזציה התרחשו גם שינויים טכנולוגיים שהובילו לאובדן משרות רחב, ולהם צריך להוסיף שינויים בנורמות, במה נחשב מקובל לגבי ״פערי שכר, מדיניות רווחה, תפקיד המדינה ותפקיד השוק. היה מכלול של שינויים בערכים, במדיניות, בטכנולוגיה ובגלובליזציה". התהליכים אמנם שלובים זה בזה, אבל רודריק כאמור מדגיש במיוחד את הגלובליזציה: "כלכלנים לא מבינים מדוע היא כל כך שנויה במחלוקת. זה לא רק שקל להפוך זרים לשעיר לעזאזל. כשאתה מכריח את העובדים שלך, ואת התאגידים שלך, להתחרות מול גורמים שלא מקיימים את הכללים שאתה אוכף אצלך בבית — כאלה שנוגעים לזכויות עובדים, להגנה על הסביבה או על הצרכן, למשל — נוצרת בעיה של מגרש משחקים לא מאוזן. זו בעיה בסיסית של חוסר הוגנות, שאנשים מרגישים בקרביים שלהם. אנשים לא בהכרח מגיבים באופן שלילי לאי־שוויון, הם מגיבים לאי־שוויון שהם מרגישים שנוצר באופן לא הוגן. ולכן סחר וגלובליזציה יכולים להיהפך להרבה יותר בולטים מבחינה פוליטית מאשר שינוי טכנולוגי עם השפעה דומה".

 

כשהמנהיג מכריז מלחמה על התקשורת ומערכת המשפט

 

הגלובליזציה ותגובת הנגד הפופוליסטית אליה הן תהליכים עולמיים. אבל לא בכל מקום התגובה היתה זהה. בדרום אמריקה, ביוון ובספרד, כמו גם בקמפיין של ברני סנדרס במפלגה הדמוקרטית האמריקאית, הפופוליזם הגיע מהצד השמאלי והתמקד באליטות הפיננסיות והכלכליות. בחלקים אחרים של אירופה, ובמידה לא מבוטלת גם בארצות הברית, תגובת הנגד הופנתה כלפי זרים ומיעוטים, וגם כלפי ביורוקרטים בינלאומיים חסרי פנים. בכל המקרים האלה, מאבחן רודריק במאמר שפרסם בחודש שעבר, בעיית היסוד היא כלכלית, אבל התגובה נקבעת גם לפי הנרטיב הכובש ביותר שמוצע לבוחרים, הסיפור שמסביר להם את הקושי הספציפי שאותו הם חווים. טראמפ, למשל, נבחר בעזרת קמפיין שהדגיש את היבוא הסיני והמהגרים ממקסיקו.

 

אבל הוא לא הולך לספק את הסחורה, להערכת רודריק. "הנשיאות שלו אבודה: מצד אחד, המצביעים שלו ינטשו אותו כי הוא לא יצליח לעמוד בהבטחה לספק עוד מקומות עבודה, הכנסה גבוהה יותר, ויותר הגנה. מצד אחר, הוא נהפך למבוכה לממסד הרפובליקאי, ויבינו שם שהם ישלמו בקלפי על הכהונה שלו".

 

חמיו של רודריק סטין דוגאן, שהואשם במזימה להפיכה בטורקיה. "ארדואן הוא סימן אזהרה לעולם" חמיו של רודריק סטין דוגאן, שהואשם במזימה להפיכה בטורקיה. "ארדואן הוא סימן אזהרה לעולם" צילום: אי פי איי

 

 

למעשה, הוא אומר, פופוליסטים מהימין יכולים לספק את הסחורה "רק באמצעות הידוק האחיזה שלהם והיהפכות לשליטים יחידים. יש מודל כזה, גם אם הוא לא נעים, ורואים אותו אצל אורבן בהונגריה, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה. מה שהם עושים הוא להלהיב את בסיס התומכים שלהם באופן בלתי פוסק באמצעות פנייה ללאומנות, לשנאת זרים, לזהות דתית, כדי לכסות על כישלונות במדיניות החוץ ובמדיניות הכלכלית. זה מודל להצלחה מתמשכת, לפחות במובן של היכולת להישאר בשלטון למשך זמן.

 

"הפופוליסטים הימנים שנהפכים למעין שליטים יחידים צריכים לשלוט בשני מוסדות כדי לשמור על כוחם: הרשות השופטת והתקשורת. ברגע ששני המוסדות האלה לא עומדים בדרכך, אי אפשר להחזיר את המדינות האלה למשהו שנראה כמו דמוקרטיה ליברלית. בכל המדינות שהזכרתי המוסדות האלה יחסית חלשים והשלטון האוטוקרטי יכול להשתלט עליהם די בקלות. בארצות הברית צריך לראות אם התקשורת ובתי המשפט, מוסדות שהפגינו חוסן במשך 200 שנה, יכולים לעמוד בהתקפות הנוכחיות של ממשל טראמפ".

 

רודריק, אגב, מתריע זה שנים מפני הכיוון שאליו צועדת טורקיה מולדתו. המעורבות שלו היא אישית, ולא רק משום שהוא עדיין אזרח טורקי. אשתו פינאר דוגאן, גם היא כלכלנית המלמדת בהרווארד, היא בתו של הגנרל סטין דוגאן, שהואשם בכך שעמד בראש מזימה להפיכה צבאית בתחילת העשור הקודם, ונידון ל־20 שנות מאסר. רודריק ואשתו יצאו למסע להוכחת חפותו של אביה, שבו התגלה, בין השאר, כי המסמכים ששימשו ראיות נגדו נכתבו בתוכנת אופיס 2007 — שיצאה לשוק שנים אחרי שהם נכתבו לכאורה. היה מדובר בזיוף. ב־2014, דוגאן זוכה, בכלל כתוצאה של מאבקי כוח בין ארדואן לבעלי בריתו. רודריק, מסיבות מובנות, מעדיף שלא להידרש לפרשה, ובכל זאת אומר: "ארדואן הוא סימן אזהרה לשאר העולם, במובן הזה שבימיו המוקדמים הוא זכה לתמיכה רבה מליברלים בטורקיה ובעולם. אנשים לא פירשו נכון את מה שהוא עשה. במדינות רבות אפשר לתהות אם מנהיגים שעולים לשלטון בזכות תמיכה של ציבור שחש שמתנכרים לו ייהפכו לארדואן. הסתכל למשל על הודו, שהרבה אנשים חוששים שגם היא צועדת בנתיב הזה. אני מקווה שזה לא נכון, אבל יש סימנים מדאיגים כמו התקפות על מוסלמים, הקשחת הזהות ההינדית ופוליטיקה פלגנית שנהיים נפוצים".

 

תיקון יבוא כשכל מדינה תדאג קודם כל לעצמה

 

החוויות של רודריק במשפט של דוגאן בטורקיה, הקושי לשכנע את עמיתיו האינטלקטואלים בצדקתו, גרמו לו להרהר בנרטיבים. התובנה שלו היתה שכלכלנים נוטים לחשוב במושגים של אינטרסים ומקסום התועלת האישית, ומחמיצים את העובדה שגם האופן שבו אנחנו חושבים על האינטרסים שלנו מעוצב בידי רעיונות וסיפורים. ואם לחזור לגלובליזציה, נראה שעד כה הימין הוא זה שהצליח להציע סיפור משכנע יותר, וזה לא במקרה.

 

"צריך לזכור שבאופן בסיסי השמאל, או לפחות השמאל־מרכז, המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית או הסוציאל־דמוקרטים באירופה, אימצו את נרטיב ההיפר־גלובליזציה ואף היו התומכים הגדולים ביותר שלו. הסוציאליסטים בצרפת הרי היו אלה שדחפו הכי חזק לאינטגרציה פיננסית ואימוץ היורו, הדמוקרטים תחת ביל קלינטון העבירו את נאפט"א (הסכם הסחר החופשי בצפון אמריקה), אמרו שאין חלופה לגלובליזציה ועמדו מאחורי הליברליזציה של השווקים הפיננסיים בשנות התשעים. כך שהשמאל מוצא את עצמו די מסונדל. לא רק שהוא לא מצא נרטיב נגדי: הוא מי שדחף את הנרטיב שהוביל לתסבוכת הנוכחית. לכן הילארי קלינטון נתפסה — בצדק — כמי שלא יכולה להיות דוברת אמינה של נרטיב חדש".

 

איך היה יכול להיראות נרטיב חדש?

"כדי להצליח יותר, הנרטיב השמאלי צריך לקחת את הפטריוטיות והלאומיות הרבה יותר ברצינות ולא להיות מובך לדבר על מרחב למדיניות כלכלית לאומית. להגיד 'השגנו התקדמות גדולה עם הגלובליזציה ועכשיו זמן לאזן מחדש'. היבט אחד של האיזון מחדש הוא חיזוק תפקיד הממשלה המקומית בפתרון בעיות וביצירת אמנה חברתית מקומית”.

 

מה זה אומר?

“להוציא יותר על תשתיות, להגביל את הגלובליזציה הפיננסית, לוודא שההון לא יחמוק ממסים, להטיל מיסוי פרוגרסיבי יותר, להעלות את שכר המינימום, לקבוע נורמות שכר שוויוניות יותר, לחזק את רשת הביטחון החברתית ואת שירותי הבריאות. האלמנטים האלה צריכים להיות כרוכים בנרטיב שמכיר בתפקיד מדינת הלאום. גלובליזציה בריאה יכולה להתחיל רק ממדינות לאום בריאות, וזה אומר גם שהממשלה המקומית תידרש לעמוד נגד האינטרסים של המגזר הפיננסי שהתנפח".

 

לשמאל לא תמיד נוח עם גילויי פטריוטיות.

"השמאל לא מבין באופן בסיסי איך הכלכלה העולמית עובדת. יש אצלו היקשרות לא מוצדקת לאינטרנציונליזם וקוסמופוליטיות. כל הפואנטה של מדיניות סחר חופשית היא לשפר את ביצועי הכלכלה של המדינה שלך, לא של שותפות הסחר. אם כולנו היינו דואגים לכלכלות שלנו — מקיימים מדיניות כלכלית פטריוטית - התוצאה היתה כלכלה עולמית מאוד בריאה ופתוחה.

 

"כאשר אנחנו לא דואגים לאזרחים שלנו — הם מצביעים לפופוליסטים שרוצים מדיניות פרוטקציוניסטית (הכוללת בין השאר מגבלות סחר ומכסות יבוא כדי להגן על הכלכלה המקומית). זה חסם קוגניטיבי מאוד רציני עבור אנשי השמאל: הם חושבים שצריך להיות אזרח העולם, ולדעתי זה רעיון חסר פשר. אנחנו צריכים להתחיל בלהיות אזרחים של המוסדות הפוליטיים שיש לנו, שהם לאומיים. אם נצליח לגרום לחברות שלנו לעבוד טוב, זה יהיה טוב לכלכלה העולמית, לא רע עבורה. ככה נקבל גלובליזציה בריאה ובת־קיימא".

 

ואולי כל הדיון על נזקי הגלובליזציה הוא צר אופקים? לא מעט כלכלנים מדגישים שמעמד הביניים במערב אמנם דורך במקום כבר עשורים, אבל בתקופה הזאת מאות מיליוני אנשים יצאו מעוני, במיוחד בסין, והצטרפו למעמד הביניים. במובן הזה, הגלובליזציה היא דווקא סיפור הצלחה אדיר. "זה רק מחזק את הטיעון שלי", אומר רודריק, "כשמסתכלים על מה שסין עשתה מגלים שהיא נקטה בדיוק את סוג המדיניות שאני מדבר עליו: הסינים לא פשוט פתחו את הכלכלה שלהם וחיכו לראות מה יקרה. במקום זאת הם שלטו בזרימת ההון, ניהלו את שער המטבע ונקטו מדיניות סחר שהיתה לא חוקית לפי כללי ארגון הסחר העולמי, עד שהם הצטרפו אליו.

 

"כך שהלקח הוא שאפשר להשתמש בכלכלה העולמית לתועלתך. אני לא חושב שהפרוגרסיבים והשמאל צריכים להיות נבוכים לקדם את האינטרס הלאומי, גם אם זה עשוי להיות כרוך לעתים בצעדים שעשויים להיתפס כפרוטקציוניסטיים, למשל מגבלות סחר הוגן נגד מכירה בהיצף. עדיף משטר סחר שנתפס כהוגן על משטר סחר שנתפס ככזה שעובד רק לטובת קבוצות מסוימות. אנחנו לא צריכים עסקה נוסח 'אתה תפתח את השוק שלך ובתמורה אפתח את שלי'. העסקה צריכה להיות 'בוא נמצא איזון שבו כל אחד מאיתנו יהיה מסוגל לקדם את המטרות הכלכליות והחברתיות המקומיות שלו'. אם נעשה את זה כמו שצריך, הכלכלה העולמית תהיה די פתוחה".

בטל שלח
    לכל התגובות